חסד

חסד – סיפור קצר מאת דוד רפאלי

 

מישל מביא לי עוד משקה.

אני מרים את ראשי מעל מפית הנייר ומניד בתודה. מישל מחייך בנימוס וחוזר לדאוג לשאר לקוחותיו בביסטרו – משאיר אותי עם מפית הנייר שבה ניסיתי – ואני עדיין מנסה – לסכם את הכול. שורה אחת בלבד כתובה שם בינתיים: מנצל שמנצל מנוצלת, שמנצלת מנצל. זו התובנה היחידה שהגעתי אליה.

לעזאזל...

אני מסיים את המשקה בלגימה אחת. זה כל מה שהיה שם, הטיות שונות של ניצול, ועכשיו אני שוכב עם בלונדות מטופשות עם חזה גדול ומנסה להוציא אותה מהראש. מתעכב ליד מקומות בעיר הגדולה הזאת, שהפכה עבורי בין רגע לקטנה מדי, ונזכר ברגש מאושר שכמעט ומחסל אותי לגמרי.

די-די, אני לא אהפוך סנטימנטלי מדי עבורכם. וחוץ מזה – אני בדרך החוצה. מכרתי את כל נכסיי, התפטרתי מכל מחויבותיי – ואני רק מחכה שהכספים יכנסו לחשבון בשביל לרכוש כרטיס בריחה ראשון הרחק ככל האפשר מכאן. כן, טיול טוב וארוך זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו. לנקות את הראש, להמשיך הלאה. להתגבר. רק שהיא לא תתגנב לי לטיול ותחבל בו. תהרוס אותו, תוריד אותו לטמיון. לא-לא... אני לא אתן לזה ליקרות. אני חייב להישאר אופטימי. גם אם כרגע אני מדמיין את עצמי מטייל ליד ארמונות ופלאי תבל במבט עצוב ומלא תוגה כשכל מחשבותיי נתונות רק אליה. אלוהים, אני מתחנן, אל תתן לזה לקרות.

אני מביט בשעון, כבר עוד מעט שש. בתשע וחצי החבורה תתאסף לה, וגם ההיא תהיה שם. נו, ההיא – הבחורה היפה, חברה של מה-שמו. זאת שכבר שמתי עליה עין עוד לפני הפרידה. היא תהיה שם, ואולי הקסם הישן יפעל, והיא תעזור לי. קצת חסד, זה מה שאני צריך עכשיו. זו התרופה הכי טובה למרירות הזאת שפשטה בגופי ובנשמתי. במקום כל הבלונדות האלה שנדבקות אליי מסיבותם האנוכיות, ואני נדבק אליהם בגלל סיבותיי האנוכיות לא פחות. אבל חסד – מעשה של טוב, ללא כל ניצול, ללא כל ציפייה לתמורה. מתנה משוחררת מכל התחייבות. זה... זה אפילו יכול לגרום לבחור מריר שכמוני לבכות...

אני ממהר למחות את הדמעות אבל מישל מבחין בהם.

"או – מה קרה ז'ק? למה אתה עצוב?"

"זה... זה הפרנו שלך, מישל. הוא פשוט... אלוהי!"

מישל צוחק ומחליט להביא לי כוס נוספת, על חשבונו. הוא הולך לבאר וחוזר עם שתי כוסות של המשקה האלוהי. "לחיים, ז'ק."

"לאושר." אני עונה.

"לאהבה."

"לא – לא לאהבה. היא לא קיימת." אני אומר בדכדוך.

"אם ככה – לאומנות! לספרים היפים שעוד תכתוב! שלא יפלו מספריך הקודמים!"

"אמן."

ושנינו מצלצלים בכוסות ושותים.

"אתה יודע שהייתי רוצה להישאר ולפטפט, ידידי, אבל יש לי עבודה."

אני מסמן בידי בביטול, שהרי הדבר ברור, ומובן, ונסלח. מישל סר מעליי וחוזר לעיסוקיו.

לרגע עוברת בי מחשבה – לרוץ מיד אל משרד הדואר, בטרם יסגר, ולשלוח לה מכתב בדואר רשום. להגיד לה... להגיד לה... מה בעצם יש לי להגיד לה? שאני עדיין אוהב אותה? במה זה יועיל? לבקש סליחה, לספר לה על מעלליי בחודשים האחרונים? על הבלונדות, על הבריחה הגדולה שאני מבצע – מכירת הנכסים, התפטרותי, כרטיס הטיסה... מה? מה כבר אומר שיגרום לשמש ולירח להתאחד? כלום. שום-דבר. ומה יהיה אחר-כך? אני אשב פה ואחכה שתכתוב לי בחזרה? אחכה בציפייה לדוור שלא ישא את מכתביה? לא-לא – זה לא בשבילי...

