אהבה נאלמת

השתיקה שלך כמו חרב,
כואבת בתוכי,
הורגת אותי
לאט לאט.

תצעק,תצרח,
תלחש,תצווח,
אל תשתוק שוב.
הלב שלך פועם בליבי
כמו מהלומה קשה
כי השקט הזה משקר.
תסתכל לי בעיניים,
תרגיש
את הצמא שלי למילים שלך
בעיניים החומות והכואבות
אותך.

הקול שלך הוא זיכרון עמום.
אני מרתיחה קומקום בבוקר,
שוטפת את הפנים לבד
ואתה סגור בתוך החדר
בלי לומר דבר.

ואני נשארת עם עצמי,
טבועה בתוך השקט,
בשקר.
מאזינה לזכרונות
שהיית אומר לי אז,
וכך כשקולות מרפאים את הכאב,
אני ממשיכה למות
אל שמיים מנגנים.