מלחמת הבלוגים או - הוא היה אדם רגיל
א
הוא היה אדם רגיל, ממש ברנש רגיל, ברנש שאינו שונה במאום מאנשים אחרים.היה לו גם שם רגיל - משה כהן. ישנם מאות ואולי אלפים עם שם כזה.
הוא גר בדירה רגילה בשיכון רגיל, שהיה כמובן בישוב רגיל במרכז הארץ , סמוך לעמק איילון.
הכול באזור היה רגיל. עונות השנה חלפו עברו בו כרגיל – סתיו , חורף, אביב וקיץ, ממש כמו בשאר העולם. והטבע סביב- רגיל ביותר. השמש זרחה כל בוקר במזרח ושקעה כרגיל כל ערב, במערב.
גם הירח נע כאן במסילותיו הרגילות.
למען גילוי נאות יש להזכיר כאן מאורע קטן, ממש קטן, כמעט זניח, שקרה כאן בסביבה הקרובה , לפני כשלושת אלפי שנה: לפקודה של יהושע בן-נון – "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", השמש עצרה במסלולה לכמה שעות במשך הקרב. אך מאז היא מתנהגת - רגיל. כך גם הירח, הוא עצר עד סוף הקרב ואחר המשיך לנוע בשמים. היום הוא מתנהג כרגיל ללא כל חריגות.
הכול כאן , הן בשמים והן בארץ – רגיל שברגיל.
משה כהן היה כבן שלושים, גיל רגיל למדי. ישנם אלפים באותו גיל. הייתה לו אישה ובן קטן. כששאלו אותו על אשתו אמר שהיא מיוחדת, מיוחדת במינה, אין אישה כמותה. אך אם תשאלו אנשים רגילים על אודותיה, הם ודאי יאמרו לכם שהיא אישה רגילה, רגילה כמו כל אחת אחרת העוברת ברחוב.
לאשתו קראו מיכל, שם רגיל למדי. כששאלו אותה על בעלה, ענתה שהוא ממש מיוחד ואם תראו סימני תמיהה, היא תוסיף שכלפי חוץ הוא נראה כבעל רגיל אך בפנים הוא שונה מכל הבעלים של חברותיה. לדברי מיכל ומשה כהן, הילד הרגיל שלהם , הוא ילד יוצא מהכלל. ממש כמו שאומרים הורים רגילים על ילדיהם הרגילים.
משה עבד במקום עבודה רגיל שעות רגילות - משמונה עד ארבע. הייתה להם מכונית רגילה וחברים רגילים. כל קיץ הם נסעו, כמו כולם, לחופשת "הכול כלול" בתורכיה.
כשהיה חוזר הביתה מהעבודה היה שואל בכניסה "נאוה בבית?", כמו שעושים כולם, למרות שיש לו בן קטן ולא בת ולאשתו קוראים מיכל.
אחרי הצהרים היה לוקח את בנו לגן המשחקים. שם הבן היה משחק עם חברים רגילים והוא היה מחליף דעות עם אבות משועממים על פוליטיקה וכדור רגל.
כשהיה חוזר עם הבן מגן המשחקים, הייתה לו שעה לעצמו. הוא היה מתרווח בכורסא וקורא את עיתון הערב הרגיל. היה מרפרף על החדשות הרגילות ועובר על המדורים הרגילים.
ב
הכול התנהל בחייו כרגיל וזה - שיגע אותו. נמאס לו מהחיים הרגילים.
הוא ציפה למשהו שיוציאו מהשגרה, הוא חיכה לתפנית במסלול הרגיל של חייו.
יום אחד קרא בעיתון-הערב הרגיל, במדור 'בריאות', על חשיבות ההליכה היום-יומית. ההליכה מחזקת את הגוף, משפרת את זרימת הדם ומאיטה את תופעת ההזדקנות. כל שעליך לעשות כדי להיות בריא - ללכת חצי שעה ביום. זה הכול.
ידידנו חשב קצת על עניין ההליכה והחליט בו במקום שהחל מהשבוע הבא הוא מתחיל בפרויקט הבריאות. הוא זרק את העיתון על השולחן קם ואמר לאשתו שמהשבוע הבא הוא משנה את חייו. כל בוקר הוא יצעד חצי שעה ואז מובטח לו שלבו יהיה חזק והוא יהיה בריא, ככתוב בעיתון שחור על גבי לבן. אשתו נדה בראשה ואמרה, כמו שכל אדם רגיל היה אומר:"נחיה ונראה".
