שרה'לה תקעה מבט בבטנה המעוגלת של אחותה.
"באיזה חודש את? מתי צפויה הלידה? "
"סוף דצמבר, " חייכה נועה וליטפה את בטנה.
"אם אנחנו כבר כאן ולבד..." הביטה בה שרה'לה "זה בדיוק העניין. קשה לי לדבר על זה, אבל... "
"משהו שקשור בשמעון? " שאלה, "אני מבינה..." עיניה של שרה'לה היו כבויות ופניה דוויים וסחופים.
"לא, לא קשור בשמעון, יותר בשתינו. "
"בשתינו? את מדאיגה אותי. " המשיכה נועה.
" נראה שהבית היה מתמלא אושר אילו היה ..." דמעות זלגו מעיניה, נועה הביטה באחותה המתקשה לדבר.
***
מכתבה השבועי של שרה'לה בושש להגיע. תיבת הדואר נותרה מיותמת והימים חלפו באיטיות הבאה רק עם הצפייה האינסופית. גידי בן השבע נכנס לבית כרוח סערה, הניח את המעטפה המעוטרת כחול-אדום בקצותיה על השולחן.
"מאחותך, " צעק ורץ החוצה עם הכדור תחת בית שחיו.
"מקווה ששלומכם בקו הבריאות, " ריצדו האותיות למולה, "שמעון ואני מבלים נפלא. חזרנו אתמול מסקוטלנד. נופיה של סקוטלנד מרהיבים ביופיים. במקומות רבים חודר הים עמוק לתוך היבשה ויוצר פיורדים יפים. הנוף מרהיב. שמעתי מאמא שאת שוב הרה, לא אומר לך הרבה..."עצרה נועה את קריאתה, "אין לי זכות להתערב ובכל זאת, נדמה לי שאינך מבינה כי ילדים לא גדלים על העצים, יכול להיות להם עתיד טוב יותר אם רק תיעני להצעה שהצעתי לך אז-באותה שיחה בבית הקפה. בסך הכול, ההורים לא חייבים לשאת בגידול ילדייך. תחשבי על זה. להתראות, ממני - שרה'לה."
המילים הדהדו בתוכה. נועה אחזה בחוזקה במכתב. החיים ממשיכים, ידעה בבטחה, על אף שילדים לא גדלים על העצים. הם גדלים כאן, עם אלי, איתי ובאהבה רבה. היא הניחה את המכתב על השולחן ופנתה לעיסוקיה בבית, לטיפול בילדיה. התעלמה מהמילים הנוקבות שרשמה לה אחותה.
הציפייה לאלי נדמתה כנצח. היא חייבת להראות לו את המכתב. למה אני מתרגזת כל כך, תהתה. שטויות! ניסתה לשכנע את עצמה, יודעת כי היא חייבת להעמיד את אחותה על מקומה.
"את חייבת לענות לה! חייבת! " חרץ אלי .
"אכתוב לה מחר, " לחשה.
"שרה'לה יקרה,
אני יושבת כאן ושומעת את קול צחוקם של ילדיי. צופה במשחקיהם וסופגת את שמחת החיים הנובעת מהם כמעיין המתגבר. בעצם, זה בטוח לא מעניין אותך, שם בפיורדים עם הנופים המרהיבים וההוד האלוהי. אצלנו כאן החיים לגמרי שונים. נראה כי את צודקת, ילדיי באמת גדלים על העצים, במידה מסוימת. הם מקפצים כמו קופים לפעמים, מפזזים באושר והצחוק פושט בבית עד אשר בערב הם מתעייפים כהוגן. ארוחת ערב, מקלחת ולישון. נשיקה על המצח וברכת לילה טוב. כן, גם אלה חיים שרהלה. הצטערתי שלא הזמנת אותנו לערב המיוחד לציון חמש עשרה שנים לנישואייך, שמעתי על כך מההורים, חשתי אכזבה מסוימת שלא יכולתי לשמוח בשמחה של שמעון ושלך... לא נורא, אני מאחלת לך מכל הלב ושתזכי גם את לגעת באושר. תזכי לילד משלך ובקרוב. אני אישית מעדיפה למחוק כליל את השיחה ההיא בבית הקפה. הייתה כלא הייתה.
בברכה
נועה
***
"מה העניין, שרהלה? דברי ברור, " צללה אז אל עיניה החומות של אחותה. זוכרת כל מילה בשיחה ההיא ולא מאמינה.
"קשה לי לדבר על כך..." הסתנן הסרקזם לדבריה, "מדובר בהיריון שלך. "
"בהיריון שלי!? " תהתה נועה, "מה בקשר אליו? " הִתְפַּלְּאָה.
"את יודעת כמה דברים עברתי בחיים. התאונה, טיפולי ההפריה. המון דברים...ואת...קשה לי להבין אותך, " המשיכה שרהלה, "שמעון ואני חשבנו...שהחיים שלו יכולים להיות טובים יותר. "
"של מי? "
"של...את יודעת..." חיפשה את המילים, "חשבנו שאולי נאמץ את התינוק שלך! ילדים לא גדלים מהאוויר ברור לך. הם לא גדלים על עצים, " אמרה נחרצות.
"מה... מה את מדברת? " התפרצה נועה.
