שלום גלעד

(נכתב מזמן, בערך לפני שנה)

היום שוב קראתי ששחרורך נדחה

למועד לא ידוע.

אתה מבין, יש סדרי עדיפויות :

הבחירות, הכלכלה, החינוך, היוקרה,

התעתוע.

כמחווה של רצון טוב, שחררנו כבר

מאות ואלפי אסירים,

כמחווה של רצון טוב, פתחנו לעיתים

מעברים,

ותמורת המחוות הללו לא קיבלנו מאום

נאדה, כלום, אף לא רמז עלום.

אילו היית כמו טננבוים מקושר לבכיר בממשלה

בלי קשר אם אתה חייל או סוחר סמים,

היית זה מכבר בבית חוגג את הגאולה

וסועד על שולחן משפחתך מטעמים.

מה עובר על הוריך, צנועים ואצילים

מתרוצצים בניסיון להצילך לא יאוחר,

מחניקים כאבם בקרבם

וזועקים באלם בגרון ניחר,

תוהים איך ואם ומתי יקבלוך חזרה

ואם אמנת ז'נווה נשמרת לגביך ,

שבויים בהבטחות שווא ובמיני אמירה

תוהים האם הדחיינות אינה בעוכריך.

יש הגורסים שאין לשחררך בכל מחיר

כי מעשה כזה רק יגרה את תאבונם

ויעודד את סחטנותם

ואני שואלת אילו היית בנם של הגורסים -

האם גם אז היו טוענים כך ושמים חותם?

אכן, זה נפלא שזוכרים אותך, מלאך,

אך לדאבוני לעיתים לממשלה זול יותר

כשאתה נשכח.