ביום ראשון קם מוקדם, לבש בגדי ספורט רגילים, נעל נעלי התעמלות ויצא לצעידה. בשכונה שלו צעדו באותה שעה עוד נשים וגברים שרצו להיות חזקים ובריאים. הצעידה בבוקר הנה ספורט נעים שלא עולה כסף, כל שעליך לעשות זה ללבוש בגדי ספורט רגילים ולצעוד. אם יש לך כלב, אתה יכול לקחתו עמך ולשתפו בפרויקט הבריאות.
מיודענו צעד בתחילה במהירות ונהנה מרוח הבוקר הקרירה. הוא אמר שלום לעוברים על פניו וחייך אליהם במאור פנים. חלקם ענו לו בשלום קצר, כאילו הוא מפריע להם בעבודה החשובה שהם מבצעים ואחרים לא ענו לו כלל, כרגיל במקומותינו. בסוף חצי השעה האט את מהירותו וצעד לאט לאט ובקושי לביתו.
עברו כמה ימים וידידנו ממשיך בפעילותו לחיזוק הגוף. בסך הכול הוא נהנה מאד. הייתה לו חצי שעה לעצמו, זמן איכות ללא הפרעות. הוא הלך והלך והרגיש ששרירי רגליו מתחזקים , הדם זורם בעורקיו בעוצמה ובריאותו משתפרת והולכת מדי הליכה, ממש כפי שהיה כתוב באותו מאמר, במדור הבריאות שבעיתון.
אך על נושא אחד לא כתבו כלל באותו מאמר, נושא חשוב שלא הזכירו אותו אפילו ברמז - נושא המחשבות.
אדם הולך לו לבדו ברחוב, רגליו מוליכות אותו אוטומטית, ידיו עוקבות אחרי תנועות רגליו, כל גופו רתום למשימת הצעידה - אך ראשו חופשי. כמובן שהאדם יכול לשיר לו שיר תוך כדי הליכה, אך בשקט, שלא ישמעו הצועדים האחרים. הוא יכול לשרוק לו מנגינות קלאסיות או לחבר פזמונים - אך בסופו של דבר כל זה נמאס. ואז המחשבות מתחילות לרוץ ולהסתובב בראש. חושבים אז על הכול - על האישה והילדים, על הבית, על העבודה, על מפעל הפיס שלא מאיר פנים, על המיסים והחובות בבנק ועוד ועוד. וכשהראש חופשי למחשבות - זה פתח לצרות.
כשלאנשים יש זמן לחשוב - מתחילות הבעיות. לא סתם המשטרים האפלים, המשטרים שרדו באנשים, הגבילו את חופש המחשבה. הם ידעו שאנשים חושבים הם סכנה למשטר.
דבר זה לא הוזכר כלל בכתבת הבריאות. חשובה כמובן בריאות הגוף אך מה עם בריאות הנפש?. איך נדאג לכך שנחשוב רק מחשבות בריאות? מחשבות חיוביות?
ג
בקשר למחשבות המתרוצצות בראש בשעת ההליכה, משה כהן המציא שיטה מעניינת, שיטה שבינו לבינו כינה אותה בשם: "שיטת מיקוד המחשבות של מ.כ.". בשיטה זו מתרכזים במחשבות סביב נושא אחד ולא יותר. בכל צעידה עסק בנושא חשיבה אחר. יום אחד חשב על המילואים, שמזמן לא קראו לו. ביום שלאחריו על הפרויקטים שלו בעבודה, וכך כל יום התרכז בנושא אחר.
ההליכה היטיבה עמו ולכן החליט, לאחר עיון בלוח השנה, שהחל מה-1 לחודש הבא, שהיה בערך בעוד שבועיים, הוא ילך גם חצי שעה בכל ערב.
עברו כמה חודשים והוא התמיד בהליכותיו. אשתו התפלאה מאד על התמדתו ואף אמרה לו זאת: "נהיית אדם אחר, צועד פעמיים ביום, רואה פחות טלביזיה, משחק יותר עם הילד. כל הכבוד. לא האמנתי שתתמיד בגימיק הזה".
בעניין המחשבות המתרוצצות לו בראש בשעת ההליכה - היה לו קשה.
הוא היה מנסה לרסן אותן ולהתמקד בנושא אחד, אך מה לעשות, כשהוא חושב על א. מיד מופיעות אסוציאציות על ב. , חושב על ג. ורואה הקשרים לד., וכן הלאה.