אני מוציא כמה שטרות ומניח אותם על השולחן. מקמט את המפית המסכמת וטוחב אותה לאחת הכוסות. יש כבר ארבע, אחת של מישל. אני מביט בשעון, כבר שש ועשרה. שלוש כוסות של פרנו – הספק לא רע לתחילתו של ערב. אני חובש את כובעי וקם על רגליי. מישל מבחין בכך ואנחנו מסמנים זה לזה לשלום.

אני יוצא לרחוב ומיד ניגש אלי קבצן מבחיל – איש זקן בעל ריח רע, לבוש סחבות – ומבקש ממני מעט כסף קטן. אני מסלק אותו מעליי בהינף יד ומתחיל לצעוד באיטיות אל עבר השדרה.

זה זמן מסוכן, אני יודע. זמן של ייאוש. אני כבר מכיר את עצמי מספיק טוב בשביל לדעת ששום דבר טוב לא יצא מזה, מחוסר הפחד הזה. מהחופש המוחלט הזה. אני עוד עלול לעשות שטויות די רציניות. אני רק צריך לשמור על עצמי בחיים מספיק זמן עד שזה יעבור. כי זה עובר, בסוף זה תמיד עובר. השאלה היא רק כמה זמן זה יקח. זה לא שיש לי איזו מחלה חשוכת מרפא, חלילה. בסך הכול לב שבור. הגוף יתגבר – הוא יתקן את הכול, יאחה את השברים. ינקז את המוגלה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, הרי. וזה תמיד עובר. ושוב אני אחשוב שכבר למדתי הכול, ושלעולם לא אחזור על אותה טעות. וככה אסתובב, במעגל גדול, עד שיום אחד אחדל להתקיים...

זה נוראי.

אבל היא תעודד אותי. יש לי תקוות גדולות עבורה. היא – היא – החברה של מה-שמו. היא תהיה מלאך החסד שיגאל אותי מייסורי. אני רק צריך לשרוד עוד שלוש שעות וקצת, והיא כבר תטפל בי. האחות הטובה. תחבוש את פצעיי. ותנשק את מצחי בשפתיה הרכות. אוווו...

לפתע אני נתקף צורך עז לעשן. אינני מחזיק לעולם סיגריות, ואני מעולם לא קונה אותם. אך למזלי מרבית הבריות לא מסרבות לחלוק מעט טבק-בוער עם חבריהם לאנושות. אני מחכה קצת עד שאני מבחין באיש מבוגר, לבוש היטב, מדליק סיגריה ונשען כנגד עמוד חשמל. הוא נראה נינוח למדי, כמו אינו ממהר לשום מקום, וכמו שום דבר, בניגוד אלי, אינו מכביד על ליבו. במרכז ראשו הגלוי ישנה קרחת המפרידה בין שני איים של שיער מאפיר. אני ניגש אליו ושואל בתיאטרליות רבה "סלח לי, אדון נכבד, היש באמתחתך במקרה סיגריה נוספת לחלוק עמדי?"

הוא מעביר עלי עין ביקורתית.

"מה הקטע שלך?" הוא שואל ברוגז.

"סליחה?"

"למה אתה לא מבקש סיגריה כמו בן-אדם?"

"כי אני אינני בן-אדם, אלא חיזר. אם תתן לי סיגריה אולי אחוס על בני-מינך ואספר למפקדיי שבני הארץ אינם ראויים למאכל, כפי ששיערנו לראשונה."

הוא מוציא סיגריה נוספת, מגיש לי אותה. אני שם אותה בפי ומתקרב ללהבה שהוא מדליק עבורי.

"תודה." אני מסנן, ומתענג לרגע על העשן המלוכלך שאני מכניס לריאותיי.

"זה בגלל בחורה, נכון?" הוא שואל לפתע.

אני נאלם ומביט בו במבט מופתע.

"כן. צדקתי... אם היית לבוש כקבצן, הייתי חושב שאתה סתם משוגע, אבל הרי רואים על פי לבושך שאתה אדם מהוגן, כפי שאומרים הבריות."

"ומה אתה?" אני שואל, קצת בהתרסה.

"אני? חה-חה," צוחק האיש, "פעם הייתי הרבה דברים. היום אני סתם איש מבוגר בסוודר. תשמע, תקף אותי רעב, בא לך אולי להצטרף אליי לארוחת ערב?"

לפתע אני מרגיש גם את הבטן שלי נדבקת אל הגב. מצחיק איך אפשר לשכוח לפעמים דברים כל-כך בסיסיים, כמו רעב.

