מבוא להעצמה אישית / רונן

מבוא להעצמה אישית / רונן

הכאב חזר. התיישב שותק כמו חבר ותיק. בשלב הזה כבר לא היינו זקוקים למילים. הבנו מצוין אחד את השני. ירדתי מהמיטה וגררתי את רגלי לקפיטריה. בשולחן הרגיל ישבו רחל ושאול. מותירים לי את הכיסא כשפניו ליציאה. רחל כשמיטפחת הראש הכחולה היום על ראשה ברכה אותי במנוד ראש. פניה אפורים מטיפול הבוקר. שאול, קרחתו מבהיקה ופניו ריקים מהבעה לא הגיב כשהתיישבתי. רגינה האחות ניגשה לשולחן שלנו וכולנו אספנו אלינו את כוסיות הפלסטיק הקטנות מלאות הכדורים. רוקנתי את הכוסית לפי והושטתי אותה לרגינה שתמלא אותה במים.

            "איך אתה מצליח לקחת את כל הכדורים בבת אחת?" אמרה רחל על פי התסריט הקבוע ואני במחווה מצ'ואיסטית גאה משכתי בכתפי ובלעתי את הכול בבת אחת. שאול, כרגיל היה זקוק לידה המעוררת של רגינה בכדי לקחת אותם. הוא בחן אותם בעיון כמו במסדר, אחד אחד , כאילו הוא רואה אותם בפעם הראשונה, או כמי שמכיר היטב את כל הכדורים ומוודא שלא טעו. שלושה חודשים אנחנו כבר ביחד. מנסים לשמר איזו קומונה של אופטימיות במקום הכי מדכא בעולם. תמיד חשבתי עלינו כמו באיזה סיפור של טרזן על בית הקברות לפילים. המקום שכל הפילים הולכים אליו בכדי למות. רק שכאן שום צייד לא ירצה לעקוב אחרינו. אנחנו לא נותיר מאחור את חטינו יקרי המציאות.

ישבנו ביחד ושתקנו. כל אחד בתוך הגולם שלו. הראש גרד לי היום אבל השתדלתי להתאפק. יש יתרון בכך שכל השערות נושרות, לא צריך להתגלח. חיכיתי שגלעד יגיע. תמיד אחרי ביקור רופאים במחלקה שלו אחת האחיות מוציאה אותו לקפיטריה בכיסא הגלגלים. נכנסו שלוש נשים מאופרות כליצניות. האנרגיות החיוביות שהן ניסו להכניס איתן שרטו אותי מבפנים. רחל עיקמה את פניה בגועל ושאול התעלם. גופו נוטה לפנים במין זווית מוזרה שהזכירה לי את מגדל פיזה. הן ניסו לשחד אותנו בקרטיב לימון ובמשרוקיות נייר חורצות לשון. הן כנראה לא היו רעות כל כך כי על פני האורחים וצוות הקפיטריה עלו חיוכים ורחש המלמולים הרגיל התגבר לכדי גל נישא שאיים לשטוף אותנו איתו.