לבסוף שכלל את שיטתו – בבוקר צועדים וחושבים על נושא אחד ובערב צועדים ונותנים דרור למחשבות. בחוש פנימי ידע שכל ההמצאות הגדולות באו לאנשים כאשר המחשבות שלהם היו חופשיות ולכן הוא נתן גם למוחו צ'אנס, אולי ...
ביום אחד מצא פתק על שולחנו –"נא לגשת למנהל". הוא ניגש למנהל וזה הורה לו בידו לשבת. הפעם לא הזעיף פנים. " כהן (ולא מר כהן כפי שאמר כרגיל) אני מוכרח לציין שהשתפרת מאד בעבודתך. אתה מרוכז יותר, מוצא פתרונות נכונים לבעיות שצצות מדי פעם וגם, דרך אגב, אתה נראה שזוף ובריא. על כן החלטנו בהנהלה להוסיף לך 80 שקל לחודש למשכורתך". הוא קם וגם משה כהן קם . המנהל לחץ את ידו וידידנו הפטיר תודה רבה ויצא מהחדר.
חבריו שמו גם הם לב לשינוי שחל בו. בפגישות ערב ששי (אחת לשבועיים) שנערכו כל פעם אצל זוג אחר, הם ציינו שהוא נראה אחרת, נראה יותר רזה. אולי הוא חולה? ואז הרימו כוסות בירה לבריאותו וטפחו בנחת על כרסיהם.
ושוב החיים התנהלו בשקט, הם חזרו למסלולם הרגיל אך ברמה קצת יותר גבוהה.
ד
באחד הבקרים חשב משה כהן על החיים, על חייו. חיים רגילים שלא משתנים, חיים שאין בהם משהו חדש. "הכול זורם", כמאמר אחד הפילוסופים היווניים, כך גם חייו זורמים. אך הזרימה אצלו היא רגילה, זרימה ללא מערבולות, זרימה ללא כל מאורעות מסעירים.
תוך כדי מחשבות נזכר בסיפור שקרא באותו נושא לפני שנים בעיתון הערב, סיפור לא רגיל.
מדובר היה בו על בחור צעיר, בחור טוב, שהסכים לכל משימה שהוטלה עליו. לגבי כולם הוא היה "מובן מאליו". במילים אחרות: הם כמעט שלא התייחסו אליו. יום אחד, בסיפור, הוא החליט לשים סוף לעניין. הוא החליט להגיב מאותו יום והלאה לכל דבר ב"לא" גדול.
משה כהן זכר שתי אפיזודות מהסיפור : הראשונה הייתה במילואים כשהם באו להחליף יחידה שגמרה את תפקידה במוצב מסוים. הבחור הנ"ל, היה המ"פ של החבורה החדשה וכשביקשו ממנו שיחתום על קבלת המוצב וכל מה שהיה בו, בבת אחת בחתימה אחת, כפי שקרה כרגיל, הוא אמר –"לא". לא עזר שום דבר. הוא החל לחתום על כל פריט בנפרד, לאט לאט וביסודיות, ולא שם לב לרטינות החיילים שרצו לחזור כמה שיותר מהר הביתה. פתאום החלו להתייחס אליו ברצינות.
האפיזודה השנייה, שמשה כהן זכר, הייתה בעבודה. בסוף החודש מסרו,לבחורנו מהסיפור, דו"ח מסוים לחתימה. הוא אמר –"לא, לא חותם עד שאברר כל פרט". המהומה הייתה גדולה אך הוא לא ויתר. גם כאן התוצאה הייתה שהיחס אליו נשתנה. פתאום החלו "לספור" אותו.
משה כהן המשיך לצעוד כשראשו מלא במחשבות. אולי כדאי שאני עצמי אנקוט באותה דרך? באותה שיטה?
כשחזר אותו יום אחרי-הצהרים מהעבודה, אשתו הודיעה לו בשמחה שהשיגה כרטיסים לשניהם, להצגה, וכן שמצאה ביבי סיטר לילד.
בלי לחשוב הרבה , אמר –"לא, אני לא הולך". להפתעתו, אשתו שמחה ואמרה - " טוב מאד, אלך עם חברתי מירב. היא בטח תסכים. וגם נחסוך את התשלום לביבי סיטר".
לאחר כמה ימים הגישה לו המזכירה בעבודה דו"ח לחתום עליו. הוא אמר לה –" לא, אני לא חותם". מיד נקרא למנהל –" למה אתה מסרב לחתום? כל חודש אתה חותם על הדו"ח בלי בעיות". –"הפעם אני לא חותם, אני צריך לבדוק טוב טוב כל שורה", ענה.
