סיפור באדום

סיפור אהבה אדום (מבית טוב)/ טלי אליהו, 23.7.09

הקדשה:

להורי היקרים, נעה ואמנון על שמשמשים לי מודל לחיים,

מודל לזוגיות נכונה ולמשפחתיות נפלאה.

תודה לשכן מקומה רביעית, שצפה עלי במשך ערב שלם. נתת לי יופי של השראה.

תודה לבועז שרעבי על שירו הנפלא: "אם את עדיין אוהבת אותי", (מילים: עמית צח) ..."אביא לך אבנים מהירח אתן לך אוצרות מלב הים מה שתבקשי, מה שרק תרצי, אם את עודך, עודך שלי..." ? . אצפה בו במופע ב 25.8.09

סיפור באדום

הכד של רוזה התנפץ לרסיסים.

זיוה התעוררה בבהלה ורצה לראות. ראתה את אמה יושבת במטבח ובוכה, כשעל השולחן מונחת כוס הנס-קפה הריקה, שטרם הכינה לעצמה.

רעד עבר בכל גופה. אביה, יונתן, עמד מהצד והסתכל. אפילו לרגע לא חשב לחבק את אשתו. עשרים שנים הם יחד וזיוה אף פעם לא ראתה אותם מתחבקים. בטח לא מתנשקים. איך הם אוהבים? שאלה את עצמה לעיתים מזומנות.

לרגע עברה במוחה של זיוה המחשבה, שאולי התנפצות הכד היא סימבולית.

שאולי היא רסיס. היא עצמה. יש גם את הרסיס סיוון וגם את גבריאל, אחיה הצעיר ממנה ב 7 שנים. היו בקעים בנישואיהם של הוריה. ידעה זאת כבר מילדותה.

כשהיתה בת 10, יום אחד כשקמה בבוקר, כוס נס-הקפה והסנדוויץ' לא היו מוכנים (כבדרך-כלל). חיפשה בבהלה את רוזה ומצאה אותה במיטתם. כשהתקרבה אליה ראתה שעיניה עצומות, אך היא נושמת. ערה. הושיטה זרועותיה בקבלה. באהבה ענקית. התחבקו והתנשקו. שתקו יחד רבע שעה. זה היה אחד מאותם הימים הבודדים שאמה לא הלכה לבית-הספר. בהמשך היום הבינה זיוה, שהיתה להם מריבה. רוזה רצתה שיונתן יהיה איתם בבית. שיעזור. שיחווה את הילדים. גם בקשיים. גם בשיגרה.
היא רצתה שישהה איתה יותר. רצתה ממנו יחס.

החיים בבית המשיכו כמסלולם. אף אחד לא התנצל על שום דבר. גם לא התקדם כלום. כל אחד לעצמו...

בפעם הראשונה שרוזה בכתה זה היה בחג שלה. ביום האדום. כשהיתה בת 13, ממש לפני פסח, כשעוד היו לימודים, קמה עם הפרשה דמית. מיד קראה לאמה, שהשמיעה קולות שמחה וצהלה בקולי קולות. לאחר שישבו שתיהן על המיטה צלצלה לכל חברותיה והזמינה את כולם לשעה 16. הבית נערך לחגיגה באדום. מפות, נרות, אפילו כוס אדומה אחת. גם ורדים אדומים עם ריח של בושם מתקתק. אפילו גבריאל לבש חולצה אדומה ומכנסיים אדומים. ממש נראה מלאכי אז. טוב, הוא היה עוד קטן.
זה היה יום חגה. אמה קפצה לסופר, מיד לאחר ביה"ס. היא הלכה לבי"ס, אך זיוה הורשתה להשאר לבד בבית. נדיר, אך נפלא. אמא רוזה חזרה עם כל מה שיכלה לקנות באדום. היו שם אפילו מלא ממתקים, שבדר"כ לא היתה קונה. גם מיץ פטל. היא קנתה לבתה האהובה את המסטיק האהוב עליה. בטעם של תות.

מיד עם כניסתה רוזה העלתה חיוכים על פניה, האושר קרן ממנה. הטלפונים החלו לזרום. דודה טובה צלצלה וברכה. אמרה שתגיע עם הילדים. תביא ג'לי פטל. קשה לה לחשוב על עוגה אדומה, אך היא כבר תחשוב על עוד משהו ותביא.

חברתה הטובה רותי התקשרה ואמרה שהפעם תשתדל להגיע בזמן וכבר הודיעו לכל החברות לבוא. כולן ידייקו.

אביה, שלא היה בבית בעת ש "קיבלה" אלא בעבודה לא צלצל לה כל היום. רגילים היו לדבר ב 14, כשחזרה מביה"ס. הוא כנראה היה עסוק.

כניסתה לעולם הנשי היתה לא פשוטה. לא בגלל ש "קיבלה" את המחזור החודשי.