"מה אתה אומר?”

"למה לא? אני מכיר מקום מעולה ממש מעבר לפינה..."

האיש המבוגר מגחך ומניד את ראשו בביטול. "כן-כן... כולכם מכירים מקומות מעולים. והם גם תמיד מעבר לפינה, כמה נוח. אין בעיה, חבר, תוביל את הדרך, אני מאחוריך. דרך אגב, לא הצגתי את עצמי – אני הנרי."

"ז'ק תויליה, נעים מאד."

האיש עוצר לרגע, ופניו נעשות רציניות.

"ז'ק תויליה, הסופר?" הוא שואל בפליאה.

"האחד והיחיד." אני לא יכול שלא להרגיש קצת זחיחות מן הרגע הזה.

חיוך גדול נפרש על פניו של האיש, אשר הציג את עצמו כהנרי. "כמה נפלא! אין ספק כי השיחה תהיה לא פחות מעניינת מן הארוחה." הוא אומר, וטופח קלות על גבי.

אנחנו הולכים למסעדה ומתיישבים. המלצר מגיע ולוקח את הזמנתנו. הוא עוזב אותנו, ובינתיים הנרי מדליק עוד סיגריה מציע לי אחת גם. אני לא מסרב.

"אז,” הנרי מתחיל, “אתה עובד על ספר חדש?”

"כן.” אני עונה ביובש. האמת היא שסיימתי לכתוב את האחרון לפני כמה חודשים, והוא אמור לצאת בקרוב. לא מתחשק לי לשוחח עליו.

"במה הוא עוסק?”

"התמרת רגשות.” כן – על זה אני רוצה לדבר. זה מה שמעסיק, שרודף, את נשמתי בזמן האחרון.

"או – למה הכוונה?”

"אותה תכונה מופלאה ונדירה של מטה-מורפזה רגשית. היכולת להפוך רגשות – אהבה לשנאה, שנאה לאהבה – והיכולת להחליף את מושא הרגשות, כלומר להעביר את האהבה ממושא אחד לאחר. זה מדע מסובך, כמובן, המדענים הטובים ביותר שלנו עדיין עובדים על הבעיה.”

הנרי צוחק. “אה - כן, מדע הרגשות. לקחתי כמה קורסים בזה באוניברסיטה הגדולה של החיים.”

"בדיוק!” אני אומר, ומתחיל פתאום לחבב את ההנרי הזה.

"אבל ידידי, אולי מספיק כבר עם הפנטזיות הבדיוניות? אולי בתור סופר אתה מחפש אמיתות גדולות יותר מהחיים – אבל בחיים האלה אין נוסחאות קסם ולכל המעשים יש תוצאות. אם אתה שואל בעצתי, של אדם שכבר עבר משהו בחיים – אל תנסה לברוח מהמצב שבו אתה נמצא עכשיו.  זה לא ילך. תכיר בכאב, תרשה לו לעשות בך את כל השמות שהוא צריך לעשות. וכשזה יגמר תוכל להתחיל מחדש – נקי מרגשות, מאשמות, מפחדים...”

אני שותק על זה.

האוכל מגיע. אני לוקח ביס אחד ומרגיש שבא לי להקיא. כל תיאבוני אבד במחי כמה משפטים. נאום אחד... הנרי נהנה מן האוכל. הוא שם לב שכמעט ולא נגעתי בצלחת, אך אינו אומר דבר. כנראה שהוא מבין. בסוף הארוחה הוא מזמין בקבוק יין אדום, ומוזג לי ממנו.

"אני רוצה לספר לך סיפור קצר.” הוא אומר. “כשהייתי צעיר, יותר צעיר ממך, הייתי לי בחורה...”

אוי לא.

"תחסוך ממני.” אני יורה מהר.

הוא מביט בי במבט פגוע.

"תהיה הוגן, ז'ק. זה לא יפה להתנהג ככה..." לבסוף הוא ממשיך: "היא הייתה האהבה השנייה שלי. קיוויתי שגם האחרונה. אלא שהעניינים הסתבכו, ונאלצנו להיפרד. שבועיים הרגשתי טוב, בקושי חשבתי עליה. לא הרגשתי געגועים או כאב. התחלתי לפקפק אם בכלל אהבתי אותה אי-פעם...” הוא לוקח לגימה נוספת מהיין. "אלא שאחרי שבועיים הגיע אלי מכתב מהעיר שבו גרה, והלב שלי החל לדפוק במהרה. לקחתי את המכתב ומיהרתי אל חדרי. במחשבותיי התחלתי לפנטז שזאת היא – שגעגועיה מוטטו את גאוותה, ושהיא פשוט הייתה חייבת לשלוח אלי מכתב שבו היא מפצירה בי לסלוח על כל חטאיה הזעירים ולקבל אותה שוב לזרועותיי. מצחיק איך לפעמים אנחנו כלל לא מודעים לעוצמת רגשותינו. הגעתי לחדרי ונעלתי אותו. עמדתי שם לרגע, נרגש ומפוחד, לא בטוח כיצד עלי לנהוג, ואז – התנפלתי על המכתב ופתחתי אותו בידיים מגושמות.”

