הרופאה הביטה בה במבט מלא חמלה, כמעט מרחם, והיא שנאה את זה. אילו לא כאבה הייתה מתקוממת. בהיסח הדעת ליטפה את בטנה, התאמצה לא לעצום את עיניה בכאב. השעון מעל ראשה הברונטי של הרופאה תקתק בצורה מונוטונית. וכשהסבה את ראשה, חשה את הדמעות מתאספות ודוקרות מאחורי עיניה. ממקום מושבה יכלה לשמוע את המכוניות מעבר לרחוב, שהפך פתאום להיות כמו בועה אטומה. 'את שומעת אותי גב'...?' הרופאה נשמעה לה עמומה. באיטיות הסבה את עיניה אליה, ומיקדה את מבטה בעיניה החומות של הרופאה. אילו ניסתה לקרוא את הבעתן הייתה נכשלת, רגש החמלה נעלם כלא היה, אף לא רגש קטן אחד שיכלה להתנחם בו. 'כ..כן...' גמגמה. 'אני שומעת.' דבריה של הרופאה נבלעו בשאון הפתאומי שתקף את אוזניה, המכוניות מעבר לחלון נשמעו לה קולניות יותר ממה שהיו באמת. קול תקתוקו של השעון התגבר בעוצמה, ובראשה הלמו אלפי פטישים קטנים שיחד התעצמו לכאב. מבטה עיוור כשהושיטה את ידה לעבר התיק שמסרה לה הרופאה. מבולבלת אחזה בו ברעד, ושנייה ארוכה אחת החזיקה אותו באוויר לפני שהניחה אותו על ברכיה. 'תמסרי את התיק למזכירה, והיא תקבע לך תור לשבוע הבא.' קולה הסמיך של הרופאה נשמע מעברה השני של הבועה בה התעטפה, והיא הנהנה, לא בטוחה שהבינה את משמעות הדברים. כשקמה מהכיסא הנוקשה, חלף מבטה על תצלום שהיה מונח על השולחן המשרדי. ילדה מנומשת הציצה אליה, חושפת שיניים לבנות, וחיוך ילדותי. תחושת החמצה חלפה בגופה. במרחק נגיעה יכלה להושיט יד, וללטף את פניה של הילדה... אך ידיה העמוסות רעדו, והיא הצמידה את התיק אל חיקה כדי לא להפילו.
המזכירה הושיטה לה דף מודפס. מערבולת של אותיות לא מובנות ריצדו לפניה, אז לא התאמצה לקרוא את הכתוב. בצעדים מדודים יצאה, ומצמצה כשהשמש חדרה אל עיניה.
פתאום זכרונות האתמול הדהדו במוחה. זכרה את עיניו כשישב מולה וניסה לחמוק ממבטה, את חוסר הנוחות שבה נע בכסאו כשסיפר לה שפגש אישה אחרת. אישה שמאתגרת אותו. נדמה שזה קרה לפני מאה שנה. הצורה בה שיחק במזלג בצלחתו עדיין חרטה את זכרונה הטרי, התנועה של כף ידו כשהערים את פיסות הבשר לערימה מסודרת וסימטרית.
אתמול לא רצתה לראותו. היום כשהשמש נראתה לה חיוורת יותר מאי פעם, הרגישה נטושה ובודדה. בפוסעה על המדרכה התרכז עולמה בצעדים החולמנים שעשתה בכבדות. כמו הכל נעצר מלכת, ורק מחשבותיה התרוצצו במהירות מסעירה וכואבת. נדמה שהאנשים שהלכו מנגד, נעו בהילוך איטי.
התיישבה על ספסל אבן בפינת רחוב. השמש החיוורת הציצה מבין ענפי העץ הזקן, שולחת בכל כוחה את קרניה, ומנסה לחמם את ליבה הקפוא. נראה כי העולם המשיך להתנהל כדרכו, מרגישה פתאום כל כך קטנה ולבד מולו. לא יכלה להחליט מה יותר קשה לה, העובדה שהוא בחר באישה אחרת, או העובדה שעליה להתמודד בלעדיו...
