סיפורים

מסיבת סיום

הם צעדו חפויי ראש האחד ליד השנייה ידעו כי הם חייבים לחלוק לו כבוד אחרון למרות הכל ואף על פי כן.
זה קרה בערב בו הם סיימו את הלימודים. אחרי ההופעה בבית הספר החליטו התלמידים להמשיך לחגוג את שמחתם במועדון מוכר בתל אביב.
 
"נו אמא תרשי לי,"  התחננה מירי, "אני כבר בוגרת. אני מבטיחה לשמור על עצמי ולהיות בבית בסביבות השעה 2:00.”
לאחר שגם אבי הבטיח לאמה של מירי, שיחזיר אותה בדיוק בשעה הנקובה ושכנע אותה כי אין צורך לדאוג –  נעתרה האם והם נסעו בשמחה עם שאר החברים מהשכבה.
המוזיקה לא פסקה לרגע. שירים בפול ווליום הקפיצו את כולם. הדהוד הבס הרעיד את הנשמה, כמו הפך את הלב לחלק בלתי נפרד ממכשירי  ההגברה.
השתייה נשפכה כנחל הגולש אל הים, וריח אלכוהול חריף התפזר באוויר. וודקה עם רדבול, קוקטיילים למיניהם , ג'ויינטים ומה לא .
עוד באותו הבוקר הרגישה מירי כי משהו רע  עומד לקרות. גם השמחה שזהו היום האחרון ללימודים לא שינתה את ההרגשה הנוראה הזאת.
בשלב מסוים הביטה בשעון והופתעתי לראות שכבר שלוש אחרי חצות.
"אבי השעה כבר שלוש , אני חייבת לחזור הביתה. "
"חכי, תני ליהנות עוד קצת.” אמר אבי כשכוס הוודקה מורמת לעוד מחווה של הנאה ושיכרון חושים.
"אבי, הבטחנו לאמא שלי," התעקשה מירי, "אני מתחננת. היא בטח יושבת מעבר לדלת ודואגת, אתה מכיר אותה.”
אבי ,לא ממש התייחס למה שאמרה והדביק לה נשיקה צרפתית עד אשר רונן, שכן של מירי וחבר ילדות, התערב בשיחה:
"מירי, את רוצה שאקח  אותך? אני כבר יוצא."
 רונן הכיר את אמה של מירי ואת ההיסטריה שהייתה נכנסת בה. הרי כשמירי או אחד מאחיה, היו מאחרים להגיע הביתה. כל השכונה הייתה על הרגליים. רונן תמיד היה שם בשבילה,  אך משום מה לא הצליחה לראות עצמה מתאהבת בו. הוא היה ידיד כמו אח.
"אז את לא רוצה לצאת איתי?” היה חוזר ושואל והיא צחקקה בחמקנות.
"נראה לך שאני אצא עם אח שלי?”
אבי הביט ברונן בעיניים בורקות ושלח את חיציו.
תמיד חשד שיש למירי רגשות כלפי רונן. אלא שהיא הייתה מאוהבת עד מעל הראש באבי, על אף הנפש הילדותית שלו שסירבה להתבגר.
אף פעם לא הצליחה לפתח עמו שיחה רצינית, כשיחותיה עם רונן.
אבי הקל ראש בחיים והפך כל מילה רצינית לבדיחה גוררת צחוק.
אולי בעצם זה היה סוד הקסם שלו, שגרם לכולם להתאהב בו בקלות.
אבי לא חשב לרגע, לתת לרונן להסיע את מירי לביתה.
"תודה, אבל לא תודה.” אמר אבי בנחישות,  "אני אחזיר אותה!"
הוא אחז בידה והחל ללכת לכיוון המכונית כשרונן מזרז צעדיו בעקבותיהם.
 "אז אני מצטרף אליכם," אמר רונן, "במידה ולא תרגיש טוב ,אני אחליף אותך בנהיגה.”
אבי חייך את החיוך המצ'ואיסטי שלו ולפני שהספיק לענות, רונן נכנס למכונית.
מירי ידעה שאסור היה לה לתת לאבי לנהוג, אך הוא חזר וטען כי בקושי שתה ושהוא  מסוגל לנהוג בעצמו. האמת, היא שמחה מאוד שרונן הצטרף אליהם.
הם נכנסו למכונית. אבי נהג, מירי במושב הסמוך ורונן ישב מאחור.
איך לא שמה לב שאבי לא חגר את חגורת הבטיחות. בדרך כלל, הוא זה שהיה מזכיר לכולם לחגור, גם אם היה אומר זאת בציניות.
בנסיעה הוא היה שקט מדי, זה לא אופייני לאבי אך מירי הניחה כי זה בגלל רונן.
לפני שהגיעו אל הצומת, האור הירוק הבהב ועמד להתחלף לאדום. מירי הוציאה  את תיק האיפור כדי להסתדר, לפני שהיא מגיעה הביתה ורק מזווית עינה, שמה לב שאבי עבר את האור האדום ונכנס לצומת במהירות.
ממול הגיחה משאית ותוך שניות התנגשה במכוניתם כשני שוורים בזירה המנגחים בקרניהם האחד את האחר. הכל קרה בהבזק של רגע ואף אחד לא יכול לעצור בעדם.
מכוניתו של אבי התהפכה בסיבוב. כלי האיפור של מירי התפזרו לכל עבר. השמשה התנפצה לרסיסים ופיסות הזכוכית  חרצו חתכים בפניה של מירי.
היא לא הרגישה כאב, רק הדם הותז על פני המכונית כולה. מירי ניסתה להסיט מבט, לברר מה עלה בגורלם של אבי ורונן. אך הכל היטשטש, התהפך ומסך שחור כיסה את ראייתה. היא התעוררה  בבית החולים, חבושה וכואבת.
 כשהבינה מה קרה, נזכרה באותם מראות אחרונים ולחשה:
"מה עם אבי?"
"לא יודע מה מצבו," השיב הרופא, "רונן לעומת זאת בחדר הסמוך, מאושפז במצב קל," אמר.
גם מצבה של מירי נחשב קל. כמה רסיסים ותו לא, ומכאן היא הניחה שגם אבי בסדר עד שרונן נכנס.
הוא פסע לאיטו, רופא לצידו.  הם התיישבו ליד מיטתה של מירי.
"אני מצטער מירי..." גמגם ופרץ של דמעות שטפו את פניו,  "אבי היה שתוי לגמרי..." פסק לרגע מדבריו, "וגם לא היה חגור..." חיפש את המילים הנאותות.
"אבי כבר לא אתנו..." השלים הרופא את החסר.
הדמעות כיסו את פניה של מירי, יבבות נשמעו מגרונה ותמונת האור הירוק המהבהב לא הרפתה ממנה. לו רק יכלה להחזיר את הגלגל לאחור .
ההלוויה הייתה שקטה ורועמת. מירי לא הצליחה להישיר מבט לעיני אביו ואמו של אבי. פיק ברכיים אחז בה ורונן תמך בזרועה. 
הם צעדו אל הקבר האחד לצד השנייה, חפויי ראש ואחוזי רגשות אשם.

תגובות