הוא לוקח עוד לגימה, ומדליק סיגריה נוספת.

"הוא לא היה ממנה, כמובן. זה היה מהמנהל המחוזי של החברה שבה עבדתי, שבמקרה שכן באותו רחוב שגם היא התגוררה בו. יותר מכך, המכתב נשא בשורה רעה – עלי לעזוב את כל עיסוקיי ולנסוע בדחיפות לשליחות של שבוע לאיזו עיירה נידחת בסוף העולם...”

אני מקשיב לסיפורו ומוזג לי כוס נוספת.

"ואז זה קרה... התמוטטי. זה היה פתאומי מאד. הרגשתי שעולמי חרב עליי. פרצתי בבכי נוראי שנמשך שעות ארוכות. לא ישנתי ולא אכלתי. נכנסתי לדיכאון. הרגשתי שכוחותיי אפסו. פתאום תפסתי כמה חלש אני באמת, וכמה אוויר חם היה בדמות המנופחת שהתיימרתי להיות רק זמן קצר לפני כן.”

אני בולע רוק. הסיפור הזה נשמע קרוב בצורה מסוכנת למצבי.

"במאמץ כביר גררתי את עצמי לאותה עיירה, וכשחזרתי משם הפכו חיי לסיוט מתמשך. בכל יום התעוררתי עם מחשבה אחת: לסור מיד אל בית המשוגעים ולאשפז את עצמי שם. נאבקתי בהחלטה זמן מה. כמה חודשים רעים. ולאט-לאט, במזל גדול, הצלחתי לזחול לאט-לאט אל האור...”

"ומוסר ההשכל הוא... לא להתאהב לעולם?”

"לא, ז'ק. מוסר ההשכל מתחלק לשתיים – ראשית, אנחנו לא תמיד חזקים כמו שנדמה לנו. ושנית – אסור לנו לברוח מהכאב. אתה מבין, גם אני כמוך, ברחתי ממנו. שבועיים לא הסכמתי להכיר בקיומו. עד שהוא הכה בי בחוזקה והפיל אותי לקרשים.”

"אבל אתה טועה, ידידי. ראשית – עדיף לחשוב שאנו חזקים מכפי שבאמת מאשר חלשים. ושנית, אני מכיר בכאב. אני מרגיש בו בכל יום, בכל שעה, בכל רגע. הוא מחובר אלי כמו איבר, כמו יד נוספת שאינני מסוגל לקטוע.”

"אתה בורח, ז'ק! אל תכחיש זאת. אתה לא מתמודד עם הכאב, אתה מתעל אותו למקומות אחרים – לשתייה ודאי, לנוירוזות אקסצנטריות, ככל הנראה גם לסקס...”

עיני מסגירות שהכל נכון.

"כן... תעמוד כמו גבר ותספוג את זה. לפחות ככה זה יהיה קצר יותר...”

המלצר עובר והנרי מבקש את החשבון. אני מתכוון להוציא את ארנקי אך הנרי עוצר בעדי. “זה עליי, חביבי.” אני שוקל להתנגד, אבל אין לי באמת כוחות לויכוח הטיפשי הזה. הוא משלם ואנחנו יוצאים מהמסעדה.

“טוב, ידידי, אני אעזוב אותך עכשיו לבדידותך.”

משהו בי נרעד.

"אתה חייב? אולי נלך לשתות משהו פה קרוב?"

"לא-לא. אתה צריך להתמודד עם הכאב לבד. אני מצטער. אני מציע לך לעבור את הלילה הזה לבדך. ללא עזרתם של סיפורי הפיות של חבריך, וללא ההתרפקויות החמימות של ידידותיך. בלי אלכוהול, וקפריזות משוגעות. לבד, עדיף בתוך חדר קטן-קטן, אפילו ארון. רק אתה, עצמך והכאב. להיתראות... אולי יום אחד תודה לי, ז'ק.” הוא טופח על שכמי שוב, הפעם בחוזקה שכמעט ומפילה אותי למדרכה, ונעלם.

משאיר אותי לבד. 

לבד...

לעזאזל איתו.