-"בסדר" ענה המנהל,- "נמצא מישהו אחר שיחתום" ומכיוון שהיה מנהל רגיל, המשיך ואמר כמנהל רגיל -" מר כהן, חשבתי לקדם אותך בדרגה אבל לאור מה שהחלטת, אני אשקול שנית אם הדבר כדאי לנו, לחברה".
למחרת בבוקר, כשסיכם בשעת ההליכה במחשבתו את מה שקרה, הבין שהשיטה של לומר 'לא' לכל דבר, הנה טובה רק בסיפורים. בחיי היום יום אין מקום לפורצי גבול, לאנשים שחורגים מהקו הרגיל.
ובכן מה עושים? צריך לחפש דרך אחרת. לנסות לשדוד בנק כדי ששמך יופיע בעיתונים? לא, זה אדיוטי מדי. לבנות רקטת קאסם לפי האינטרנט ולאיים בה על אנשי עזה? לא, זה טיפשי מדי. וחוץ מזה עליהם אי אפשר לאיים בקסאמים. מה בכל זאת עושים, לעזאזל?
בצעדות הבוקר והערב הבאות חשב רבות על הנושא:
- צריך למצוא משהו קל ונוח שיכניס אקשן בחיים אך מבלי מעורבות אישית. ובכן, מה עושים?
ה
עברו כמה ימים ושום דבר לא עלה בראשו, לא צץ בדעתו.
באחד הערבים ישב ליד המחשב כדי לקרוא דואר אלקטרוני שהגיע דרך האינטרנט. באותו ערב הגיע רק זבל רגיל. פרסומות ופרסומות ועוד פרסומות.
כשהשתעמם, החל לזפזף פה ושם עד שעינו נתקלה בבלוגים. יומנים אישיים משעממים שכותביהם חושבים שיש בהם עניין לכלל. הוא שם לב שהאנשים לא מזדהים בשמם אלא בכינויים שונים.
הוא החליט שכדאי לחשוב על העניין, וזה היה הנושא הנבחר בצעדת הבוקר הבאה.
בבוקר יצא לצעידתו כרגיל. הגוף צועד במרץ אך הראש במקום אחר. אנשים עוברים על פניו ואומרים לו שלום או מנענעים אליו בראשם – אך הוא לא שם לב אליהם. הוא הולך וחושב איך לכתוב יומן חיים, בלוג. מה אפשר לספר על חייו? כלום, כלום, הכול בהם - רגיל.
אחר-כך נזכר שלכל בלוג ישנן תגובות. התגובות, לרוב, הן לא יותר חכמות מהבלוג. כמו למשל תגובה שקרא - "אין לי מספיק מילים להביע שאתה חמור". או – "אידיוט ברבוע, כך לא פותרים את הבעיה". והיו בתגובות עוד פניני-לשון רבות. כמה שהשפה העברית עשירה במעין אלה.
אולי במקום לכתוב בלוגים – כדאי לכתוב בפורומים. בפורומים כל אחד יכול להביע את דעתו בכל נושא וישנן כמובן תגובות. התגובות אף הן בעילום שם ולכן אפשריות תגובות חריפות, תגובות מפולפלות (אך לא ניבול פה וגסויות).
תוך כדי הליכה הפך והפך בעניין והחליט, כרגיל, שמהשבוע הבא יכתוב תגובות לפורומים. תגובות שיצא מהן עשן. תגובות שיכריחו את מקבלן להגיב בחומרה. סוף סוף יהיה אקשן.
ו
משה כהן היה אדם מסודר. זה היה אחד הדברים הלא רגילים שבו. הוא החליט ללקט תגובות מעניינות בפורומים השונים שבאינטרנט, כך שיהיה מוכן עם תגובותיו.
לאחר העבודה, אחרי שחזר מגן המשחקים עם בנו, אחרי שעיין קצת בעיתון , אחרי צעדת הערב וארוחת הערב – התיישב ליד המחשב ודלה פנינים מהתגובות שבפורומים. את הפנינים רשם בפנקס מיוחד ולידן הערות קצרות, ולדוגמה כמה שורות:
אני מבין שיש לך בעיה בהבנת הנקרא (לא נורא, עדין למדי).
אתה נמצא בהיסטריה. מה קרה? (קל למדי).
העובדה שאתה מרחף בחלל העליון. ( חלש).
