הטלפון צלצל שנית במכוניתה.
"כן שרה'לה," זיהתה נועה את שם אחותה על צג הפלאפון.
"נועה שכחת אותי, כבר שעתיים אני מחכה לצלצולך," גערה בה קלות.
"אויש..." השיבה נועה לאקונית, שלפה את הפלאפון מקנו ועצרה את מכוניתה ליד קיוסק. היא לא סתם מצלצלת אלי, בטח רוצה ממני משהו, הרהרה תוך שהיא קונה לעצמה בקבוק מים קרים.
"עכשיו אוכל לדבר איתך, " לגמה מן הבקבוק, "הייתי בנסיעה, מצטערת. "
"את יכולה לקפוץ אלי, אני רוצה לדבר איתך על משהו, " ביקשה שרה'לה, "משהו חשוב. "
"מדוע לא אצלי? " תהתה נועה.
"אוי בחייך, עם הרעש של הילדים את יודעת שלא נוכל לדבר בשקט ואני..."
"לא, לא ברור לי...." קטעה אותה נועה, "לגמרי לא ברור לי. "
"תקשיבי לי, אני לא יודעת מה עובר עליך, " גערה בה, "את קוטעת אותי , כאילו אני באה לתקוף אותך ואני מסבירה לך שיש לי משהו חשוב לדבר עליו, " ונועה שתקה זמן מה, חצתה בזהירות את הכביש בחזרה אל מכוניתה. זהירות בדרכים, כלל בסיסי במשפחה שלהם במיוחד אחרי התאונה הקשה. תאונה ששינתה את חייהם.
כל כך כייף לנועה לשבת עם הגדולים בחדר האוכל. החברות של אמא כבר סיימו לאכול וקמו מן השולחן. נועה אכלה את כל האוכל ששמה לה בתיה בצלחת כשראתה את יעקב, מזכיר הקיבוץ, רץ לקראתן.
"בואי איתי מיד! " ביקש ובתיה הלכה אחריו בזריזות. נועה עקבה אחר פניה המודאגות של בתיה והבינה שמשהו נורא אירע...
" מה קרה? " שאלה אך בתיה שתקה. שתקה שעה ארוכה ורק דמעה קטנה התגלגלה על לחיה: "תאונה..." לחשה לבסוף, "אבא, אמא-הם בסדר, רק שרה'לה פצועה קשה..."
"הגפרורים! הגפרורים." זה כל מה שעלה במוחה של נועה, "הגפרורים..."
"לא התכוונתי, " צעקה, "אני רוצה לבקר אותה! עכשיו! " דרשה. אך הימים חלפו ונועה לא ראתה את פניה של שרה'לה.
"למה לא מביאים אותי לראות את שרה'לה?" שאלה שוב ושוב את אמה, "איפה שרה'לה? היא חיה? " זעקה יום אחרי יום.
"כן, " ענתה אמה, "אבל היא עדיין מחוסרת הכרה, בטיפול נמרץ. אני חוששת שלא יתנו לך להיכנס. "
"שקר! זה שקר! " צעקה נועה, "שרה'לה מתה! " ייבבה ללא הרף, "איפה שרה?"
"היא בבית חולים, אני אומרת לך. הכל יהיה בסדר, " שלחה אליה יד מהוססת.
*******************************************************************
הן התיישבו בבית קפה סמוך לטיילת.
" מזל שאני בחופש היום. " ציינה נועה.
"היום זה יום הנישואין העשירי שלי ושל שמעון, " אמרה שרה'לה לאחר שתיקה קצרה.
"עשר שנים, מה את אומרת, לא שמתי לב שהזמן עבר. ממש מהר, " הביטה נועה באחותה.
"מהר לך...לא לי. " השיבה שרה'לה.
"למה? "
"את יודעת...את רואה בעצמך..." לגמה מכוס הקפה המהביל שעל השולחן.
"שמה? מה אני רואה? " התקרבה אליה נועה.
"שאין לנו ילדים..." חנקה את הדמעות, "ושמעון כבר...את יודעת..."
"ואני חשבתי ש..." גמגמה נועה.
"מה חשבת?! " נעצה בה שרה'לה מבט.
"שהקדשת את עצמך לעבודה שלך, זה הכל . להיות רופאה זה לא קל, חשבתי..."
"לא נועה, את עושה את עצמך נאיבית. כאילו לא רצית לראות, " גערה בה.
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים. עת ללדת ועת למות ..." הדהד בה המשפט מקהלת. כך נועה חשבה. הייתה בטוחה אפילו, כל אותם שנים. כל אותם ימים שאחרי התאונה. ימים קשים עד מאוד היו אלה עבור כולם. הניתוחים, השיקום, השלמת השיעורים והלימודים, אפילו בבית החולים, שרה'לה לא ויתרה. דרשה שיביאו לה שיעורים מדי יום ועל אף הכאבים, ישבה והכינה אותם מאלף ועד תו.
"אני אהיה רופאה! " הצהירה, "כמוך, " הצביעה על דוקטור היימן.
"אני מאחל לך מכל הלב, למה לא? " ליטף את ראשה ברוך.
"אמא מביאה לי המון שיעורים, וגם המורה שלי ביקרה כאן. " סיפרה שרה'לה לד"ר היימן.
"זה יקרה מהר. מהר מאוד. אבל קודם תלמדי מחדש ללכת על רגלייך, " הבטיח ד"ר היימן.
"וזה יכאב לי? " הייתה התחינה בעיניה.
"יכאב קצת, אחר כך הרגליים יתרגלו, " ניסה לעודד אותה, "את רוצה להיות רופאה, לא? "
המשך יבוא
