את תשתגעי ולא תדעי / רונן
"מה הטעם?" היתה אימה תמיד מתלוננת, מקטרת. אף פעם לא היתה מרוצה או שמחה בחלקה. לא פעם חשבה שזה אולי עובר בגנים ובגלל זה גם לה שום דבר לא מצליח. אמא, ספק ברצינות ספק בצחוק, היתה רוטנת שיכלה להתחתן עם גבר יותר עשיר, יותר מוצלח. שיכלה להיות היום רופאה או עורכת דין. תמיד היתה טובה במתמטיקה והיו לה את הציונים הכי טובים בכיתה. אבל מה הטעם היתה מסכמת. ואבא היה מחייך לעצמו ושותק. היה את הסיפור הזה שלא מדברים עליו. אבל התאריכים גילו את האמת. בחודש הבא היא תחגוג את יום ההולדת השישה עשר שלה. ולאמא ימלאו שלושים וארבע בקיץ.
כשהיתה מספיק גדולה בכדי להבין חשבה שזה סוד נורא ואיום. סוד התביישה בו. אפילו לחברה הכי טובה שלה לא העיזה לספר. למרות שהיו מספרות את הכל אחת לשניה. מי מצא חן ומי לא. שיצא השיר החדש של יוני בלוך. מתי היא קיבלה בפעם הראשונה ואיך שהיא נבהלה נורא, ושפעם אחת לפני חודשיים היא קמה בלילה ושמעה קולות מהחדר של הוריה שלא הותירו מקום לספק. אבל את הסוד הזה לא סיפרה. תמיד חשבה שזו מעין אזהרה לדורות הבאים. המורשת שלה מאמה, משהו כמו – אם את יודעת מה טוב בשבילך אל תלכי בדרכי. היא היתה רוצה פעם לשמוע מאבא את דעתו על הנושא ולא ידעה איך לעלות את זה. איך שואלים את ההורים שלך את כל השאלות המלוכלכות שרצות לה בראש. למה בכלל עשיתם את זה בגיל כל כך צעיר, ואיך זה היה, ואיך אמא היתה, ואיך התגברתם על הבושה הזו אחד מהשני. ואיך זה לראות אישה ערומה, ואיך זה מרגיש, ואיך זה מרגיש השני. ואיך ואיך ואיך. אבל אבא תמיד חייך ושתק. כאילו החתול בלע לו את הלשון.
אחרי הסימסטר הראשון התחיל הבלבול האמיתי. למרות כל ההרצאות ששמעה על גיל ההתבגרות והספר הזה שאמא קנתה עם כל התשובות על מה שקורה אצלה בגוף ואצל הבנים. בספר המין לא היה כל כך מסתורי ומלוכלך כמו במחשבות שלה עד שלפעמים היא הצטערה על כך. אחרי הסימסטר הראשון הצטרף יהל לכיתה . גבוה, עיניים כחולות ומאוד בטוח בעצמו. בשיחות שלה עם ריקי הוא הפך לנושא המועדף. כמובן שאחרי שבוע הוא היה החבר של דניאל. היא כזאת רכושנית היו שתיהן מדברות בקינאה. אחרי חודש שהם יצאו ביחד בישרה לה ריקי את הבשורה. הם פסעו ביחד מהסיפריה אחרי שסיימו עבודה בתנ"ך, שותקות לשם שינוי. היא היתה מוטרדת מהמסיבה בעוד שבועיים ושאין לה ג'ינס חדש ואיך לשכנע את אמא שלה לקנות לה למרות שרק בשבוע שעבר קנו לה נעליים חדשות.
"את יודעת שדניאל כבר לא?"
"לא מה?" על מה ריקי מדברת ואיך זה קשור לג'ינס.
"לא מה?" חיקתה אותו ריקי. "כאילו שאת לא יודעת על מה אני מדברת?"
היא שנאה שריקי היתה נעשית כזו. מוצאת נושא בו היא יודעת יותר ממנה ומוציאה לה את הנשמה עד שהיתה מסכימה לגלות לה.
"דניאל ממש לא מענינת אותי."
"אבל יהל כן." אמרה וחייכה את החיוך ששמרה לדיבורים הכי מלוכלכים.
בלילה, לפני השנה, נזכרה ונגעה בעצמה. שמה למטה. מנסה לנחש איך זה. אבל אז שמעה את אמא צועקת מהמטבח משהו. כל התחושות האלה בילבלו אותה. היה בה צורך חדש. משהו שלא ניתן להסביר במילים. בכל פעם שהייתה סוגרת את העיניים עלו בה תחושות לא מוכרות. יהל קולע בצעד וחצי לסל. יהל מכרסם את קצה העט שלו והשיער צונח לו לתוך העיניים. יהל גונב למשה את הקלמר ומחביא אותו ואחר כך נוהר בצחוקו הרועם כשמשה מחפש אותו בכל הכיתה והמורה צועקת עליהם להיות בשקט.
"שלום לך." הוא התגנב אליה מבלי שהיא תרגיש והבהיל אותה. כשהרימה את עיניה מספר האזרחות יכלה להריח את הריח שלו בכל גופה.
"שלום לך."
"אפשר לשבת לידך?"
"זו מדינה חופשית." אמרה באופן הכי רגוע שהצליחה לגייס ונופפה בספר שבידה.