כשיונתן הגיע הביתה היו פניו נפולות. זיוה הבינה זאת לפי זה שמייד פנה למטבח והכין לעצמו נס-קפה, בכלל מבלי לחכות לה, כדי שישבו יחד עם הנס קפה-ים והעוגה. הוא פלט משהו כמו: "אמא סיפרה לי" וצנח על כסא. שתק. כששאלה אותו מה קרה לו היום הוא ענה שכלום, אבל הוא לא מבין מדוע לעשות חגיגה מלא חגיגה. מדוע כל העולם צריך לדעת שבתו הבכורה קיבלה את ה ... זה עניין פרטי, אינטימי שלה. אולי היא מתביישת? מה פתאום רוזה חושבת, שצריך להזמין את החברות שלה ושל זיוה ואת כל המשפוחה, הרי הם נפגשו בשבת אצל הדודה טובה?

מתוך כל הבלגן הציצה רוזה מחדר השינה לבושה בשמלה אדומה סקסית, כשלראשה מטפחת אדומה די מזעזעת. יונתן הסתכל עליה כמו על אחת שירדה מן הירח ושאל אותה האם היא יוצאת עם אחת מחברות הפרלמנט שלה. אז הו אז נחל של מים זלג מעיניה היפות והכחולות של רוזה. סיון אף היא היתה לבושה באדום ושיחקה עם איזו בובת פרווה אדומה, כאילו לא שומעת ולא רואה. זיוה קמה, מבולבלת ומבוהלת מכסאה ורצה לחבק את אמה. כלום לא עזר. השמיים כאילו פתחו דלתות. זיוה ביקשה מאמה ואמרה לה: "אם את עדיין אוהבת אותי..." תפסיקי לבכות. ב-שביל-י. זיוה ניסתה כמעט במסלול התנגשות לעצור את שטף דמעותיה בעוד כמה משפטי אהבה, אך ללא הועיל. הפגיעה היתה כואבת. יותר מכאביה הפיזיים של זיוה כולם באותו היום. שעה ישבה רוזה על מיטתם ובכתה את נשמתה. נשימתה כמעט ונעתקה. רק לאחר שזיוה צלצלה לדודה טי וזו דיברה איתה, היא נרגעה. הגיעה למטבח. הסתכלה בסריקה מהירה על שלושת ילדיה ואחר אחר בעלה. כוונותיה רק טובות, אז איך זה שיונתן לא מבין? מדוע הוא לא משתף פעולה ומערים רק קשיים? מילא שהוא לא עוזר, אך לפחות שלא יזיק. זהו יומה המאושר של בתו, שעוברת היום מהיותה ילדה להיות נערה, אז שיחשוב קצת עליה...

ידעה, שאמה עצובה מבפנים, שאביה אוהב את אמה והיא אותו – ב-דרכ-ם.

החיים בבית המשיכו כמסלולם. אף אחד לא התנצל או שינה משהו מהרגליו. באותו יום, במסיבה שלה, ראתה את אמא שלה פורחת, זוהרת מאושר אדום, שמחה ב-שביל-ה, בשביל בתה. זיוה הרגישה מהי אהבת אם. כזו שנוטפת מכל דבר שהיה בו אדום. לא מדם. מכאב. זו היתה אחלה מסיבת כניסה לעולם המבוגרים. המסיבה הכי יפה שאמא יכולה להעניק לבתה האהובה. זיוה היתה מאושרת, אך בתוך תוכה הרגישה שרוזה לא אוהבת, כפי שהיתה רוצה באמת לאהוב. בעיקר את יונתן.

היה זה יום של חג, אך עם עצב. משקעים, קוראים לזה. כל אחד התקדם במסלולו.

יונתן היה נוהג לעמוד ולהתבונן מהצד. הוא הפשיט אותה במבטו החד, החודרני. עינייו החומות, הקרות, תאמו לעורו הכהה. הוא אהב אותה. אהב אותה מאוד, בדרכו... פעם אפילו אמר, שהיה מוכן להביא לה אבנים מהירח, כשהכירו. מאז עברו הרבה מים בירקון והוא קלט, שלא יוכל להביא אבנים משום מקום, כי כבר יש לו כאבי גב והוא חייב לעצמו מסאג' פעם בשבוע בימי ד', כדי שיוכל להמשיך ולתפקד כל השבוע. זה גרם להם לנטל כלכלי, אך גם תרם לבריאות הנפשית. בימים אלו, בגלל שיונתן היה מגיע מאוחר לא היו מחכים לו ואז הכל הספיקו יופי. זה היה יום מיוחד. יום ד' בשבוע.

