אחרי המון התלבטויות עם עצמי,קבלתי הפעם החלטה ,והפעם היא רק שלי,שלא בדומה לפעמים הרבות האחרותשהיו, החלטות התקבלו בלעדיי ואני הוּבָלתי אחריהן.החלטית מאד ונחושה, קראתי אותה לישיבה, ודוקא לישיבה של מטה.היא אפילו לא סירבה.ישבנו במטבח והבטנו אחת בשניה ללא אומר,אחרי הכל אנחנו יחד שנים, עברנו חיים,דלגנו משוכות, צמודות צמודות. לא היה צורך במילים, כל כך ידענו האחת את השניה.
הפעם לקחתי אומר, התבוננתי בה מהצד,כאחת שאני לא מכירה. היא ישבה מולי ,חרושת קמטים,קמטי הגיל, אחרי הכל עברו עליה שנים רבות, מתישות. ואני עדין רואה את יופייה,כמו בהתחלה. הפעם... היא שתקה. היא ידעה מה היתה מטרת ישיבתינו. היא הנידה מידי פעם את ראשה בהבנה...הייתי אומרת בהשלמה,ולמרבה הפלא בהסכמה.אם לא הייתי מכירה אותה הייתי לא מאמינה. היא זו, ששלטה בחיי, כל חיי. נפנפה בוותק שלה, בנסיונה העשיר. בתחילה ישבתי שותקת ,בוחנת , מתעמקת, מנסה לשמוע אולי עוד איזה שהיא מילה אחרונה,..אבל לא.שתיקה ארוכה השתררה בחדר, וראיתי המתנה.המתנה למוצא פי.עשיתי קודם השוואות בינינו, מי נראית יותר טוב,בכל זאת היא היתה פה כבר לפניי, .
החלקתי יד על עורי המתוח עדיין,על פניי היפות,על שערי המתולתל הארוך,והתגאיתי לרגע...כשהבטתי בה,ראיתי את התשישות,הלאות וכובד המשא עדיין על כתפיה. את הישיבה השמוטה והעייפה שלה,את חוסר האונים שלה מולי,צעירה, תוססת,מלאת אנרגיות.שמספר פעמים בחייה כמעט הרימה ידיים,ותמיד ברגע האחרון היה איזה ניצוץ קטן, קטנטן שגרם לי לקום, להחליק את השברים ולהמשיך .
היו עוד מספר דקות ארוכות שהבטנו אחת בשניה, מבינות אחת את השניה יותר מכל ... ראיתיה עדיין שקטה,ולמרבה הפלא בצפייה למוצא פי שהיה ידוע לה מראש...אחת מול השניה כששולחן המטבח מפריד בינינו,לאחרונה כך נהגתי לעשות.התחלתי לדבר...
"למרות שהינך יודעת מה רוצה אני לומר, ואת יודעת כמה החלטית אני,חשוב לי להעלות את הנושא לדיון"...
היא הנידה בראשה בשתיקה... "את זוכרת את דרכינו,לאורכן של שנים?"היא הביטה בי כשנדמה לי שאפילו חיוך קטן הזדחל בחריץ מורד שפתיה הבשרניות.והמשכתי...עברתי איתה על ילדותי, כשהיא לצידי,תומכת, מחזקת, בוגרת ממני,אמנם.אבל צעירה ותוססת, כאילו החלה את חייה מחדש כשקבלה אותי,אבל, תמיד תמיד היתה היא זו שקבעה עבורי,היא לקחה אותי דרך הרפתקאותיה המדהימות,עברנו הרים, גאיות,כמה פעמים אף הגענו לתהומות, וזה רק בגלל יצר סקרנותה, לטעום , לגעת.היא רצתה לנסות הכל,בזמן כל כך קצר .רצתה לגמוע את החיים בשקיקה מטורפת,לקחת מכל הבא ליד,ולקחת את הדברים הקיצוניים ביותר,היא קיבלה על עצמה כל כך הרבה נסיונות,מבלי לשאול לדעתי,ואני כילדה קטנה ותאוות חיים,נסחפתי אחריה בהתלהבות,בקריאות של עליצות,ידעתי שיהיה מעניין...גם אם נפלתי ונחבלתי קשות, מיד קמתי , נגבתי לעצמי את הדמעות והמשכתי לרוץ ולרוץ....המכות שספגתי בדרך היו כל כך רבות,ומתוך שהיו כך,כבר לא חשתי את הכאב,לא ראיתי את השריטות,אלא רק עד שממש ממש דיממתי.עצרנו,היא טיפלה בי, ברוך,עודדה אותי,ובקשה ממני להיות חזקה,"זה ישתלם לך בסוף," היא אמרה ואני לא הבנתי, אבל מתוך שהייתי בשליטתה , ומתוך אהבתי העיורת אליה, סמכתי עליה ונתתי לה לעשות בי כרצונה.
