נוצות
הם ריחפו במחול שדים סביב הפחון, הרוח לקחה חלק מהם רחוק עד לפחון של קלרה וג'ורג. חלקם נחתו על הרצפה, וחלקם התעופפו במעגלים. זה היה בהחלט מחזה מוזר של כל יום שישי בבוקר, הפך למין טקס קבוע כזה שכולם כבר ציפו לו. ידעו מתי יש למזל אורחים ומתי היא לבד עם אהרון ופפה, הכול לפי הכמות של הנוצות.
היו להן המון צבעים, בעיקר לבנות אבל היו כאלה שנטו לאפור בהיר וכאלה יותר לכוון של צהוב ענברי.
הגודל גם כן השתנה בהתאם לאזור ממנו הן הגיעו.
היא תמיד ישבה שם באותה תנוחה, ברתה לא הבינה אף פעם איך זה לא כואב לה וחוץ מזה היא עצמה אף פעם לא חשבה אפילו לנסות. זה מסוג הדברים שלא עלו על דעתה: ישיבה מזרחית. הרי כשמה כן היא, מגיעה מן המזרח. אצלם בבית דבר כזה לא נוסה אף פעם.
הריכוז ניכר בפניה, העיניים היו שקועות מתמיד והיה בהן מבט ממוקד וחד מאוד. הידיים עבדו בזריזות מדהימה, סך הכול היא הרי עושה את זה מגיל שש בערך ועברו להן אי אלו שנים. נשארו עוד שתיים בצד שמאל, שתיים כבר היו מונחות לצד רגליה מימין. זה גם היה הזמן הפרטי שלה למחשבות, אף אחד לא מפריע לה שם. מדי פעם מישהו עובר לצריף השירותים בקצה השני אבל חוץ מזה אין הרבה תנועה. כל תרנגולת היא מחליפה שיכול רגליים, כוח ההרגל ללא מחשבה בכלל.
הצליל שהפיקו צמידי הנחושת שעל ידיה, הפך, גם הוא לחלק מהצלילים הקבועים של המעברה. צליל מרגיע וחדגוני מחד גיסא, אבל אם הפסיק לפני סיום הפעולה הרי שמשהוא השתבש. אולי נגמר הנפט בפתיליה, אולי מישהו (בדרך כלל מישהי) מפריעים למזל בעבודתה.
הנוצות המשיכו לנדוד, ככל שהייתה יותר רוח הן הגיעו למרחק רב יותר. בהתחלה כל ילדי המעברה היו מגיעים לברר מי הפריח נוצות, במשך הזמן האטרקציה הפכה לריטואל קבוע וביקוריהם הפסיקו.
היום הייתה רוח חזקה במיוחד וההודעה ה"רוחנית" הגיעה עד לצריף של ברתה ומנדל.
"כמה פמים אמרתי לה, מזל בואי תני להוא בשוק ינקה לך, אבל היא לא מבינה" אמרה ברתה למנדל שישב ושתה את התה שלו כמו בכל יום שישי בבוקר.
נמאס לו לשמוע כל שבוע את אותו משפט ולכן תוך כדי ריכוז מושלם בכוס התה הוא טובל עוד ביסקוויט לשנייה בכוס המהבילה מוציא ומוצץ בקולות הנאה מרובים.
ברתה מבינה עניין ועושה תנועת ביטול עם היד, ממנו לא תקבל התייחסות. "צריך לדבר עם מישהו, זה לא בריא זה, זה יכול להביא מחלות ועכברים כל הנוצות אלו". מנדל לוקח קוביית סוכר לבנה מכלי הפורצלן עם הפרחים הוורודים, מניח בעדינות מרובה מתחת ללשון, הוא עוצם עיניים , ולוגם בשקיקה מהתה. "אמחייה" הוא פולט.
"אני צריכה לגיד לג'ורג, הוא כבר ידבר איתה זותי. מה היא חושבת זה פה?"
