הוא לבש חליפה כחולה וחולצה לבנה מגוהצת, צחורה כמו כנפיים של מלאך.
חייך אליה, והיה לו את החיוך הכי יפה שראתה מעודה. שערו הכהה משוך לצד, ועיניו החומות בורקות באור מאושר כשעטף אותה בזרועות מלטפות.
הושיט לה את כף ידו הגדולה, וחיכה שתחליק את כף ידה אליו. 'את יפיפייה.' לחש.
היא הורידה לאט את מבטה אל השמלה שלבשה, תפוחה כיאה לנסיכה ונפלה במפלים לרגליה, משובצת פנינים זעירות ומחשוף מרובע, פרחים רקומים עיטרו את השרוולים עם נגיעות בחוט שנהב.
והיא אחזה בזר וורדים לבנים מעוטרים בסרט זהב אותם הצמידה אל חיקה.
'את יפיפייה.' לחש, ושפתיו קרובות לאוזנה, קולו הרעיד אותה, וגרם לזרמים מתוקים שחילחלו בגופה.
גרם לה להשתתק. אז היא לחצה את ידה בתוך ידו, לקבל את האנרגיות שידע להעביר לה.
ברקע התנגן השיר שלהם, והוא החליק את שתי ידיו סביב מותניה, מוביל אותה לרחבת הריקודים, ונע איתה באיטיות במעגלים, מצמיד את לחיו אל לחיה.... האנשים סביבם נבלעו לתוך בועה ופתאום רק עיניו היו קרובות אליה, על כל גווניהם של החום והירוק. ושפתיו החושניות רפרפו על שפתיה בליטוף, עיניה נעצמו, מצפה לפגוש במרקם הרך של שפתיו, בטעם המתוק של נשיקתו. 'את שומעת את השיר שלנו?' שאל. 'זה הריקוד הראשון שלנו כבעל ואישה.' חייך אליה. אפו צמוד לאפה, והיא נאנחה באושר.
מישהו משך בשמלתה התפוחה. משך בהינומה שעל ראשה.
משך בחוזקה עד שהסרט המבריק שהקיף את מותניה נפרם, וצנח לרצפה.
הסתובבה לאחור והביטה על הסרט שנרמס עכשיו על הרצפה על ידי רגליים נעולות בנעליים לא מוכרות. היא חיפשה את פניו של הרומס.
'אמא...!!!'
לזוועתה בנה הצעיר עמד מולה, עם עיניים שואלות, והוא משך בשמלתה. 'אמא, למה את הולכת?'
ידיו של אהובה החלו לעזוב אותה, והיא ניסתה לאחוז בו שלא יעלם לה, היה לו מבט קפוא והמום.
הילד המשיך למשוך בשמלה, היא נבהלה, כי השמלה עמדה להיקרע. פתאום הוריד אהוב נפשה את ידיו ממנה... והיה לה קר פתאום.
'אמא...!!!' המשיך הילד קולו מעוות.
אהובה רחוק ממנה פתאום... פניו מתעוותים ונעלמים לה.
'אמא...' ממשיך בנה לצייץ.
לא!!! אל תלך!!! התחננה.
'אמא... ' הוא המשיך למשוך אותה.
"אמא....!!!" הקול היה גבוה יותר, והוא נדנד את כתפה. אהוב שלי, אל תלך... רצתה לפקוח את עיניה, ולא הצליחה... קולו לחש באוזנה משהו לא ברור.
"אמא, הוא מציק לי..."
פקחה את עיניה לרגע קצר, הסתכלה סביב, ואז עצמה אותם שוב. מנסה לזהות את המקום בו היא נמצאת עכשיו. האור שחדר מהחלון סינוור אותה. ליבה פעם בטירוף, ולרגע הייתה חייבת להתרומם כדי לנשום... מה שהתברר כפעולה קשה.
"הוא לא נותן לי להגביהה את הקול בטלויזיה, תגידי לו...!"
"מה?" התחושה המבוהלת מהחלום אחזה בה עדיין, והיא לא הצליחה לקלוט את מה שהוא אמר... ליבה עדיין פעם בטירוף.