מנת המשכל שלך נמוכה ממספר הנעליים שלי. ( רציני).
אתה בהמה אמיתית. ( אוי ואבוי).
אתה לא שווה תגובה. (נפוץ מאד).
מצויד בפניני-לשון שליקט, שמתוכן רק את הקלות שבהן ציטטנו כאן, קפץ ערב אחד לתוך ים הפורומים והחל להגיב. שם העט שבו בחר היה "המתריע בשער". הוא הגיב בחומרה לכל שטות שנכתבה ובכל עניין.
עד מהרה קבל תגובות לתגובותיו והמילה הנפוצה בהן הייתה – אידיוט וזו שלאחריה – בהמה טיפשה.
הוא נחל אכזבה שלמה.
בצעדות-הבוקר שוב הפך והפך בנושא התגובות ולאחר כמה צעדות הגיע למסקנה שלא זו הדרך. אין מנוס – צריך לכתוב בלוגים. שם התגובות יותר רציניות.
ז
הוא נרשם לאחד מאתרי הבלוגים ופתח בבלוג הראשון שלו:
" ראשית עלי להציג את עצמי: אני אדם רגיל, אשתי רגילה וגם הבן שלנו רגיל. אין בי שום דבר מיוחד, אין בי דבר שעשוי לעניין את הקוראים, אי לכך לא אציג כאן את שמי ושם משפחתי, אלא רק את הכינוי שבחרתי בו– "המתריע בשער".
אבל יש לי דעות חשובות, לדעתי, בענייני היום יום.
אני מנהל יומן חיים , בו אני רושם הערות על הנעשה בסביבתי הקרובה ובמדינה בכלל. ישנם דברים רבים שיש להתריע עליהם, אך העיתונאים הרבים ושאר המושכים בעט הסופרים עושים זאת טוב ממני. בפניכם אציג רק דברים שהציקו לי מאד ואף אחד אחר לא כתב עליהם".
הוא הוסיף עוד כהנה וכהנה אמרי שפר עד שחשב שזה מספיק לבלוג ראשון.
למחרת הייתה רק תגובה אחת- "עוד קופץ בראש".
לאחר הקפיצה הראשונה למים הצוננים, מיודענו לא ויתר. בצעדות הבוקר הבאות חשב על נושאים מעוררי פולמוס שכדאי להעלותם.
בערב ישב ליד המחשב והעלה אותם על הכתב. הוא ניסה להתייעץ עם אשתו אך היא אמרה שיש לה עניינים יותר חשובים וכן שאינה מבינה כלל בבלוגים ובאינטרנט.
מאז, פעם בשבוע, העלה בלוג חדש מטעמו. הנושאים היו מגוונים אך התגובות היו מועטות. מצב רוחו העליז בתחילת המשימה, החל לאט לאט להימוג.
יום אחד החליט לכתוב על כלובי הדגים שבים אילת (שהוצאו מהים בינתיים- המלבה"ד). הוא יצא חוצץ נגד אלה –"הרוצים לגרוף זהב על חשבון יפי הטבע שמתחת למים".
להפתעתו, הופיעה הפעם תגובה ארוכה מאת אחד המכנה עצמו –"בר פלוגתא". הוא טען שהנזק לאלמוגים הוא מזערי. שאסור לגזול פרנסה מהעובדים, וכו' וכו'.
בשבוע שלאחר מכן כתב חברנו על –"כביש שש והריסת שכיות החמדה בצפון". תוך יומיים הופיעה תגובתו של בר-פלוגתא: הכביש הוא הצלה למדינה. זהו הכביש היחידי שאין בו פקקים, ועוד ועוד.
'המתריע בשער' כתב, בבלוג הבא, שאם כבר סוללים כביש עם מעקה בטון בין שני מסלוליו, צריך נוסף לחריצים שהותקנו בתחתית קיר הבטון, חריצים המאפשרים לחרקים ולזוחלים לעבור מצד לצד, גם להתקין גשרים מרושתים לחיות הבר היותר גדולות. אחרת ניצור שני אזורי מחיה נפרדים משני צידי הכביש.
מיד באה תגובתו של בר-פלוגתא: החריצים בבטון הם רק חריצי-השקטת המצפון של חובבי הטבע. הוא שואל באירוניה: האם שכבת בלילה ליד אחד החריצים/סדקים וראית אפילו חרק או זוחל אחד שעובר דרכו? כולנו למדנו שישנם חרקים העוברים כמה גלגולים, מזחל לגולם ואחר-כך לפרפר מטיל ביצים. לא הגולם ולא הזחל מעוניינים בסדק שבחומת הבטון. והפרפר – פשוט מרחף מעל לכביש ומטיל את ביציו היכן שיחפוץ.