לעזאזל עם אהבה. שיזדיינו כל הרגשות. איך מכבים את הדבר הזה? אני בודק בשעון. רבע לשמונה. מה עושים עכשיו? אני צועד ברחוב ומסתכל בתחינה באנשים שחולפים על פניי. בא לי לצעוק להם: הצילו! תקראו לרופא! אבל אני מתבייש... ואז, נזעם מהבושה שלי, אני מתפרץ: "גבירותיי ורבותיי! מוטב שתתכוננו! ההצגה עומדת להתחיל!"

אנשים נועצים בי את מבטיהם. חלקם מגחכים בינם לבין עצמם, וחלקם מסתכלים עליי בבוז וברוגזה. אני חולף על פניהם, מעצים בכוונה את תנועות השיכור שלי.

"כן-כן!!! אותה הצגה... שכבר ראיתם אלף פעמים לפני, ועוד תראו אלף פעמים אחרי! סיפור טראגי, שאינו חסר בו אבסורד, חה-חה! על אהבה נכזבת, ועל תוצאותיה הבלתי-נעימות... הקשיבו-הקשיבו!!!”

האנשים מפנים בפניי את הדרך. חלקם נראים מבוהלים, מפוחדים. חלקם רק לחוצים, דרוכים לרגע שבו אחצה את הגבול, והם יוכלו לסקול אותי באבניהם.

לעזאזל... תתאפס על עצמך, בן-אדם.

אני משתתק וממשיך ללכת.

מרחוק נשמעת מוסיקה נעימה. נגן רחוב צעיר שמנגן שירי אהבה העצובים. על פניו אותו מבט של געגוע שאני משער שיש על פניי. אבל הוא – האם הוא באמת מרגיש ככה? או שאולי הוא מנגן ושר בשביל להוציא רגש שבכלל אינו קיים בו? הכאב הזה יכול להיות מאד יפה, אני יודע – כתבתי עליו ספרים, טוויתי עלילות שלמות מסביבו. הוא נהדר במידות קטנות, או אצל אחרים, אבל נוראי כשצריך לשאת אותו עליך כל הזמן...

בלונדינית יפה עם ציצים לא רעים בכלל חולפת על פניי.

לרגע נדלק בי רצון, אבל אז אני נזכר בזאת של אתמול בלילה, וממהר להסתלק משם.

היא הייתה הנוראית ביותר, נדמה לי. אחרי ששיכנעה אותי להבריז מהרצאה חשובה שהייתי אמור להעביר, וללכת לשחות איתה בעירום – אחרי שהתחננה שאנשק אותה ושנעלה לדירתי – אחרי שהתגפפנו על המצעים החדשים שלי ואחרי שגמרתי – היא פתחה את הפה שלה ואני התחלחלתי. הראש שלה היה חלול. איך לא הבחנתי בכך קודם? הבנתי ששכבתי עם פסל. עם דחליל. כנראה שהיא קלטה משהו מהגועל שרחשתי כלפיה, כי באיזה-שהוא שלב היא קמה, לבשה את בגדיה ועזבה. אפילו לא ניסיתי לעצור אותה.

זה היה נורא.

וכך, אני מעביר את הזמן בשיטוטים, בהרגשת עצבות לא נוחה. יש גם עצב נוח, עצב שמתאים בדיוק. הוא אפילו משחרר. כן, זה מה שאני צריך. עצב משחרר כזה, שישחרר אותי ממנה. אבל העצב הזה שיש לי לא נוח, הוא מפריע. הוא רק תוקע. מלחיץ ומאיים. אולי בכל זאת אני אכתוב לה מכתב. היא חזרה לעיר, אני יודע. כבר סיפרו לי. אולי אשלח לה מברק קצר ואבקש להיפגש לקפה. נשב ונלבן את הדברים. אולי נחזור להיות ביחד...

מרוב תסכול אני מתחיל לשיר. Ne me quitte pas, אל תעזבי אותי. ג'ק ברל. לא אכפת לי שזה ערב ואני באמצע רחוב הומה אדם. לא אכפת לי מכלום. אני שר לי בקולי המזייף, שיר אחד, ואחר כך עוד אחד, ועוד...

 

אני נכנס למקום בתשע.

חצי שעה מוקדם מדי, אבל לא אכפת לי. אני מזמין בקבוק יין מהמוזג. הוא חולץ לי אותו ואני מתחיל לשתות. חצי שעה מאוחר יותר, החבורה מתחילה להתאסף. הבקבוק שלי כבר כמעט ריק. ראשונים נכנסים פייר ומרלן, הזוג הנצחי. הם מבחינים בי וניגשים לברך אותי לשלום. אני קם מעל הבאר ואנחנו עוברים לשולחן גדול.

