"תשמעי", פתחה הפקידה בטון מלא משמעות, "להיות מרסק זכרונות זה לא פשוט. זה תפקיד מלא משמעות ואחריות, הרבה יותר ממה שנדמה לך".
"כן כן, אני יודעת" אזרתי אומץ לענות לה. את המיונים והאבחונים הקשים והמפרכים, רבים מספור, שנמשכו מעל חודש, כבר עברתי. מה היא מנסה להגיד לי עכשיו?
היא ישבה מולי, בוהה בי דרך משקפיים משולשות בקצה, שיער אסוף לכדור מהודק לקרקפת. אלמלא המבט שחוקר לך את המעמקים, עד ללבלב, הייתי בטוחה שהיא ספרנית שעשתה הסבה לתחום מעניין יותר. מעניין אם היא עברה קורס שקורא את הקרביים של המועמדים, תהיתי במעמקי הקרביים שלי, שהתהפכו לנוכח מבטה.
"תראי", היא ניסתה שוב. "אני לא מנסה להמעיט בידע שלך ובהבנה שלך את החיים, אבל חשוב שתביני. זכרונות בונים את האדם. נכון, הרבה אנשים יזמינו את שירותייך כדי למחוק זכרונות שנורא מכאיבים להם, אבל את תהיי חייבת לדעת לסנן. המחיר שגובים על כל ריסוק הוא גבוה בכוונה- גם כדי שאנשים יחשבו פעמיים לפני שהם מזמינים לעצמם טיפול, וגם כדי שאת בתור אשת מקצוע תוכלי להתפרנס בכבוד, ובכל זאת להשאיר לאנשים שמשתמשים בשירותייך קצת משמעות לחיים. הקורס עצמו מאוד פשוט, והתהליך עצמו של הריסוק הוא קל מאוד ברגע שלומדים את הטכניקה, אבל עיקר העבודה היא הקשבה ויכולת שכנוע, כי תאמיני לי- את תצטרכי לשכנע את הלקוחות שלך שהם לא זקוקים לריסוק הזה".
אוקיי, הקשבה ויכולת שכנוע הם שני דברים שאני חזקה בהם. רק קדימה, תני לי לחתום על הטפסים ולהכנס לשיעור נסיון כבר.
היא כנראה קלטה את הלחץ שלי, והוציאה מהמגרה שמתחת לשולחן הסכם מהודק שכלל את הפרטים היבשים על הקורס- אך החלק העיקרי שלו היה חוזה שבו אני חותמת על כך שהאחריות על הזכרונות שאני הולכת לרסק בעתיד היא עליי בלבד, ושתלונות יופנו אך ורק אליי כאשת מקצוע ולא למקום שהכשיר אותי.
חתמתי. רק תנו לי להתחיל כבר.
הקורס נמשך חודשיים, כשבעצם שבוע בלבד מתוכו הוא לימוד של הריסוק בפועל- מסדרים את הזכרונות בשורה על משטח ישר, ומיירטים אותם. פשוט וקל. מהזכרון לא נשאר דבר, אפילו לא אבק שעלול להתהוות במשך הזמן לכדור שמזכיר משהו מהזכרון שיורט.
עיקר הקורס לימד אותנו לאבחן איזה זכרונות מותר לנו, ואיזה זכרונות אסור לנו לרסק. ככל שעבר הזמן, הבנו כמה משמעות כרוכה באבחון של הזכרונות.
בסיום הקורס, קיבלנו תעודה מוזהבת שאין מה לעשות בה, מאחר ואף מרסק לא מחזיק משרד מסודר, והיא לא מקנה לנו דבר בעצם, ורשמו את כל הבוגרים לאיגוד המרסקים המקצועי, צעד שחובה על כל מרסק לעשות אם הוא באמת רוצה לעבוד בתחום.
בתום הקורס יצאתי לשוק. פרסמתי מודעות שמספרות על הכשרתי ועל נסיון חיי- דבר שהכרחי על מנת שידעו שאת מרסקת מקצועית, אחת שיודעת להבחין בין עיקר לתפל בחיים, ושלא תרסק לאנשים זכרונות שיכולים לרסק להם את החיים.
לקח קצת זמן, בו התאמנתי על אנשים שקרובים אליי וריסקתי להם רק זכרונות באמת באמת שוליים כמו תספורת גרועה, או חלום רע על גרגמל. דברים שלא יכולים באמת להשפיע על החיים.
אחרי חודשיים של המתנה וציפיה, התחלתי באמת לקבל כמה טלפונים, ויצאתי לדרך.
הבחורה הראשונה שהגעתי אליה הייתה ענת, והיא נתנה לי כתובת שקצת התקשתי למצוא.
