פתק בחורף

 

עטופה במעיל צמר בצבע שמנת. כפתורים גדולים תפורים לכל אורכו, משתלבים בבד העבה בצורה מושלמת. רסיסי שלג עפים בקלילות על כנפי הרוח החורפית. שיערי הארוך והבהיר קפא כמעט לגמרי, גם הפוני. לפעמים החורף מגיע בכזאת פתאומיות, שקשה להתרגל לאווירה המלנכולית שמגיעה עימו בעסקת חבילה. העצים עדיין לא התרגלו למזג האויר הכועס הזה, עליהם הירוקים והבשרניים נראים חיוורים מתמיד. ילדה קטנטונת עם מגפיים סגולות מבריקות, קופצת בשלולית למרות הפרצותיה של אימה. חיבקתי את זרועותיי הרועדות ונשמתי לקרבי את האויר הקר הזה, שחדר בכאבים אל תוך ראותי. השמיים האפורים הכהים השקיפו על המדרכה הרטובה, המים סופגים אליהם את הצבע שמעליהם. עננים כבדים ריחפו באיטיות ואיימו ליפול על הארץ ולעטוף בתוכם את כל בני האדם. הלב זעק לי כל מיני דברים, התעלמתי ממנו. התרגלתי להתעלם. איזו בדידות קרירה נפלה עלי עם בואו של החורף. חתול שמן ולבן עבר את הכביש הריק, יש לו מעיל טבעי. עיניו הירוקות סורקות את השטח בחיפושים אחר דבר מאכל. הכנסתי את ידי לתוך כיס המעיל ולא מצאתי משהו טעים לתת לו, אבל כן מצאתי את הפתק. בסך הכל פתק, ועושה כל כך הרבה בלגאן. רציתי לקפל אותו לצורת סירה קטנה ולהשיט אותו במורד הרחוב הרטוב, לתת לו להיסחף עם זרמי השלוליות. אולי החתול היה אוכל אותו.