דיבורי סרק רגילים. שאלות עדכון משמימות.

אחר-כך מה-שמו מגיע. אני עדיין לא זוכר את שמו כשאנחנו לוחצים ידיים, רק כאשר פונה אליו מרלן בדברים אני מגלה שוב ששמו פרנסואה.

"מה עם החברה החמודה שלך, פרנסואה?” אני שואל בבדחנות.

"היא תגיע, קצת מאחרת.”

שאר החבורה מטפטפים להם לאיטם. ארנסט האמריקאי, ג'וזפין הגבוהה, לורל האחות הרחמנייה. אני נשאר חביב במידה סבירה לכולם, משונרר מארנסט סיגריה אחר סיגריה, עד שהיא נכנסת.

היא לבושה בשמלת ערב שחורה עם מחשוף יפה. כל תשומת הלב שלי עוברת אליה, אך אני מתחזה להיות אדיש. אז זהו-זה, אני חושב במעין השלמה מבורכת. הכרטיס שלי החוצה.

כשפרנסואה מציג בינינו לבסוף, “...וזה ז'ק תוליה, הוא סופר.” היא מושיטה את ידה ואני לוחץ אותה. איזו יד רכה, נשית. “ז'ק, תכיר, זאת ז'ורז'ט.”

"נעים מאד.” היא אומרת.

"העונג כולו שלי.”

"קראתי את הספר האחרון שלך. הוא מעולה.” היא מחניפה לי. עיניה מביעות התרגשות וציפייה. מבטי מתגנב אל עבר המחשוף שלה. לעזאזל, אילו שדיים!

"הוא זבל.” אני מפטיר בבוטות. היא נראית די מופתעת. “את הדברים הטובים באמת אני שומר לחבריי הקרובים ולאנשי סודי.”

היא מחייכת אלי חיוך משועשע, חתולי. “אם ככה, יש למה לצפות.”

העניין שלי בה רק גובר.

ז'ורז'ט נראית נהדר, אין ספק. יש לה גוף חטוב, ופנים יפות ועדינות. אני משוחח עמה עוד כרבע שעה על אומנות, כאשר מרלן נדחפת לפתע לשיחה לשיחה ומתחילה להתווכח איתי על תפקיד האומן. היא עצמה ציירת, די מחורבנת אם לעמוד על האמת, וכעת אני נאלץ לדון איתה בסוגיות פלצניות כמו "אחריותו של האומן”. בלית ברירה אני נגרר לדיון שבו אני חייב לנצח, שכן אינני רוצה להיראות מטופש בעיני ז'ורז'ט. מרלן המחורבנת. אני לא מפסיק לקלל אותה בליבי.

אלא שבאמצע הויכוח נכנס איזה עלם-חמד ומתיישב ליד ז'ורז'ט. הוא מנשק אותה, וז'ורז'ט, נבוכה למדי, מציגה אותו בפני כארוסה, ברנרד. היא נראית מאוכזבת אפילו יותר ממני.

"אמרת שלא תגיע, אהובי.”

"כן, טוב – בסוף התוכניות שלי התבטלו אז חשבתי לרדת הנה ולראות עם איזה קהל מפוקפק את מסתובבת.” הוא אומר בחיוך, ומביט בי.

"נעים מאד,” אני אומר. “ז'ק תוליה. מפוקפק מדרגה ראשונה.”

"ברנרד הופמן.”

אנו לוחצים ידיים.

מרלן מנסה להמשיך איתי את הויכוח. לעזאזל, אני חושב, אין לי שום חשק אליו. אני קם באמצע, בלי כל גינוני נימוס, והולך לשירותים.

לבדי, מול המראה, אני מרגיש את הדמעות חונקות אותי שוב. אני מסתכל בתוכחה בהשתקפות פניי. אני נראה זוועה. אין שמץ לתמימות, לרכות, שהייתה בי פעם. לאדם שפעם הייתי. לפתע אני נעשה שוב דתי: 'אלוהים,' אני מתחנן בלב, 'אל תתן לי ליפול, אלוהים...' אני שוטף את פניי במים קרים, משפשף חזק, וסוטר לעצמי קצת.

עוד אלכוהול, אני חושב, ויוצא להזמין שמפניה מהבאר.

כשברט נכנס למקום הוא מתקבל על ידי ההמון השתוי בצהלות אושר. אני מצטרף לקריאות, אך משהו בתוכי מתכווץ. אולי ראה אותה? ברט תמיד היה הטיפוס האקסצנטרי. עכשיו הוא חובש משקפי-שמש ורודים, ומדש מעילו מבצבץ ורד אדום כדם. מיד כשאני מברכו לשלום ועינינו נפגשות, אני יודע. כן, הוא ראה אותה. הם לא חברים כאלה קרובים, אבל התחושה שלי חזקה כל-כך. אני מתאפק לא לשאול אותו.