            "גלעד כאן." אמרה רחל והצביעה בכיוונו עם סנטרה. היה לה מעין גידול בשרני שישב בזוית פניה, על קו הלסת שלה, שדמה למין אצבע קטנה בכל פעם שהיא הצביעה איתו. "לא נמאס לך? איך יש לך סבלנות?" משכתי שוב בכתפי. התרוממתי ומבלי לשים לב קרצפתי את פדחתי החלקה. גררתי את הכיסא שלי עד לכסא של גלעד והתיישבתי לידו. גלעד היה שמוט בתוך כיסא הגלגלים שלו. ראשו מוטל לאחור ולצד ימין ובכל זאת חוט דק של רוק הרטיב את הפיג'מה שלו.  אצבעותיו המעוותות מונחות כציפורים גוססות בחיקו. יד ימין שלו הייתה קמוצה והאצבעות הזדקרו מתוכה כמו טופרים של חיית טרף. פניו הצעירים תלו על גולגולתו כאילו שהעור גדול עליו בשני מספרים. עיניו נעו בעצבנות בתוך ארובותיהן. אני חושב שהעיניים הן הסיבה שאני ממשיך לנסות. הייתה בהן חיות ממגנטת שלא היה לה אח ורע בכל המחלקה. בכל פעם שראיתי אותו הוא הזכיר לי את הצעקה של מונק. צעקה של אדם הכלוא בתוך גופו ומנסה לפרוץ החוצה. השאלתי מהקפיטריה עיתון והתחלתי להקריא לו את הכותרות. היה לנו ריטואל קבוע. אחרי כל כותרת הייתי עוצר ומסתכל עליו. אם לא הסתמנה שום תגובה הייתי עובר לכותרת הבאה. אם נדמה היה לי שגלעד מעוניין בכתבה הייתי מקריא לו את כולה. רחל טוענת שהוא לא מבין כלום ממה שאני קורא ושאני סתם מבזבז זמן. שאול כרגיל נשאר אדיש לויכוחים והיה שוקע לתוך העולם הפרטי שלו. הם לא הסכימו לקחת חלק בפרויקט 'גלעד' אבל היה נדמה לי שהם בעדו. באותו האופן שהבנתי מגלעד אלו כתבות הוא מעוניין לשמוע.

            "שיחות השלום עלו על שירטון."
            "תאונת דרכים קשה בצומת אחיהוד."
            "שר החוץ ייפגש עם נשיא מצריים."

            "הוא חרמן!" קבע שאול והותיר אותי ואת רחל חסרי מילים והמומים. שלושה חודשים לא פצה שאול את פיו. גם לא כשאישתו התחננה בפניו שיגיד משהו. חשבנו שניטלה ממנו יכולת הדיבור.

            "הוא מה?" שאלה רחל כלא מאמינה.
            "שאול? אתה מדבר?" שאלתי.
            שאול התכסה שוב בשמיכת השתיקה והותיר את שנינו לתהות אם זה קרה באמת או שרק דמיינו את זה.
            "אתם יודעים מה? אני חושב ששאול צודק." בן כמה גלעד צריך להיות עכשיו. שמונה עשרה, עשרים ואחד. זה הגיל של החרמנות. אני זוכר את עצמי בגיל הזה. הזיכרון הזה זרק אותי בבת אחת לחיים אחרים. למי שהייתי פעם. לאותו אחד שלסקס היה חלק חשוב בחיים שלו. ניזכרתי בלילות אהבה מטורפים. בסטוצים על חוף הים ובשירותים של איזה מועדון ששכחתי. קיבלתי תזכורת כואבת למחיר הלא צודק. כמה זמן אני כבר לא חושב על זה. ממתי אני נזכר בו רק שאני צריך להשתין. רחל דיברה עם מישהו. איתי, עם שאול. לא ממש היה אכפת לי. יאללה שתשתוק כבר. כמה היא מדברת. כנראה שגם אמרתי לה משהו כי דמעות הופיעו בעיניה והיא נמלטה לחדר שלה. נותרנו רק שאול ואני בקפיטריה. שותקים. איזה בן זונה זה לשתוק. אולי אני אעשה כמו שאול ולא אדבר יותר עם אף אחד. אספור במבט בוחן את הכדורים ואשתוק. שתיקה. שתיקה זה דבר מצויין. איך לא חשבתי על זה קודם.