הגעתי לרחוב די מוזנח במרכז אחת הערים הגדולות, ולא בדיוק מצאתי בתים בסביבה. האיזור היה איזור של חנויות וחניונים, קצת מוסכים מפוזרים פה ושם- אבל שום בית מגורים. בדקתי שוב את הכתובת. כן, היא נכונה. עמדתי ליד בניין של קומה אחת שהשלט בחזית הכריז על היותו חנות אופניים שנסגרה, וחיפשתי מישהו לשאול.
לפני שהספקתי, נפתחה דלת הזכוכית המאובקת של החנות, ויצאה משם בחורה קטנה ומלוכלכת שניגשה אליי. קצת נרתעתי למראיה, אבל היא פתחה ואמרה "את המרסקת נכון? בואי, כנסי" אמרה לי, והובילה אותי למעונה הצנוע- שטיח מרופט בגודל של מטר על מטר, אם מחשיבים את האיזורים הקרועים. כבר מהמבט הראשון, ידעתי שפה אני לא אצטרך לסנן יותר מדיי. כנראה שהיא באמת זקוקה לשירותים שלי. תהיתי רק, איך היא יכולה להרשות לעצמה את זה, שכן ריסוק של זיכרון אינו תהליך זול.
"אני ענת" היא פתחה ואמרה, "שמעתי על התהליך הזה שאת עושה, לפני חצי שנה בערך, כשעברתי ליד קיוסק בדיוק בשעה של החדשות. הבנתי שה..מקצוע הזה שלך, הוא דבר חדש שדי מתעורר עכשיו בחוץ, וישר ידעתי שזה מה שאני צריכה. במשך חודשים אני חוסכת רק על מנת שאוכל להרשות לעצמי טיפול שלך, לכן לקח לי כל כך הרבה זמן להתקשר" היא מודה.
היא הזמינה אותי לשבת לידה- ולמרות הרתיעה שלי, נענתי להזמנה.
התחלתי לשאול את ענת כמה שאלות על הרקע שלה, לפני שנגיע לסיפור שהוביל אותה למקום הזה שהיא קוראת לו בית, ובעצם למה שגרם לה להתקשר אליי.
ענת הייתה בת 24, ונולדה למשפחה די מכובדת. יש לה שני הורים ושני אחים, והיא הילדה הקטנה בבית. זאת אומרת, זה שהיה לה. לענת תמיד היה כל מה שהיא צריכה, וההורים שלה תמיד דאגו לפנק אותה מאחר והיא הייתה הבת היחידה בבית, והכי קטנה. מאחר והכל בא לה בקלות בחייה הצעירים, ענת לא הרגישה צורך לעבוד כשסיימה את לימודיה בתיכון ונותרה לה חצי שנה עד הגיוס.
ימיה היו פנויים לבילויים וחברים, חלומו של כל מסיים-תיכון צעיר, אבל היום ענת יודעת שזה עמד לרעתה. עם הזמן, ככל שיצאה יותר, ובילתה יותר, גם הכירה יותר אנשים. ולא כולם היו טובים.
בשיגעון ילדות שלפיו הייתה חייבת לטעום ולנסות הכל, ובמימונם של הורים מפנקים קצת יותר מדיי, ענת טיילה לשבוע פה- שבוע שם בעולם, יצאה ובילתה, ובין היתר ניסתה חומרים שונים ומשונים שהבטיחו לה שלל הבטחות ותחושות.
ופה הייתה הנפילה שלה. החברים החדשים שלה גררו אותה למקום שלא הצליחה לצאת ממנו- גם לקראת השירות הצבאי שלה שהתקדם בצעדי ענק.
כעבור חצי שנה, ענת כבר הייתה עמוק מדיי בפנים, וגם המדים הירוקים הנחשקים בעיניה, לא הצליחו לגרור אותה החוצה מהסיוט שנקלעה אליו.
ההורים שלה רצו ויכלו לסייע לה- אבל ענת כבר הייתה מכורה, והעזרה היחידה שהיא רצתה היא מהחברים החדשים שלה, שעזרו לה להשיג אתה מה שחשבה שעושה לה כל כך טוב.
ענת עזבה את הבית, עברה לגור עם אנשים שחשבה שהם חברים, ועם הזמן שקעה עמוק בתוך זה, גם כשהחברים נעלמו, גם כשהכסף אזל, גם כשנזרקה החוצה מהדירה השכורה העלובה שהם כולם גרו בה.
היום ענת נמצאת פה מולי, וכל מה שהיא רוצה זה שארסק לה את הזכרונות שכוללים את הדבר שהפיל אותה.
"תביני", היא אומרת לי בקול מתחנן, קול שמתגעגע לאמא ואבא ולמיטה אמיתית, "אם תמחקי לי את הזכרונות האלה, זו תהיה הגמילה הכי מהירה שלי. אני לא אדע למה אני כל כך מתגעגעת, חוץ מלאמא ואבא ולחיים אמיתיים".