החגיגה העלובה ממשיכה לה.

אני מתעלם בשיטתיות מז'ורז'ט. מבטי חומק ממנה פעם אחר פעם.

לורל וג'וזפין כבר שיכורות כהוגן. הן שתיהן נמרחות על ברט, ונקרעות מצחוק בכל פעם שהוא מספר עוד בדיחה. אני משונרר עוד סיגריה מארנסט. נדמה לי שזאת כבר השביעית, או השמינית. זה יותר מדי, אני מחליט, זאת האחרונה. ברט מספר על איזה סרט חדש שהוא ראה, שאמור להיות מאד אומנותי (כלומר פלצני).

"אבל הקטע הכי טוב,” הוא אומר, “זה כשהבחורה מחכה לו שהוא יצא מהשירותים, והוא תוקע שם כאלה נפיחות! אני אומר לכם, התפוצצתי מצחוק!” לורל וג'וזפין מתפוצצות גם הן.

כשמוקד השיחה עובר אל פייר, שמנסה את מזלו בסיפור מצחיק משלו, אני לא מתאפק.

"ראית אותה?” אני שואל את ברט.

הוא מסיר את משקפיו ומביט בי בעיניים מתנצלות.

"כן. נפגשנו לפני כמה ימים.”

"מה עשיתם?”

"טיילנו בפארק.”

"היא הזכירה אותי?”

"לא.” הוא אומרבהתנצלות.

אני שותק.

אני רואה בעיניו שהוא מרחם עלי. שהוא היה רוצה לומר: תשכח ממנה, היא כבר שכחה אותך.

הלוואי ויכולתי, ברט. הלוואי.

אני מחליט להזמין בקבוק נוסף והולך שוב אל עבר הבאר.

ז'ורז'ט ניגשת אלי בעודי מחכה.

"למה אתה מתנהג ככה?” היא שואלת.

"מה זאת אומרת?” אני מתמם.

"נעשית כל-כך קריר. זה בגלל ברנרד?”

אני שותק לרגע.

“כן.” אני אומר לבסוף.

היא מביטה בי לרגע בעיניים רעבות, מלאות תשוקה, ואז שולפת מפית קוקטיילים מהערמה שעל הבאר. “יש לך עט?” היא שואלת.

אני שולף עט מכיס המקטורון ומגיש לה אותו. היא מקשקשת דבר-מה על המפית.

"תהיה שם בחצות. אני אפטר ממנו בינתיים.” היא מחייכת אלי וחוזרת לחבורה.

אני עומד שם המום.

הברמן שואל אותי מה אני רוצה.

מה אני רוצה...?

אני רוצה ללכת. אני מבקש חשבון, אומר מה הזמנתי, משלם ומשאיר טיפ טוב. אני עוזב מבלי אפילו להגיד שלום לאף אחד. כשאני שוב ברחוב, אני מסתכל על המפית שבידי. מילה אחת עולה לי בראש.

זונה.

כשאני מקמט את המפית ומשליך אותה, זעקת זעם משתחררת ממני. בא לי לזיין לה את הצורה, להרביץ לה כל-כך חזק שהעצמות שלה ישברו. בא לי לראות אותה בוכה. לחזור שוב לחבורה, להראות את המפית לברנרד ולהגיד לו - “הנה! תראה! זאת הזונה שאתה עומד להתחתן איתה!”

בא לי לבכות...

לעזאזל עם המין המחורבן הזה.

לעזאזל איתה.

אני נזכר בשיחה שהייתה לנו. הלכנו חבוקים ברחובות העיר, ואני הייתי שיכור מאושר. שאלתי אותה: האם תהיה שלי לעולמים? לעזאזל. איזו שאלה מטופשת לשאול. למה אני עושה דברים כאלה? למה אני מחפש נשים שיהיו נאמנות לי לנצח נצחים – כשהרי ברור שנשים זה עם בוגדני שדואג רק לאינטרסים שלו. בשביל להחזיק אישה אני צריך להחזיק במשהו שהיא צריכה – כמו כסף. כן – כסף. יותר מדי זלזלתי במושג הזה, אבל אם זה מה שישמור לי על הבחורה לעד (או לפחות עד שיגמר) אז שום דבר לא יותר חשוב... אבל אפילו זה לא בטוח. מין בוגדני!

כשאני חולף ליד אחד הכיכרות, אני נזכר שיש בית-זונות לא רע בסביבה.