"אז מה קורה איתך?" הלב שלה איים בהתאבדות המונית. היא שתקה.
"את הולכת למסיבה ביום שישי?"
"אני חושבת שכן, למה?"
"חשבתי אולי כזה, את יודעת?"
"אני יודעת מה?" ובפנים היא צעקה לעצמה תשתקי יה מטומטמת הוא רוצה להזמין אותך.
"את גרה הכי קרוב אלי חשבתי שאולי נלך ביחד."
"ומה עם דניאל." באותה השניה אם היה לה אקדח ביד היתה יורה בעצמה.
"דניאל?" ושניהם שתקו.
"עם דניאל היה לא רציני."
ואיתי זה רציני? רצתה לשאול אבל סתמה. תגיד זה נכון שאתה ודניאל... ובכלל מה מצאת בי? למה אני? אני ממש לא יפה ויצאו לי שני חצ'קונים ענקיים אתמול וחשבתי בכלל לא לבוא היום. אתה יודע שבאתי רק בגלל המבחן באזרחות. איזה מזל שבאתי. והאור ככה מאחוריו עם העיניים הכחולות. ריקי תמות כשהיא תשמע. אבל בכלל מה הטעם. הוא רוצה רק לשכב איתי ואחר כך הוא יזרוק אותי כמו את דניאל ואז אני אמות. כולם ידעו ויצביעו עלי מאחורי הגב. ויצא לי שם של אחת כזאת. אני אגיד לו לא. ואין לי מה ללבוש. אולי אמא תרשה לי לשים מסקרה. ואם אני אכנס להריון. זיעה קרה הציפה את גופה.
"קרה לך משהו?"
"לא כלום." לא מאמינה שהיא הצליחה בכלל לדבר. שומעת את הקול של אמא שלה. טוחנת וטוחנת. אבל מצד שני אביה עומד שותק ומחייך.
"אז מה את אומרת?"
"על מה?"
חכה רגע. תן לי זמן לחשוב על זה. על מה את צריכה לחשוב מפגרת אחת. אולי אני אספר לו מה עשתה היד שלך אתמול בלילה ועל מי חשבת. אבל אני לא מוכנה. זה לא מבחן יה פסיכית. לא נותנים הודעות מראש. כאן זה החיים האמיתיים.
"לגבי יום שישי."
"סבבה."
"אז אני אתקשר אלייך בערך בתשע בערך ואת תרדי? אמא שלי תקח אותנו."
"סגור."
לילקוט לפתע לא היה בכלל משקל. היא ניסתה להציץ לתוך עיניהם של העוברים ושבים כל הדרך חזרה הביתה. בטוחה שתקלוט השתקפות חדשה של עצמה. אחרת. להמון בנינים היו גינות ממש מטופחות. איך זה שהיא לא שמה אליהם לב עד היום. העלים הירוקים של העצים הבליחו ונצצו ביופי טבעי. בריא כזה. מאחד הבתים יצאה גברת מבוגרת ומטופחת מושכת אחריה פינצ'ר חום צהבהב. הכלב התעכב ליד רגליה ורירח אותה. היא רכנה ללטף אותו מתעלמת ממורת רוחה של המטופחת. אחר כך התרוממה והבזיקה אליה חיוך. המטופחת מבלי שהבינה מה קורה לה חייכה אליה בחזרה. ואז נתקע לה הבית האחרון מ'אני' של יוני בלוך.
"כי אז אני אופיע מחייך
ואחדש כל אוצרות ליבך
את תשתגעי ולא תדעי
בתוך האושר בעייניך -
אני"
והיא שרה אותו לעצמה כל הדרך הביתה. בחדר המדרגות עלתה באטיות חולמנית, גוררת את ידה לאורך קיר השיש הקריר. טעם מתוק מילא את פיה כמו של סוכריית דודבן שסבא היה מביא לה. ואחדש כל אוצרות לבך. מרסנת את עצמה לא לקפץ. פתחה את הדלת ונכנסה. הבית חיבק אותה בחביבות מוכרת. היום הקפידה להשאיר את הילקוט בחדר. לא היה לה חשק לשמוע הערות בסגנון: "מה הטעם שאני מסדרת ועובדת כמו חמור כשאתם זורקים את הדברים שלכם בכל פינה." במטבח חיכתה לה הפתעה. אבא חזר לגיחה קצרה לצהריים. היא ניגשה אליו וחיבקה אותו משעינה את ראשה על חזהו. עוד שנה היא כבר תוכל להניח אותו על כתפו כמו אימה. הוא לא אמר מילה. נותן לה לספוג את ריח גופו. עוטף אותה בידיו. דומם.
כשישבו לאכול הרגישה שאין לה בכלל תאבון. העבירה את תפוחי האדמה בפעם החמישית מצד אחד של הצלחת לצידה השני. מחכה כבר שהארוחה תגמר והיא תוכל ללכת לחדר ולהתקשר לריקי.
"מה הטעם לעמוד ולבשל כשאת רק משחקת עם האוכל?"
אבא הביט עמוק בעיניה. חייך ושתק.
היא הביטה עמוק בעיני אימה חייכה ושתקה. משהו כן עובר בגנים אמרה לעצמה. את תשתגעי ולא תדעי.
האם הביטה בשניהם ולרגע הוזחה המסיכה וחיוך של ילדה בת שש עשרה האיר את פניה.
© כל הזכויות שמורות לרונן