ענת הוציאה כמה מהזכרונות החשובים שלה, והציבה אותם מולי בשורה. הבטתי בהם, מתעמקת בכל אחד מהזכרונות, מוודאת באמת שאלה הזכרונות שזקוקים לריסוק מיידי, שהם אלה שיוציאו אותה מהמצב הזה שהיא נמצאת בו.
כעבור שעה, יצאתי משם כשענת לצידי, והשטיח המרופט שלה מגולגל תחת בית שיחיה. היא עדיין הייתה אותה בחורה קטנה ומלוכלכת שפגשתי שעתיים קודם, אבל משהו בפניה היה מואר, פחות מלוכלך וכבוי. כאילו היא התנקתה מבפנים. ענת התלוותה אליי לאוטו, כשהצעתי להקפיץ אותה לבית הוריה. "אם את ממילא מתחילה הכל מחדש- בואי נעשה את זה כמו שצריך".
את המפגש המרגש בניהם כבר לא זכיתי לראות, מיהרתי ללקוחה הבאה שלי.
הגעתי לאיזור תעשייתי בעיר סמוכה, וחיפשתי חניה באחד מבנייני ההייטק שהציפו את האיזור.
את שגית פגשתי על אחד הספסלים ברחוב שקט ליד הבניין שבו עבדה. שגית הייתה בחורה יפיפיה עם פני בובה שנראו שבירות למגע, אך הכי שביר היה המבט בעיניה. כבר מצורת הליכתה ראיתי ששגית לא רגילה ללכת כל כך כפופה, ושהפנים היפות האלה בנויות יותר לחיוך מאשר למבט המושפל ששוכן עכשיו בעיני השקד שלה.
היא התיישבה לצידי על הספסל, והתחילה לדבר. עם כל מילה נוספת שהיא אמרה, הלכה והתבהרה לי דמותה הכפופה.
"ובגלל זה" היא סיימה בקול שבור שכמעט ולא נשמע, "בגלל זה אני רוצה שתרסקי לי את הזיכרון הזה. לרסק את מי שעולל לי את זה, את מי שחילל אותי, את המקום הכי פרטי שלי, את מי שכפה את עצמו עליי- אותו אני לא יכולה לרסק. הוא שבר אותי. לפני שזה קרה, הייתי הבחורה הכי שמחה בעולם. עכשיו אני מפחדת מהחושך".
שום בחורה לא יכולה לעמוד מול בחורה שנאנסה, ולא להזדעזע. לגבי שגית, לא היה לי ספק.
אין שום סיבה בעולם שזיכרון כזה ישהה במעמקיה. אין שום דבר בעולם שזיכרון כזה יכול לבנות. לא מצאתי שום דרך שבה הוא יוכל להשפיע לה על החיים- מלבד הרס עתידי.
שגית הניחה את הזיכרון הבודד והמבודד הזה על משענת הספסל. ביקשתי ממנה להתרחק מהספסל, כדי שלא יהיה סיכוי שאפילו פירור מהזיכרון הזה ידבק בה. רציתי לרסק אותו בשבילה לאלפי רסיסים קטנים, שאפילו האוויר לא יהיה נגוע בהם.
כשליוויתי את שגית בחזרה לבניין, הלכתי לצד בחורה זקופה. החיים חזרו לה לעיניים, והביטחון העצמי הטבעי שלה שב לשכון בחיוך שנפרד ממני בתודה.
משם המשכתי לריסוק האחרון שלי לאותו יום.
הפעם הגעתי לבית קומות, מהבניינים של פעם. 7 קומות, 4 כניסות.
חיפשתי את שם המשפחה הנכון בתיבות הדואר, וכשמצאתי עליתי לקומה 7. את הדלת פתחה לי אמא של הזוכרת שלי, וכששאלתי אם ליה נמצאת, היא התפלאה, אבל קראה לליה לצאת אליי.
ליה, נערה בת 20 עם עיניים נפוחות מדמעות וטישיו מקומט ביד, שמחה לראות אותי והזמינה אותי אליה לחדר.
בניגוד לזוכרות הקודמות שלי, היא כבר הניחה את הזכרונות מונחים בשורה על שולחן הכתיבה שלה.
"בבקשה" היא אמרה לי, כשאני שומעת שרידי קינוח אף בין מילה למילה, "תרסקי אותם! תרסקי!" היא אמרה, ושמתי לב שהדמעות שוב עולות לה בגרון.
"זה לא כל כך פשוט" אמרתי לה, מוצאת את עצמי חוזרת על הנאום שהפקידה בבית הספר למרסקים אמרה לי לפני שנרשמתי ללימודים. "את צריכה קודם לעבור אבחון, לספר לי על הזכרונות האלה שאתה רוצה לרסק ולהסביר לי למה, כמה ואיך. אני לא מרסקת כל זיכרון, במיוחד לא בגילאים כל כך צעירים. כל החיים עוד לפנייך, בעוד 50 שנה, הזכרונות זה כל מה שיהיה לך".
