את השיער
החום המתולתל שלה שאף פעם לא הסתדר כמו שצריך. את הידיים הרזות שלה, שלמרות שהיו
כמעט כחושות, יכלו לדפוק מסמר יותר טוב מחצי מהכיתה. תמיד אהבתי לצפות בה שהיא
רכבה על האופניים שלה. האופניים הכחולות האלה, שכמעט כל הצבע התקלף מהן. אהבתי
להביט ברגליה על הדוושות, מדוושות בכל הכוח, רגל אחר רגל. היא תמיד נתנה את הכל
כשהיא רכבה על האופניים הללו, מדוושת מכל הלב.
ויותר מכל,
אהבתי את עיניה. את העיניים הכחולות שלה, שנצרו בתוכן עצבות עמוקה ומסתורית שכזאת,
מן נטל שעיניים כה צעירות לא אמורות לשקף. את העיניים שתמיד נמנעו מלהביט באלו
שלי.
בכיתה ג',
שלוש שנים אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותה, החלטתי לספר לה שאני אוהב אותה. אהבה
כמו שהירח אוהב את הכוכבים שלו, אהבה יותר גדולה ממספר גרגירי החול בחוף שלנו, זה
שליד הבית שלה. וזה אומר הרבה, כי בחוף שלנו היו המון גרגירים.
ניגשתי אליה
בסוף שיעור אמנות, אחרי שמיס אליוט שחררה את הכיתה.
התקרבתי
לכיסא שלה, האמצעי משמאל, בצעדים קטנים ואיטיים. היא בדיוק הייתה עסוקה בהכנסת
העפרונות הצבעוניים אל תוך הקופסה שלהם.
"שרה?"
עמדתי משותק מולה, מחכה שהיא תרים את עיניה אליי.
"כן,"
העיניים הכחולות העצובות התרוממו לכיווני. העיניים שלה היו כל כך עצובות, כל כך
אומללות. רציתי נואשות לעשות משהו, רציתי לשמח אותה.
"אני…"
תגיד לה את זה כבר, תשמח אותה! אנשים שמחים כשאוהבים אותם. "אני חושב
שהידיים שלך מאוד חזקות, ויפות, ושהשיער שלך ממש לא מכוער כשהוא לא מסתדר, ושאת
רוכבת על האופניים שלך כל כך חזק, שכל הגוף שלך רועד." אני כמעט ורעדתי, אבל
לא יכולתי להפסיק, שטף המילים יצא ממני בלי שום שליטה, הרגשתי כמו דגי הסלמון
המסכנים שזרמי המים החזקים סוחפים אותם איתם בלי שום שליטה, "אני חושב שאני
אוהב אותך!"הסתכלתי על כל דבר חוץ
מעל העיניים הכחולות הללו.
"אתה לא
יכול לאהוב אותי," ברגע שמלמול המילים נקלט במוחי, עיניי נורו אל עברה. מצאתי
את עצמי מביט שוב בכחול המסתורי הזה. הפעם הכחול היה יותר מעונן מהרגיל, כאילו
הנטל שעל כתפיה הוכפל שבעתיים.
"אבל
אני כן,"לא הבנתי מה קרה, אנשים
אמורים לשמוח כשאוהבים אותם.
"אתה
לא! אל תדבר איתי יותר," ללא שום אזהרה היא צעקה עליי. שרה בייקר השקטה
והעצובה, שלא אמרה מילה אחת לא יפה בכל חייה הצעירים, צעקה עליי, בגלל
שאמרתי לה שאני אוהב אותה.
"אני
שונאת אותך!" היא הביטה בי פעם אחת אחרונה, והסתערה משם בריצה. מרחוק יכולתי
לשמוע קולות בכי ניכרים. במעומעם, נזכרתי כי המבט בעיניה הכחולות היה רדוף צללים
אפלים. ידעתי שהמבט הזה יישאר איתי לעד.
אני שונאת
אותך! אני שונאת אותך. אני שונאת אותך…
המילים
הצטלצלו בראשי בכל גרסה אפשרית, אבל המשמעות נשארה בדיוק אותה האחת שחתכה את לבי.
שרה בייקר
שנאה אותי.
יומיים לאחר
מכן, אמא סיפרה לי שהיא מתה. לא הבנתי למה? אנשים אמורים להיות שמחים כשאוהבים
אותם, לא ללכת ולמות. אז שאלתי את אמא למה היא מתה. אמא אמרה לי שהיא הייתה חולה
מאוד, ושאף אחר לא יכל לעזור לה, אפילו לא אני.
אמא הלכה
לבית של שרה, להגיד שהיא מצטערת.אני לא
רציתי לבוא, כי ידעתי ששרה לא תרצה אותי שם, היא שנאה אותי, אני הרגתי אותה.
כמה שנים אחר
כך, למדתי שהיא מתה מסרטן, כמו אמא שלה. בדיוק יצאתי משיעור פיזיקה עם קונור, זה
היה היום השני של כיתה יא'. וסוף סוף הבנתי מה מר וויליאמס, המורה לפיזיקה, ניסה
ללמד אותי.
נפרדתי
מקונור ופניתי לכיוון בית הספר היסודי שלידנו, ידעתי שגברת תומפסון עדיין מלמדת
חשבון בבית הספר, ושעכשיו אמורה להיות הפסקת הצהריים.
ניגשתי אליה,
מרגיש את הזיכרונות וצללי העבר משחררים אותי מאחיזתם האיתנה במשך כל השנים הללו,
וסיפרתי לה מה למדתי.