*   *  *

            "אתה לא נורמלי. איך נתתי לך לשכנע אותי לעשות את זה."
            "תדברי בשקט." לחשתי לה. אנחנו לא רוצים שתבוא לכאן אחות.
            עמדנו ליד המיטה של גלעד. סגרתי את הדלת ורק תאורת הקיר האירה אותנו מלמטה. שבוע לקח לי לשכנע אותה. כשהחולה השני בחדר של גלעד השתחרר ידעתי שזה חלון הזמן שלנו. עד יום ראשון אין סיכוי שיכניסו לכאן חולה אחר.
            "נו תתפשטי." האצתי בה. "יש לנו שעתיים עד החלפת המשמרת."
            "אני לא עושה את זה. לא יודעת למה חשבתי שאני מסוגלת."
            "זה למען מטרה טובה."
            "בשבילו." היא אמרה והצביעה עם הגידול שעל סנטרה לכיוון גלעד. ראיתי מיד שגלעד לא ישן. כמעט יכולתי לשמוע את המרוץ של העיניים שלו.
            "הגענו עד לכאן. את לא יכולה פתאום לחזור בך."
            "אתה השתגעת לגמרי. אני אישה דתיה. אני הולכת מכאן."
            "למה הוא דוחה אותך?" והצבעתי על גלעד.
            "לא, ממש לא." הרגשתי איך היא מתפתלת ומרגישה לא נוח שאולי גלעד יחשוב שהוא דוחה אותה. "זה לא מוסרי. זה אסור."
            "תפסיקי לבלבל את המוח. לשקר, זה לא מוסרי." נותן לה להתבשל במיץ של עצמה. "חוץ מזה פיקוח נפש דוחה... משהו, אני לא יודע. למות כמו כלב זה לא מוסרי. לסבול מהמחלה המזויינת הזו זה לא מוסרי." ידעתי שרחל מאוד רגישה לניבולי פה. כאילו היא הזדעזעה בכל פעם ששמעה קללה. אבל הקללות הגסות גם קסמו לה במין אופן סוטה שלא הבנתי אף פעם. זה היה כמו הרבה בחורות שיצאתי איתן פעם וברגע האחרון קיבלו בירכיים קרות (בירכיים לא רגליים). ידעתי שהיא על הסף ורק צריכה דחיפה אחרונה. עוד שכנוע מניפולטיבי שימוסס את החומה האחרונה שמגינה על תומתה. "את אגואיסטית, את יודעת? את חושבת רק על עצמך. ומה עם גילעד? איך הוא מרגיש לדעתך? את יודעת מה בואי נשאל אותו. גילעד היית רוצה שרחל תתפשט כאן ערומה?" היא בחנה בעניין את התגובות שלו.
            "הוא לא אמר כלום."
            "את צוחקת עלי. לא רק שהוא אמר הוא כמעט צעק. בבקשה, בבקשה רחל תתפשטי. תכניסי קצת עור לחיי החשוכים והאומללים."
            "אתה סתם ממציא את זה. הוא לא אמר כלום."
            "מי יושב עם גלעד כל יום ומקריא לו?"
            "אתה."
            "ומי יודע מתי לקרוא רק את הכותרת ומתי את כל הידיעה?"
            "אתה. אבל מהצד זה נראה שאתה מחליט. הוא בכלל לא מתקשר."
            "הוא מתקשר ולא רק שהוא מתקשר הוא מאוד רוצה עכשיו שתתפשטי."
            "באמת. אתה חושב שהגוף המכוער שלי מעניין אותו."
            "לא רק מעניין, מרתק. תראי איך הוא דרוך. אם הוא היה יכול לדבר את יודעת מה הוא היה אומר לך עכשיו?"
            "לא. מה?"
            "רחל, למי את שומרת את הגוף הנפלא הזה שלך, לתולעים?"
            "לא נכון. הוא לא אמר את זה וחוץ מזה אני מתביישת."
            "ממי את מתבישת עכשיו? מגלעד?"
            "לא, ממך?"
            "את רוצה שאני אלך ואחזור אחר כך." ידעתי שבחיים היא לא הייתה מסכימה.
            "לא. אבל תסתובב."