על כך באה תשובת מ.כ. בבלוג הבא: - שכחת את הזוחלים. מה עם הנחשים? ו'המתריע בשער' שלנו הוסיף תאור שלם אודות בתי הגידול של הנחשים, אותו שאב כמובן מהויקיפדיה.
על כך הגיב בר-פלוגתא: - ומה יקרה לטבע אם הנחשים יישארו בצד אחד ולא יעברו את הכביש? והוא ממשיך ושואל: השמעת שבאירלנד אין נחשים? הידוע לך שבמאה החמישית הניס פטריק הקדוש את כל הנחשים לים? והאם זה פגע בטבע הארץ? האם הדשא שם לא ירוק מהדשא שלנו? האם לכבשים שם יש פחות צמר ?
כך נמשך הדבר גם בשבועות הבאים. לכל בלוג-התרעה שלו, של מ.כ., הופיע מיד בלוג-מענה של בר-פלוגתא, המבטל את דבריו, טוען שהנחות היסוד שלו שגויות , ועוד.
משה כהן שם לבסוף לב, שהיריב שלו כותב בכוונת מכוון את ההיפך ממה שהוא עצמו כותב. הוא כותב על 'יום' והלה כותב שזה 'לילה' . הוא צועק מעל שורות הבלוג שאסור להקים עוד תחנת כוח פחמית ובר הפלוגתא שלו מיד כותב שזו התשובה היחידה למחסור הצפוי בחשמל, וזיהום האוויר לא כצעקתה.
הדברים הלכו והחריפו משבוע לשבוע והתרבו תגובות הציבור הן ל'מתריע בשער' והן ל'בר-הפלוגתא'. כמובן שהדבר לא נעלם מעיני מערכת האתר המנהלת את הבלוגים. הם העלו את הבלוגים של שני היריבים לראש אתרם כי ידעו שהציבור אוהב מלחמה, אוהב דם.
ידידנו החל שוב לזרוח. רוח קרב השתלטה עליו והופיעה בכל חזותו. צעדיו בצעדותיו נהיו יותר מהירים ומחשבותיו השיגו את מהירות צעדיו. אני אראה לו לחוצפן. אני אעלה נושאים שאין לו מושג בהם.
הוא ויתר על צעדות הערב ובמקום זאת ישב ליד המחשב ודלה פרטים מהויקיפדיה וממדיות ופדיות אחרות, כדי שבויכוחים דבריו יהיו מבוססים עד כמה שאפשר. בעיתון הערב חיפש נושאים שבהם יש ויכוח ציבורי ומתוכם בחר נושאים לבלוגים שלו. לרוב הוא היה נוקט עמדה נגד המימשל והמערכת כולה ולא היה פוחד לציין זאת בבלוגים שלו.
הוא ממש לבלב, היה לו עניין חדש בחיים.
ח
עברו כמה חודשים וקרב הבלוגים נמשך. משה כהן תמה מי הוא אותו בר-פלוגתא? מה יש לו נגדו?
לבסוף החליט לפנות אל הבר-פלוגתא ישירות דרך הבלוג שלו ולהציע פגישה פנים אל פנים. עברו כמה ימים ובר הפלוגתא לא הגיב.
באחד 'אחרי-הצהרימ'ים, בחזרו מהעבודה, הגישה לו אשתו מיכל את עיתון הערב באומרה-" ראה, כתבו עליך מאמר ".
בעיתון הייתה, על עמוד שלם, כתבה שכותרתה " מלחמת ראש בראש". כותרת משנית –" 'המתריע בשער' נגד 'בר-הפלוגתא' ".
כתב אותה העיתונאי א. שוא-נע , עיתונאי שמכסה את נושאי האינטרנט והמחשבים.
מ.כ. ישב לקרוא את הכתבה. לאחר הסבר קצר מה זה בלוג היה שם תאור מפורט, כולל ציטטות, של הקרבות המתנהלים זה כמה חודשים בין שני היריבים. הכתב ציין שמספר התגובות האוהדות למתריע בשער גבוה ממספר התגובות האוהדות לבר-הפלוגתא. -"אולי מכיוון שהראשון באופן כללי הנו נגד הממסד" מוסיף העיתונאי.
המאמר היה בדרך כלל אובייקטיבי עם נטייה קלה לצידו של מיודענו.