לפני כשנתיים באחד מהימים המאושרים משפחתיים הללו, לאחר שסיימו כבר את החגיגות והתארגנו לשינה, יונתן אחר להגיע. יותר נכון הוא לא הגיע. אחר כבר בשעה. איש דייקן היה. מילה שלו היא מילה. גבר אמיתי. משבושש לבוא הרימה סיון טלפון וחייגה לו לנייד. היא אמרה שאשה ענתה לנייד של יונתן ואמרה שהוא כנראה שכח את הטלפון איפה שהוא היה. רוזה התיישבה לה במטבח עם כוס הקפה, שקטה. לאחר שסיימה את הקפה הרותח עברה למיטתם וישבה שם. ארזה מזוודה. לא הספיקה לשים בה כלום ודלת הכניסה נפתחה. הפעם הילדים כבר פרשו לחדריהם והבית היה שקט, מסודר ונקי. יונתן עמד בפתח חדר השינה שלהם. עמד והבין. לא היו לו מילים. בכלל, לא קשקשן היה. תמיד היה שקול במילותיו. מסודר במחשבותיו. מה שמצא חן בעיניי רוזה כשהכירה את יונתן זה שהוא ידע לעשות אנליזה מדויקת לכל מצב, הסיק מסקנות נכונות וגיבש במהירות תוכנית פעולה. איש חכם. גם מעשי. לאחר שנים, תכונות חיוביות אלו הפכו בדיוק לדבר השנוא עליה. לא יכלה לסבול את חשיבתו הקרה, האנליטית. למדה ממנו איך לחשוב ולפעול, אך ללא החום האנושי – היה קשה לה לתפקד.

במשך כל השנים הוא לא ראה אותה ממטר. לה היו צרכים, שלא יכל להביאה לסיפוקה. האם כל אלו הם רק תירוצים או שבאמת לא היתה התאמה בין הוריה, בין שני אנשים אוהבים?!

באותו בוקר הסטורי יונתן עמד מהצד והסתכל. אחר התיישב על ספת המשפחה בסלון. ידיו נשענו על ברכיו ואצבעותיו כיסו את פניו. רוזה עברה מולו. גאה. זקופה. היא חלפה על האגרטל, שבעלה קנה לה ביום שהכירו והביא לה פרחים שמילאוהו בכל יום ו', כשהיה הולך לחנות של תמר לקנות לה אותם מאהבה, כשסיימו לנקות ולסדר יחדיו את הבית והכינוהו לשבת.
רוזה לא הכינה לעצמה כוס נס. אמא לקחה בידיה את ה "אגרטל של רוזה" ושמטה אותו מידיה...

שימו לב:

א) 3 דמויות עיקריות ( ו "עגולות") בסיפור: האם רוזה, האב יונתן ובתם (הבכורה!!!) זיוה. השמות לא מקריים...:

1. רוזה מזכירה לי את אמא של יוסי חיון, חבר, הבעל של תמי. רוזט חיון ז"ל היתה אשה טובה, פשוטה. היתה הדומיננטית בבית. מלכדת המשפחה סביב מאכליה.
בסיפור היא דמות סינגווינית "חמת מזג".

2. זיוה מלשון זיו=אור היא זו שמראה לנו את הדרך. הזיו שלה (זיו-ה) מראה לנו את הצדדים המוארים והפחות מוארים של האהבה ושל המשפחתיות, כמו גם את הצד היותר "אפל"=הזוגיות הלא ממומשת של הוריה. זאת אנו יודעים לפי רצונותיה של אמה ו/או התנהלות הזוגיות והיחסים בין ההורים והמשפחתיות... שזהו "מודל לזוגיות" בפני עצמו.
דמותה נעה מחשיפת המציאות לנבחי הנפשות. היא "נקרעת" לעיתים, בין הוריה. מנסה להבין, לקבל. לפשר? לא כ"כ....

בשם רוזה יש את זיוה, אך חסר בה משהו...

3. האב יונתן עומד כצופה מהצד. תפקידו לשקף את סערת הרגשות והמחשבות של אשתו, אך גם את מחשבותיה ורגשותיה של בתו. הוא מדבר מעט מאוד במהלך הסיפור, אך משמש "מראה" לדמויות הנשים בסיפור ולנושאים בהם עוסק הסיפור.

ב) במתכוון כתבתי מילים כמו "שלה", כדי לגרום לקורא לחשוב פעמיים במי מדמויות הנשים מדובר....דוגמאות:
"רעד עבר בכל גופה" – בגופה של מי מהן? של זיוה או של רוזה?
לפעמים כתבתי, במכוןן, כך שאי אפשר לדעת מי עשתה את הפעולה. לדוגמא: " הושיטה זרועותיה בקבלה. באהבה ענקית".

גם ב "בפעם הראשונה שרוזה בכתה זה היה בחג שלה" – בחג של זיוה או בחגה של רוזה?

ג) כשמדובר על רגשי אהבה ההורים מופיעים כאמא וכאבא. שכתבתי "קטע קשה", שמקורו בריב - דמויות ההורים מופיעות בשמן.

ד)המוטיב החוזר: נס-קפה. זקוקים פה לניסים. חוט מקשר הבכי של האם. למי ולמה הוא "עוזר"?

ה) האב עומד מהצד ומסתכל. הוא לא שותף. לא מרגיש שייכות. חסר רגשות. לא תורם, אך תורם ל "עלילה". הסיפור עוסק ברגשות ובמחשבות של בני משפחה, במשפחתיות, בזוגיות, ביחסי הורים-ילדים, בחיים ובהשקפה/גישה אליהם. מקווה ששפכתי אור על מה שטוב לכם, הקוראים. תעצרו מדי פעם ותחשבו על חייכם, יקיריכם, מטרותיכם. זאת כדי שלא תצטרכו לשבור אגרטל סנטימנ-טלי. קריאה מהנה וחיים טובים!!!