שם אין הצגות. הזונות לא מתנסות להתיימר להיות משהו אחר, מהוגן יותר. אני מחליט ללכת. המחשבה על מעט רכות נשית מנחמת אותי. אך זה תלוי מאד על איזה זונה נופלים. הזונה הראשונה שלי, אליה הלכתי בגיל שבע-עשרה – היא הייתה מלאך. עמדתי מולה נבוך וחסר-מושג והיא עשתה עמי חסד מופלא. אפילו כתבתי עליה שיר:

 

...עת גנחה ושרטה

עת זייפה אהבה

כשכולי לה נצמד ונשאב

"תמשיך! אל תפסיק! או, גבר-שלי!"

עת ידי נפרשה סביב כוכב...

 

אני מקווה שגם עכשיו אפול על אחת כזאת.

אני נכנס לסימטה אפלה, פותח דלת שמובילה למרתף. בכניסה עומד שומר מגודל ועורך עלי חיפוש, וכשאני עובר אותו מקבלת אותי המדאם בחביבות מעושה.

"מה תרצה הלילה?”

בא לי להגיד לה שאני רוצה מישהי נחמדה, טובה, סבלנית. אבל אני יודע שהדברים האלה לא תלוים בה. היא יכולה להכריח את הבנות שלה לפתוח את הרגליים, אבל לא את הלב.

"יש מתולתלת?” אף פעם לא הייתה לי מתולתלת. אחת עם תלתלים אמיתיים.

היא מפנה אותי לאחד החדרים.

בפנים יושבת אישה לא-צעירה, אולי צעירה ממני בקצת, אבל עם תלתלים אמיתיים, כבירים! מבטה לאה, קר, ציני. חיוכה מעושה. אי אפשר לקרוא לה יפה.

אני משלם מראש, ואנחנו מתחילים. באמצע האקט אני מצמיד את שפתיי אל לחייה. היא נפנית באחת.

“לא!” היא פוסקת.

"בבקשה...” אני מתחנן. “נשיקה קטנה. אני מוכן לשלם עוד. תחמלי עליי...”

"זה בכלל לא משנה. אתה לא יודע שאנחנו לא מתנשקות?”

כמובן שאני יודע. אבל אני רוצה נשיקה. נשיקה רכה ומלטפת. אני מבקש עוד פעם ונענה בסירוב תקיף יותר. בלית ברירה אני מקבל את הדין. אנחנו ממשיכים עוד כמה דקות עד שאני גומר. אחר-כך אני קם, מתלבש, ועולה שוב לרחוב כשהרגשה מעיקה של בזבוז מציקה לי.

זה לא עזר בכלל. תחושת האופוריה שבדרך כלל נגררת פשוט מעצימה את דיכאוני ההולך וגובר.

די, נמאס לי.

'אל תברח' זה מה שהטיפוס הזה הנרי אמר. הוא צודק. נמאס לי לברוח. זה לא עוזר בכלל. ונמאס לי מהגאווה המטופשת הזאת. כשאגיע לדירה, אשב ואכתוב לה מכתב. אגלה לה הכול. שתדע איך אני מתפתל, לא אכפת לי. כן, אני חלש... גם לי מותר לפעמים. אם יש בה איזו מידה של רחמים היא תעזור לי. היא תבין את הכאב שלי. היא תעשה עמי חסד.

אני שם פעמיי לעבר הדירה, כשבדרך אני נקלע למחזה קורע לב.

באמצע הכביש זוחל גור חתולים קטן ופצוע. כנראה נדרס איכשהו. קריאות ה-”מיאו" שלו נואשות כל-כך, שהן מצליחות לחדור אפילו את מעטה המרירות הקשה שעל ליבי. אני נמשך אליו בכוח נסתר. הוא כל-כך קטן. זנבו ורגליו האחוריות נמחצו תחת עומס גלגלים חולפים. אני מרים אותו בזהירות. הוא מטונף ורוחש פרעושים. והוא חלש כל-כך. בקושי מתנגד. רק קריאות העזרה שלו חדות וברורות.

"מיאו. מיאו."

משהו בתוכי זז. אני שוקל אם לקחת אותו איתי. למרות הפציעה נראה לי שהוא ישרוד. אבל מה אני מבין? אינני יכול לעשות למענו הרבה עכשיו, רק לתת לו קצת חלב, אולי. אני מסתכל לשמיים. ירח מלא מאיר מעלינו. עצב מנחם יורד עליי. עצב נוח מאד...

"טוב,” אני אומר לו, "בוא חתלתול. בוא לואי...”

"מיאו.”

"אתה יודע, לואי, נדמה לי שזו התחלתה של ידידות מופלאה. בוא, הרשה לי לעשות עמך חסד.”