קולה של הרופאה עדיין הדהד במוחה, 'התשובות מראות בעייה בתמונת הדם שלך, חייבים להתחיל טיפול, לפני שהמצב יחמיר.' והזמן החל לחמוק לה מבין האצבעות, כמו חול שגולש מבין האצבעות.
דמעות גלשו בלחייה. האנשים שמיהרו ברחוב העיפו מבט קצר, והמשיכו הלאה מבלי לקלוט ממש את ישיבתה השפופה, את עיניה הדומעות שהשאירו שובל שחור מהעפרון איתו ציירה בקפידה את עפעפיה בבוקר...
ואיך אוספים כוחות להמשיך? איך מצליחים לקבל את העובדה שלא תוכל להריח עור של התינוק שכל כך רצתה? שלא תחוש לעולם את חומה המלטף של השמש?
בידיים רועדות הוציאה מהתיק טלפון נייד, כשדיפדפה בין המספרים, גילתה לתדהמתה שהיא לא מצליחה לקלוט את השמות שעלו במסך הקטן, הדמעות שדקרו את עיניה קודם, החלו שוטפות את לחייה. באופן די מוזר לא הצליחה למחות אותם מעל לחייה.
כלב תועה התקרב אל רגליה והחל מרחרח אותה, בעצב חשבה שרגליה לא הרשימו אותו במיוחד, כי מייד הניח לה והמשיך הלאה, מרחרח את המסלול עד לפח האשפה הקרוב, שם התעכב על חתיכת רקב שהעלה זבובים. ידה הרועדת דיפדפה שוב במספרי הטלפון שעל הצג...
צלצול.. אחד, ועוד אחד. עדיין לא יכולה להחליט אם רעדה בגלל שקר לה, או בגלל שפתאום הבינה שהיא פוחדת. לאחר הצלצול החמישי שמעה את המשיבון, וניתקה. הפחד שהחל מחלחל באיטיות תפס תאוצה ואחז בזרועותיו את ליבה ולאחר מכן את גרונה. שוב חייגה. ושוב התא הקולי. קול חסר אונים חמק מגרונה המיוסר, ושטף חדש של דמעות פיאר את פניה.
הפרגוד הירקרק לא אטם את קול צחוקן של האחיות. בשוכבה על האלונקה בהתה בתקרה, וחשה את קרירות הנוזל שזרם לתוך ורידיה. ריח חומרי החיטוי הציף את אפה והתערבב בריח של קפה חמקמק.. למרות השמיכה חשה קור שחדר לעצמותיה, ושיניה נקשו בקול. לבדה שכבה בתא הקטן, ומעברו השני של הפרגוד שמעה את קול כאבו של האיש שבכה בקול חרישי, והחזיק בידה של האישה שאיתו. 'החזיקי לי את היד, אהובה.' הוא ביקש - לוחש בכאב. והיא התכווצה בתוכה על כי לא יכלה לאחוז בידו של אהובה שלה. האיש שעזב...
באופן לא מודע דמיינה את מראהו, את ידו של אהובה מושטת אליה, ומנחה את שפתיה אל ספל קפה. אצבעותיו מלטפות את לחייה, את קצה אפה, ושפתיו לוחשות. 'אני איתך, אהובה.' אך הדמיון תעתע בה, ודמותו נמוגה לה באכזריות, משאירות אותה לבד.
רצתה לחייג את מספרו, כדי שתוכל לספר לו שזה הסוף.... שכבר לא תראה את אור יומו של המחר.... ועדיין לא ענה לה. רצתה לספר לו שהכאב קהה, וגם הכאב של עזיבתו קהה מזמן.... אבל קולה לא נשמע לה. הניחה את הטלפון על המדף.. עצמה את עיניה, וחייכה לראשונה.