".... והוא הרביץ לי."
הורידה את רגליה מהמיטה, וראשה ההלום עדיין פועם בעוצמה בארובות עיניה. גרונה היה יבש, וכשניסתה לבלוע חשה כאב מציק. "אי אפשר לצפות בטלויזיה עכשיו..." מלמלה. "חייבים להתחיל להתארגן לבית הספר..."
"אבל אמא..." המשיך להתלונן.
הבן השני מהחדר הסמוך צעק....."אתה תינוק... ושקרן... לא הרבצתי לך בכלל...."
"אתה שקרן!!!" ענה לו הבן הקטן. "אמא!!!! תגידי לו."
"ד י !!!" צעקה.
בנה קופץ במיטתה מזעזע את גופה, ואת התחושה המעורערת של נפשה. ביד אחת אחזה בכף רגלו, גורמת לו לאבד שיווי משקל, וליפול על המיטה. הוא פרץ בצחוק ילדותי מתגלגל.
"קדימה, בוא נראה אותך מסיים לצחצח שיניים ראשון.."
"לא רוצה לצחצח שיניים." ענה, ומשך בכתפו.
"אתה חייב לצחצח שיניים, אחרת...."
"הם יצהיבו, ישחירו, וינשרו..." ענה במקומה הבן השני שנכנס באותה שנייה לחדר השינה.
"את רואה שהוא מתחיל??" יבב הראשון, "את לא מאמינה לי..."
"אולי תפסיקו...!" ביקשה בכעס, "וחוץ מזה, מה אתה עושה כאן, אתה לא צריך לארגן את התיק שלך?"
"אני לא מוצא את נעלי הספורט שלי." התלונן הילד.
"למה שלא תנסה לחפש היכן שהשארת אותם?" שאלה בייאוש.
"את תמיד עושה סדר ומעלימה לי את הדברים..."
ד י !!! חשבה בייאוש מתגבר, די !!! תנו לי רגע של שקט כדי להתעורר לגמרי.... תנו לי דקה של שקט!!! התחננה בליבה.
החלום נמוג כלא היה, ואם רצתה להתענג עליו קצת, נמוגו כל משאלותיה, התפוצצו כמו בלון ענקי, היא רצתה לבכות. ולא רק בגלל החלום. היא רצתה לבכות על הכל, על שהוא איננו ועזב אותה כל כך צעיר. נכנסה למטבח, להכין כריכים. חשבה, אולי אספר לך מה קורה כאן בכל בוקר? אולי אספר לך איך הם יורדים לי על העצבים, ולא מנסים להראות בגרות מסויימת. ולמען השם הם כבר גדולים... אולי אספר לך שנשבר לי לחזור על כל התסריט הזה יום יום בלעדיך, ושנמאס לי לשמוע כל יום את אותם תלונות, ושנמאס לי שאתה שם למעלה, עם כנפי המלאך הצחורים שלך...
אולי...
דמעות ירדו על לחייה, והיא מחתה אותם ביד מלאה חמאה, מורחת על הדרך את לחייה במרקם השומני.
'לא רוצה יותר', מלמלה לעצמה בלחש. 'אין לי כוח יותר.' למה פשוט לא יכלה ללכת לישון, לשכוח מהכל, להתעורר למחרת, ולגלות שהכל הוא רק חלום רע, שהוא עדיין פה לידה, שהוא עדיין חי, ונושם.
שוב ראתה בדמיונה את השמלה הלבנה... המשובצת פנינים... את חוטי המשי הזהובים.... את הפרחים הרקומים... את חיוכו, וקולו לוחש...'את יפייפיה.'
באופן מוזר התנגן שיר במוחה. 'השיר שלנו כבעל ואישה', חזר המשפט במוחה כמו מנטרה.
אבל הוא לא היה מספיק 'בעלה', לא הספיקה לטייל איתו בעולם כמו שהבטיח, לא הספיקה להזדקן איתו כמו שהבטיח כשטיילו יד ביד על חוף הים.
ואת הוורדים הלבנים הניחה על המצבה הקרה.
כי הוא שכב שם מתחת לאדמה מהר מכפי שציפתה.