בחוץ, שעת צהריים מזל מחליפה סיכול רגליים בפעם הרביעית והאחרונה להיום. כולם כבר חזרו הביתה לשבת , מחשבותיה עולות כמו הנוצות קלות ואווריריות אל העבר רחוק מפה לעולמות אחרים. היא נזכרת באמה יושבת בדיוק כמוה באותה תנוחה, ואותה עצמה בתור ילדה צעירה בגיל של פפה שלה בערך. איזה עולם מוזר היא חושבת יום אחד כל החיים שלך משתנים בבת אחת. אין לך זמן להסתגל, והופ אתה בתוך עולם אחר. זה מזכיר גם אגדה כזאת שסבתה שלה שהייתה מגרשת רוחות ורופאה של צמחים סיפרה לה, על ילדה מהכפר שנחטפה על ידי רוחות רעות ורק מכשף בעל כוחות מוזרים היה יכול להחזיר אותה. הוא נשף על כמה נוצות של אווז והילדה חזרה. עד היום היא לא מבינה למה הפחידו אותה עם הסיפור הזה. אולי כדי שלא תתרחק לבד מהכפר, בכל מקרה, סבתא שלה מזמן לא חיה. על אמה שלה היא לא בטוחה כי שלחו אותה עם היהודים שבאו לקחת את כל הילדים.
עד שבאו לקחת אותה הייתה מתפרנסת יפה מאוד, לא היה חסר כלום בבית. חוץ מהמקרה ההוא שעליו עדיין לא הרשתה לעצמה להגיע במחשבה למרות שעברו כל כך הרבה שנים.
כל השמלה שלה התמלאה בנוצות פלומתיות דביקות, מתות. ריח הבשר החרוך עלה באפה. עוד מעט זה ייגמר, נלך לבשל אותם ותיכנס השבת.
"ג'ורג אתה מוכרח לעשות משו עם הנוצות האלו, זה ממש לא תרבותי" ""מה את רוצה שאני ישה? ברתה במת?" ג'ורג סחב אופניים חלודות לכוון הצריף של המועצה, על הכידון היה תלוי לו דלי ריק מצד אחד ודלי עם צבע בצד שני. מאחור היו קשורות כמה מברשות ישנות מלאות בסיד מטפטף.
"אני מת מעייפות מהעבודה הזותי, כל היום אני לצבוע, בתי הבייתה לנוח ואת רוצה שאני אדבר על נוצות, מה זה מפריע לך?" ברתה צמצמה עיניים, והסתכלה עליו במבט רצחני. "אין דבר, לא קרה כלום שתמשיך ככה כמו פם קודמת שכמעט שרפה תפחון בגלל המדורה באמצע חדר, אני אמרתי מה יש לי לגיד".
ג'ורג המשיך לסחוב את האופניים, על אחת הרגליים היה לו אטב שהחזיק את המכנס שלא ייתפס בגלגל ועל הראש היה לו כובע טמבל.
מזל הגיעה לתרנגולת האחרונה, תמיד בשלב הזה אהרון ופפה מגיעים לעזור לה עם הסירים והפתילייה שלא תסחב יותר מדי. ילדים טובים שניהם למרות שלא ברור מי האבא שלהם יש ביניהם דמיון. חוץ כמובן מהעיניים של פפה, זה בטח מהצרפתי ההוא חשבה. מחשבותיה שוב נדדו. הוא היה הכי שווה, גם שילם תמיד בזמן ובלי לבקש, היה לו ריח טוב ובגדים טובים. איש טוב. מעניין מי היה אבא של אהרון. לא הייתה לה תשובה לעניין, למרות שהיו הרבה אפשרויות רצתה להאמין שהיה גם כן אחד קבוע ולא מאלו שבאו רק ללילה אחד.
חבל שהכול נגמר חשבה, שם היה לה הכול אוכל בגדים כסף כל מה שרצתה עבור נערה בגילה. וכאן מה יש לה? שני ילדים פחון ושכנים עם אף בעננים שנראים כמו מהקרקס.
היא סיימה את העבודה סוף סוף, לקחה את הכול לפחון להתחיל לבשל לשבת.
הנוצות נשארו מאחור, סובבות במחול מוזר על הבוץ ובין הפחונים עד לשישי הבא.