אבל למרות הכל מ.כ. התרגז. הוא פנה אל אשתו ואמר-" לכתוב עלי מאמר מבלי לשמוע את דעתי? בלי לשאול אם אני מסכים? זו ממש חוצפה".
למחרת, בהיותו במשרדו, סגר את הדלת וטלפן למערכת העיתון ובקש את הכתב א. שוא-נע. מיד בתחילת השיחה, לאחר שהציג עצמו כ'המתריע בשער' , תקף את העיתונאי. –"מדוע לא התקשרת אלי לפני פרסום הכתבה? מדוע לא קיבלת את רשותי לפרסמה?". הכתב ענה לו בנחת - א. שאינו יודע מיהו ומה כתובתו, וב. שיום אחד פנה אליו בר-הפלוגתא והציע לו לכתוב על הנושא, ובסוף אמר שמכיוון שהבלוגים פורסמו בציבור, אין לו כל צורך לקבל רשות מאף אחד.
מ.כ. התעשת ושאל אותו מיהו אותו האלמוני, בר-פלוגתא. הכתב ענה שאינו יודע אך האלמוני השאיר מספר טלפון והוא מוכן למסרו לו.
מ.כ. רשם את מספר הטלפון ומיד טלפן אליו. ענה לו קול גבר. מ.כ. הציג את עצמו ושאל את הגבר שמאחרי הטלפון מיהו ומדוע הוא רודף אותו בבלוגים. הגבר סירב לתת את שמו וכתובתו, אבל ענה שאינו רודף אף אחד, והוא מוכן להיפגש עם ידידנו פנים אל פנים. הם קבעו להיפגש בשבוע הבא אחרי הצהרים בבית-קפה מסוים. מ.כ. נתן לו את מספר הטלפון שלו למקרה שיצוצו בעיות.
ט
מ.כ. ספר לאשתו על השיחה ואמר לה שהוא בטוח שהפגישה לא תתקיים. בר-הפלוגתא ימצא בודאי תרוץ לדחות אותה .
בבוקר , בעת הצעידה, סקר בראשו את השנה האחרונה, שנת מלחמת הבלוגים. בסך הכל היה כיף. יחד הם עלו להרים וירדו לעמקים, הגיעו לפסגות ונחתו בתהומות, דשו במשפט הקופים ובאבולוציה. דנו בספר הגן-האנוכי ובאמונת האדם. הביאו ציטטות מירחון המדע 'גלילאו' ומירחון הנשים 'את'. תמיד טסו במקביל אך "בהיפוך פאזה" מוחלט.
בעיקר התרכזו בשמירת הטבע. הוא נזכר בהתקפה הגדולה שתקף את שקיות הפלסטיק של הסופר-מרקטים ורשתות השיווק האחרות ותשובתו המהירה של בר-הפלוגתא: "גיבור על חלשים. אתה מטפל בשקיות דקות ועלובות וטוען שהן מפגע אקולוגי, ומשקיע בכך את כל הלהט שלך. אך מה עם המכוניות? אתה יודע איזה נזק סביבתי גורמת מכונית אחת בשנה? אתה גיבור על שקיות ונמנע לתקוף את יצרני המכוניות. אתה היית צריך להיות הראשון שהיה דורש להפסיק לנסוע למרחקים קצרים במכוניות, היית צריך להציע לאנשים לרכוש חמורים, שהם פחות מזהמים את האוויר למרות הנפיחות שלהם". הוא התגלגל מצחוק כשקרא את זה ורק עתה שם לב לראשונה שהמלחמה הייתה "מלחמה-פיירית". לא היו מכות מתחת לחגורה. לא העליבו אחד את השני. תמיד היו שניהם ענייניים.
י
באחד הימים חיכתה להם, למשה ומיכל, הודעה במשיבון. בר-הפלוגתא מתנצל על שאינו יכול לבוא לפגישה המיועדת , הוא מבקש לדחות אותה בשבוע.
לאחר שיחות טלפון נוספות נקבע סוף סוף תאריך מוסכם ושעה מתאימה. באותו יום, לפני צאתו לעבודה אמר מ.כ. לאשתו שיש לו אחרי הצהרים פגישה עם בר-פלוגתא, והוא יאחר לשוב הביתה. אשתו מיכל אמרה שאין בעיה, היא תלך עם הילד לחברתה מירב.