            בתחושת ניצחון עשיתי את עצמי והסתובבתי. רחל התלבטה היכן להתחיל ואז בפרץ של נחישות היא הורידה את המכנסיים ואת התחתונים קודם. למה הכי ביישניות תמיד מורידות את התחתונים דבר ראשון. הייתי סקרן לראות איך נראה החלק התחתון שלה נטול השערות אבל התאפקתי. הרגשתי תחושה של התעלות. לכמה רגעים, אפילו בודדים, אני מכתיב את הדברים. רחל פשטה את החולצה ואחר כך את הגופיה ולבסוף לאחר היסוסים את החזיה שלה. היה לה חזה קטן אבל זקוף יחסית לגילה. ראיתי איך פיטמה אחת כהה עמדה לה זקופה. כנראה מהקור או ההתרגשות.
            "טוב מה עכשיו?"
            זה נתן לי לגיטמציה להסתובב. "תגשי לגלעד." אמרתי והובלתי אותה בעדינות לצד מיטתו. ליטפתי אותה בעדינות על גבה, פרס על אומץ ליבה, והרגשתי איך היא רועדת. גלעד באמת נראה חיוני יותר. פניו כאילו התמלאו ועיניו קיבלו עומק שלא היה בהן קודם. "תתכופפי אליו." הנחתי אותה ולחצתי בעדינות על גבה. היא רכנה עד ששדיה עטפו את פניו.
            "הוא חם." אמרה, ושמעתי את הריגוש בקולה. ללא הנחיה נוספת ממני חיככה את פיטמותיה על פניו ואחר כך נעה קדימה ואחורה. מניעה אותם בעדינות על בטנו וידיו. עמדתי מוקסם מהצד. מרגיש איך נשמתה מתקצרת. היא נהנית מזה הבנתי. "תעלי על המיטה." הורתי לה בלחש. חשבתי שהיא תתנגד אבל היא נתנה לי יד שאעזור לה. כבר לא מתביישת ממני. היא התיישבה בפיסוק מעל גילעד והחלה לנוע באיטיות. לפתע נשמע צפצוף אזהרה ואור אדום מהבהב נדלק ליד המיטה. חשבתי שזהו. הלך עלינו. תפסו אותנו. רחל לא איבדה את העשתונות והתרוממה. הצפצוף הפסיק.
            "תסתובבי לכאן." הורתי ועזרתי לה להסתובב לצד ימין של גלעד. עזרתי לה להוריד את עצמה. בעדינות אל יד ימין המעוותת. היא החלה לנוע שוב באיטיות. דרוכה לזנק כלפי מעלה ולהפסיק עם הצפצוף והאור יחזרו. תנועותיה הפכו לנועזות יותר ויותר ואנחות חנוקות נפלטו מבין שפתיה. לפתע נשמעה אנחה שונה כמעין נביחה של כלב צרוד. "שקט." הזהרתי אותה.
            "זו לא אני." אמרה בחיוך וסובבה אלי את ראשה. הבטתי בגילעד והייתי יכול להשבע שהוא מחייך. עינייו הביטו בי בריכוז. דוממות. מקובעות בעיני. ואז הוא מצמץ. סוגר בהדגשה את עינייו לכמה שניות ופוקח אותם שוב. רחל כבר נעה ביותר אומץ. ראשה מוטה לאחור. עיניה עצומות בחוזקה וגידול הבשר מסנטרה מצביע כלפי מעלה כאילו בהתרסה. סגרתי מאחוריהם בשקט את הדלת. גם ריחות התרופות העזים, שקיבלו את פני בכניסה למחלקה, לא הצליחו להסיר את החיוך מפני.

            למחרת ישבנו שלושתנו במקומותינו הרגילים. רחל הצטרפה היום למעגל השתיקה אבל משהו רך ונעים עטף אותה. בלענו ללא מילים את הכדורים. היתה איזו דריכות שהתפוגגה כשהאחות גלגלה פנימה את גלעד. בהתחלה לא הבחנתי בשום שינוי. אבל אז ראיתי את זה. יד ימין שלו. האצבעות היו ישרות. לא עוד טופרים של חיה. וכן, לא היה יותר חוט דקיק של רוק המרטיב את חולצתו. הילד שלנו התבגר. העפתי מבט לכיוונה של רחל והיא הביטה בי בחזרה וחייכה. שאול הרים את ראשו והביט בנו. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהוא עשה את זה מאז שהגעתי למחלקה. הבטתי שוב ברחל ואז שוב בשאול. ואז הוא קרץ.

© כל הזכויות שמורות לרונן