"תאמיני לי" אמרה ליה בטון של נערה-שחושבת-שמבינה, תוך כדי קינוח אף נוסף ובכי שאיים להתפרץ שוב במלוא העוצמה "את הזיכרונות האלה את חייבת! פשוט חייבת לרסק! הוא שבר לי את הלב, את לא מבינה? הוא פשוט הלך! אחרי כל המילים היפות שלו וכל ההבטחות שלו, על העתיד שלנו, על הילדים שיהיו לנו, כל הציורים היפים שהוא צייר לי בדמיון- הוא פשוט לקח מים, ושפך על הציור ועכשיו הכל מרוח ולא ברור, ו.. אוף! בא לי למות!" היא נזרקה על המיטה, עם הפנים לסדין וגעתה שוב בבכי.
'אהבת נעורים טיפוסית', חשבתי לעצמי. מעניין בכמה מקרים כאלה נתקלים מרסקי זיכרון, ויותר מעניין כמה סבלנות ושכנוע דורשים כדי להניא את הזוכרים הצעירים מההחלטה לרסק להם את התקופות היפות והתמימות בחיים.
נשמתי עמוק, הושבתי מולי את ליה, והתחלתי לספר לה. על כל האהבות שלי, על כל האכזבות שלי, ועל כל המסקנות שהסקתי במהלך השנים. הסברתי לה כמה שברונות הלב ביגרו אותי, כמה הם עזרו לי להחכים לקראת האהבה האמיתית שלי, זו שמחכה לי עכשיו בבית, כמה תובנות אספתי במהלך השנים וכמה חוסן נפשי ה"אהבות הגדולות" ששברו לי את הלב העניקו לי.
ישבתי איתה וסיפרתי לה באריכות וסבלנות, ואפילו לא שמתי לב שמזמן שקעה השמש, ושאורך טיפול ממוצע של ריסוק זכרונות נמשך לכל היותר שלוש שעות, ולא שבע. אם היינו מרוויחים לפי שעה, היינו מתעשרים מהר מאוד.
עד שיצאתי משם, ליה כבר הספיקה לחסל שתי חבילות של טישיו רך עם פרפרים בריח תות, ועוד 4 גלילים של נייר פשוט יותר, מהשרותים. את האישונים שלה כבר לא ראו מרוב נפיחות של בכי, והקצה של האף שלה היה אדום כאילו עכשיו היא סיימה הופעה בקרקס.
אבל השפתיים שלה... השפתיים חייכו. והעיניים הבינו. והלב, הוא עדיין קצת כאב, אבל הוא ידע שהוא יתגבר.
היא אספה את כל הזכרונות שלה משולחן הכתיבה, והניחה אותם מסודרים יפה יפה בתוך קופסת קרטון שהבאתי לה.
"את הזכרונות האלה, שאסור לך לרסק ואסור שיתרסקו לעולם- תשמרי בתוך קופסת הקרטון הזאת. בינתיים, שימי אותה עמוק עמוק בארון, תני להם להתייבש קצת. כמו פרחים, הם מקבלים יופי שונה כשהם יבשים, וקצת דהויים. אבל אל תטעי- היופי שלהם נשמר. בעוד כמה שנים, אולי אפילו כשכבר יהיו לך ילדים- תזכרי שהחבאת את הקופסה הזאת במעמקי הארון. תשלפי אותה משם, ושבי עם הבנות הקטנות שלך, ספרי להן על הבחור שחשבת ששבר לך את הלב, אבל בעצם רק הוציא ממנו חלק קטנטן, פצפון. לתוך החלק הזה, נדחסו התבונה, הבגרות, ובעיקר הנסיון שצברת עם שברון הלב הפצפון הזה. בסופו של דבר, את כל קופסאות הזכרונות הארוזות שתאספי עם השנים- את כולן את תפתחי יום אחד. ועל כל הזכרונות את תסתכלי בחיוך, ותשמחי שלא ריסקת אותן היום".
בשלב הזה, הוצאתי לה תעודת אחריות שאני חתומה עליה, והגשתי לה. "אם אי פעם תתחרטי על זה שהשארת את הזכרונות האלה שלמים- תתקשרי אליי. אני אבוא לרסק אותם מתי שרק תרצי- אבל רק בטווח של שלוש שנים מהיום. וחוץ מזה, ליה יקרה, את הכסף שחסכת בשביל הריסוק הזה- תנצלי למשהו שאנשים צעירים ושמחים בגילך עושים" קרצתי לה, והצעתי לה טרמפ לקניון....
