חורבן בית המקדש / רונן

חורבן בית המקדש / רונן

עת קרב ובאתָ עד אוהל מועד

כהן גדול עטוי שֶש

אוחז במוט תפארתו

ואני נטולת פרוכת

מחכה, ממתינה, מצפה לפסיקתך

אז ירדו מלאכי השרת

עושים אצבעם במלאכת הקודש

מגלים נסתרות מבין קפלי האמונה

חושפים תולעת שני מייחלת

מתרפסת, חפוית ראש על לשונך

וניצבתָ זקוף בפני שערי השכינה

ובעוד כל הבריאה עוצרת נשימתה

ירטטו ענבלי העונג

ושופרות יתקעו יפחתם

יותרו שלשלאות האיסורים

ונפילי הייסורים מרבצם יקומו

ותרעד הארץ ותיאנק על סיפיה

כעת חייה שעריה הובקעו

ותעלה שוועתה לעולה

קורבן  אהבה לאמונתה המתחזקת

והאש בה סוערת והיא אינה מאוכלת

קדוש, קדוש, קדוש!

ורק קול דממה דקה ואין רוח מעל פני המים

ומבין מלמולי תפילתי, ויאמר

שעירה לעזאזל!

© כל הזכויות שמורות לרונן