בשעה היעודה הגיע משה כהן לבית-הקפה הקטן ולתדהמתו ראה את אשתו מיכל וחברתה מירב יושבות ליד אחד השולחנות. במבוכה התיישב לידן, הניח את המחשב הנייד שהביא עמו על השולחן ושאל –"מה אתן עושות כאן?", -"מחכות" אמרה אשתו.
הוא הביט כה וכה ופתאום נזכר –"ואיפה הילד?". –" אצלי בבית" ענתה מירב-"הוא משחק עם הבן שלי ובעלי שומר עליהם". מ.כ. הרהר רגע ואז שאל –" ראיתן כאן את המכונה בר-הפלוגתא? היינו צריכים להיפגש כאן עכשיו". –"הוא כאן" אמרה אשתו מיכל והניחה בחיוך על השולחן את המאמר על מלחמת הבלוגים. ידידנו לא הבין. הוא לא קלט מה קורה. שתיהן החלו לצחוק ומירב אמרה –" אנחנו שתינו 'הבר-פלוגתא'. מיכל היא המוח ואני הקלדנית, אני אשת המחשבים" , ושוב צחקו שתיהן.
מ.כ. ישב המום ומבולבל, הוא לא ידע מה לחשוב, יותר משנה הן מוליכות אותו שולל והוא לא חשד בהן כלל. הוא נאלם דום. לבסוף שאל –"ומי זה שענה לי בטלפון?", -"זה בעלי שהסכים לשתף אתנו פעולה" ענתה מירב.
ידידנו ישב שותק כשהוא מנסה לעכל לאט לאט את העניין.
-"זה לא הכל" אמרה מיכל והוציאה ספר מתיקה, מסרה אותו לבעלה והוסיפה-" העיתונאי יעץ לנו להוציא ספר הכולל את כל הבלוגים והתגובות עליהם. בינתיים הצלחנו להכין רק את העטיפה, את הכריכה הקשה. יש עוד למלא את הספר בתוכן".
משה כהן לקח את הספר בידו והסתכל בכריכה. היה שם צילום מלחמתי וכותרת "מלחמת הבלוגים" ולמטה " סיכום מערכה של שנה מאת המתריע בשער ובר- הפלוגתא". בתוך הכריכה היו כמאה דפים ריקים.
הוא ישב מחזיק בספר, רואה ולא רואה אותו. הוא ניסה להגיד משהו, אך החליט לשתוק. לבסוף הניח את הספר על השולחן ליד המחשב הנייד שלו, פתח את המחשב והעלה קובץ גדול. אז סובב את המחשב לאט לעברן ואמר בשקט -" התוכן לספר כבר מוכן. הכנסתי למחשב את כל הבלוגים שכתבתי וגם את כל התגובות להם".
מיכל קפצה ממקומה , חיבקה אותו ואמרה למירב-" את רואה שיש לי בעל לא רגיל, בעל מיוחד". כאן התבקש שהוא יגיד אותו דבר על אשתו, אך הוא עדיין היה משום מה מרוגז, ושתק. ואז אמרה מירב –" גם את אישה מיוחדת, אישה לא רגילה, כל הכבוד לך".
משה כהן נרגע לאט לאט, חיוך החל להתפשט על פניו. במחשבתו הוא סקר את השנה האחרונה, איך חיפש אתגרים לבר-הפלוגתא, איך נבר בכל מיני עיתונים וירחונים למצוא חומר מתאים. איך חיפש תשובה נאותה לכל מלכודת שניסה בר-הפלוגתא לתופסו בה. בסך הכול הייתה זו שנה מעניינת, הייתה זו שנה של חדוות העשייה. גלגלי מוחו סובבו בהילוך מהיר ואז אמר-" מה דעתכן על שנה נוספת של מלחמת מוחות?". מיכל נענעה לאות הן בראשה ופנתה למירב שנענתה מיד בחיוב. מיכל קמה מכיסאה הושיטה ידה ואמרה-" אבל יש לי תנאי אחד. נעשה חילוף תפקידים. אנחנו שתינו נהיה 'המתריע בשער' ואתה תהיה 'בר-הפלוגתא'". מ.כ. קם ואמר –"אני מסכים " והושיט אף הוא את ידו. מירב קמה אף היא ממקומה והושיטה ידה ללחיצת הידיים המשותפת.
צלם חובב, ששמו א. שוא-נע, עבר במקרה במקום והנציח במצלמתו את הרגע. מיד התנפלו עליו שלושתם ודרשו ממנו שלא יפרסם את התמונה ושלא יקלקל את החגיגה.
