מרים המגדלית

והיא, שהיתה זונה

לא זכתה להקרא אשתו

אך זכתה להיות שם עת קרא לה

ולא זכתה להקים מצאצאיו

אלא אם תאמין בפרוש הגביע

והלכה עימו באשר הלך

לא כי ביקש, אלא כי הסכים

וחיכתה בדברו את אלוהיו

כי ידעה שאין לה חיים בלעדיו

וגם כי ידעה שלא יחלוק עם אחרים מלבדה

וחלקה את יצועו

ואת נפשו לא חלקה

כי נפשו היתה שלה

וליבו, וגם שאר אבריו

מיום שחודשה בבואו אליה

עד היום שמת אל מול עיניה

מת, והיא לא בוכה

כי הבכי נשרף בתוכה.

ואני,

גם אני הייתי זונה בעיניך,

וקראת לי –

לא זכיתי, לא חיכיתי, לא חלקתי

למדבר,

שם החול מחריש את צעדי הכושלת

את דמעותיה בולע, גם את היבבות

מותי, זה האמיתי

ניתן מידך

כשם שגם הולדת אותי

אחרת לחיי הקודמים

ואכן, קראתיך אלוהים.