גשם

היא צלעה אל כיוון היציאה, מצווה על רגליה לנוע. איפה שהוא בין שברי מחשבותיה העמומות, היא ידעה שאין ביכולתה לרוץ, עד כמה שליבה חשק בכך. ידעה שרגליה החבולות לא יוכלו לשאת אותה עוד הרבה. עיניה האדומות מופנות אל עבר היציאה, תולות בדלת העץ הכהה את התקוות המנופצות, החלומות השבורים.

זוזו!

היא צרחה לרגליה, רוצה נואשות לעבור את מפתן הדלת, לברוח מהזוהמה שאפפה את המקום, את האנשים. לברוח מהם. לברוח מעצמה.

בלית ברירה היא מיקדה את כל מחשבותיה בתנועת רגליה, רגל אחר רגל. מפחדת ממה שיצוף אם תיתן למוחה לנדוד למקומות האסורים. האפלים. הכואבים.

מרחוק, היא שמעה דפיקות רכות מעליה. ככל שצמצמה את מרחקה מן הדלת, כך רעש הדפיקות גבר.

 גשם.

המטר הראשון של העונה.

היא אהבה את הגשם. מאז שהייתה ילדה קטנה, קופצת בין השלוליות, מנענעת בראשה כך ששתי צמותיה מצליפות ברכות על פניה. היא כמעט ויכלה לשמוע את קול אימה הקורא לה להיכנס, שמה תחלה בדלקת ריאות.

מאז ומתמיד היה זה זיכרון שמח, הגשם. עכשיו היא כבר לא ידעה איזה זיכרון זה.

באותו הרגע היא שנאה את הגשם, שהיה נוכח לצפות בהשפלתה, בחילולה. היא שנאה אותו כל כך, ועדיין אהבה אותו יותר מכל. איך אפשר לשנוא משהו ולאהוב אותו באותו הזמן?

היא שנאה אותם. בשנאה שבערה בכל איבר מגופה, עמוד אש שכילה אותה מבפנים. שנאה אותם על שגרמו לה לשנוא את הגשם.

לשנוא את עצמה.

ברגע שכף רגלה נגעה באדמה הבוצית שמחוץ למפתן הדלת, מן דחיפות נואשת נבנתה בתוכה. דחיפות לברוח, לעצור, לצעוק, לצחוק ולבכות. דחיפות כל כך עזה שלמרות הכאבים המוחצים בכל איבר בגופה, היא הרימה את רגליה, מרגישה את השרירים שצועקים לה להפסיק נמתחים, ורצה.

היא רצה כמו שלא רצה מעודה. רצה, ורצה ורצה, ולא מפסיקה. למרות הכאב המייסר והעקצוץ שבעיניה, היא לא בכתה. היא סירבה לבכות, סירבה להזיל ולו עוד דמעה אחת עליהם.

הגשם התחזק, טיפות מים קטנטנות מוטחות על כל גופה.

היא הרגישה את נשימתה יוצאת בנשימות קצרות וכואבות. גופה זעק לחמצן. כאב מוחץ ומייסר אחז בריאותיה, אש מכלה אותן, כאם בעוד רגע הן עומדות להתפוצץ מחוסר חמצן.

היא נעצרה בבת אחת. בעוד ידיה על ברכיים כואבות, מתנשפת וגומעת אוויר חזק מאי פעם, היא שחררה זעקה. זעקה שהכילה בתוכה כל כך הרבה, ובאותו הזמן כלום. היא זעקה בשביל הכאב, הכעס, האובדן, העצב, הבלבול, ועוד הרבה דברים שלא ידעה כלל שביכולתה להרגיש.

היא סגרה את שפתיה, מניחה להד הזעקה להיבלע באפלה שמסביבה ונתנה לרגליה לצנוח מטה, אל האדמה המלוכלכת.

כרועה על ברכיה, היא הניחה לגופה לצנוח אחורנית ולרגליה להתיישר, כך שהיא הייתה שכובה על הקרקע. היא שכבה על האדמה, מפסקת את ידיה ונותנת ללילה החשוך לבלוע אותה אל חיקו.

הגשם הכה בפניה, ממשיך ליפול בעקביות, מלטף את גופה, מבטיח לה הבטחות באפלה.

לפתע היא כבר לא הרגישה ריקה, מזוהמת, טמאה.

היא לא הייתה מחוללת יותר, הגשם העניק לה את הטוהרה הראשונית ביותר. את הזיכרון המתוק של אהבתה של אמא.

את עצמה.

עיניה נעצמו, דמעה זעירה חומקת מביניהן, משאירה שובל חמים ודקיק על לחייה. טיפות הגשם התערבבו יחד עם דמעותיה, מסבירות לה שזה בסדר. היא לא בוכה עליהם. היא בוכה על עצמה.

בהבינה זאת, שפתיה התעגלו לחיוך הזערורי ביותר.

היא כבר לא שנאה את הגשם. היא אפילו לא שנאה אותם.

אבל יותר מכל, היא כבר לא שנאה את עצמה.