וכך עברנו כברות דרך ארוכות מאד,ומלמדות מאד, ועל כך הייתי אסירת תודה,מהר ובטוח צברתי שנות נסיון בשלות, מלאות תוכן.ומילדת פרא צמחתי לאשה יפה,פקחית,מלאת תוכן ןעומק,והכי חשוב מחושלת מאד.כשהיום אני מביטה לאחור,והייתי חושבת על מה הייתי מוותרת,לא הייתי מוותרת על כלום.כל מה שהיה עשה אותי מי שאני. ואם לא היה , לא הייתי מה שהיני היום. היום אני מביטה בה בהכרת תודה. והיא יודעת את זה ומחזירה לי אהבה,תוך כדי שיחת המבטים בינינו אני מבחינה בה ובשינויים שעוברים עליה בשניות, תוך שאני מעבירה לנגד עינייה את סרט חיינו,ומזכירה לה נשכחות , את הרפתקאותינו,החוויות. אני מרגישה בחדר נוכחות,עוצמה. היא מזדקפת,פניה הקמוטות לאט אט, מתישרות, אפילו השמלה הדהויה שעליה מתחילה לקרון אור חדש,נקי,אפשר לראות נצנוץ של בוהק בשמלה המתחדשת מרגע לרגע,את הלובן, הצחות.אני מרגישה שהיא מתחברת אליי, ורוצה את מה שאני רוצה, אבל הפעם,היא נותנת לי את זכות הבחירה,היא נותנת לי להוביל אותה.היא יודעת שהיום אני היא זו שלוקחת את המושכות.היא סומכת עליי לחלוטין.היא יודעת שהיא עשתה עבודה טובה איתי.אני מתחילה לראות את שפתיה נמתחות לחיוך של שלווה,את הרכות שנמרחת עליה.מה ששנים היו חסרות לי. אני רואה את פניה מאירות לעברי,מקשיבות בשקיקה לרחשי ליבי, ההסכמה .
החלטית מתמיד, יציבה, איתנה. וכמי שיודעת היטב את מה שרוצה, אני ממשיכה... והפעם אני לא ממשיכה בתלאות שעברנו, או בשמחות הקצרות שהיו לנו,אין צורך, היא מבינה, היא הרי היתה איתי שם,אני רואה שוב את סנטרה הקשוח וההחלטי, והפעם ללכת איתי בדרכי.
"טוויתי לנו דרך חדשה,ואני היא זו שמחליטה," היא מהנהנת שוב בראשה בהסכמה מלאה..."מהיום אנחנו הולכות לאט ובטוח,שוקלות כל צעד, אם הוא רק יהיה לתועלתינו.לא רצות יותר. חרשתי תלם, ובו נלך,לא נסטה ימינה, ולא נציץ שמאלה,אנחנו כבר מכירות כל צעד ושעל,כל גבעה וכל בור,די, שבענו." היא נדה בראשה להסכמה, והפעם ההסכמה גורפת,כל שסובב אותנו ברגעים אלו,אתנו.ואני ממשיכה..."שתלתי זרעים בעונה שעברה לכל אורך התלם, כעת, כשנעבור שם אנחנו נראה רק את לבלוב הפריחה,שאף יסתיר לנו את מה שקורה בחוץ,אנחנו נוכל להציץ מידי פעם,לזרוק פרח,אבל לא ניגע שם בחוץ שוב,רק בתלם החרוש ועתה הפורח , זו תהיה דרכינו."
היא מתיפה מרגע לרגע,נשית מתמיד,מטהרת,רגועה, שלווה.אני מביטה בה ומתחזקת משניה לשניה.אני כבר לא מדברת,אני שמחה,שתינו מאושרות שלמות עם עצמינו, ונחושות יותר מתמיד לעשות את הכל כדי לשמור על הרגע הזה לנצח, שרק מתעצם מרגע לרגע.
היא קמה מכסאה,מדהימה ביופיה,היא קרבה אליי ומחבקת אותי בשמחה עצומה.אני מחבקת אותה אל ליבי באהבה אין סופית.שמתעצמת מרגע לרגע.מלאות אושר,עילאיות חיוניות ושמחה.היא מבינה היטב את נחישותי , והפעם היא מודה לי,היא נותנת לי נשיקה ארוכה על לחיי ומתחברת אליי . מתמזגת שוב עם גופי הידוע לה והמוכר כל כך.היא יודעת שמצפות לנו ביחד עוד הרבה שנים טובות, מאושרות, יפות וזכּות כמוה...
נשמה טהורה .
נשמתי.
