את אימא לא ראיתי.

כל שבוע אותו ביקור,אני מגיעה לבית האבות בשעה עשר ושלושים. אותו ריבוע וסידור השולחנות בצורת ח, רגילה לראות את אמא שיושבת בו כרגיל מול הפתח.

 אני מחפשת את המדריכה שמכינה את משחק הבינגו, אבל הפעם המדריכה איננה וגם את אימא אני לא רואה...

לפתע מאיזו פינה בסידור ה-ח שהצטמצם, אני שומעת את אימא שעוקבת אחרי  בעיניה.

"אני כאן".  היא קוראת בשמי. אני מזדרזת אליה, חיוך קטן ומבויש אני רואה בקצות שפתיה,מאושרת מחבקת ומנשקת אותה.

"מה שלומך"? אני מתעניינת במצבה.

"אני כאן, מה יכול להשתנות מאתמול". היא עונה לי.

"מסכן אבא, הוא בבית חולים, היית אצלו"?

"כן, פעם הייתי". אני עונה לה.

פניה אטומות לצלילי הואלס המתנגן, ולתנועות המטפלת המתנועעת לצלילי המוסיקה, מנסה לעניין בתנועותיה הקצביות, את חולי האלצהיימר הכלואים בתוך גופם, רק איש אחד שכבר לא מחייך, רק גופו מקשיב למוסיקה וידיו מוחאות כף אל כף מגיב. היתר מנמנמים, אחד צועק "הזין כואב, אבל לא העין". אני מחייכת. "איזה יופי של חרוז". אני מביטה באיש הזקן הזה, שמעיר את שכנתו המנמנמת, לשונה מזדקרת החוצה בחוסר אפשרות אחרת,שרירי הפה אינם פועלים. "תשמעי מה אני אומר", והיא ממשיכה ומנמנמת.

" כואב לו" אומרת אימי.

שערותיה התארכו קצת, הצבע בשערותיה דהה, עתה שערותיה עזובות ומופקרות לשיבה שפשטה בראשה.

אוזניה של אימא כרויות למשהו אחר, צוות המטפלים מכינים את השולחנות לארוחת הצהריים.

היא תרה בנעשה אצל שכנתה בודקת את ספל המיץ, אם הוא ריק או מלא, מביטה  בנקודה מסוימת באולם ה ח  לבין מרכזו.

התמונה שנגלית לעיניה היא תמונה של ארוחה בצוותא בחדר האוכל כמו בקיבוץ, התמונה  לפתע פרוצה מעורטלת ועירומה, רק הפיקחון כבר איננו, האוזניים של אימא חשופות, מנסה לדלות פרטים שתוכל לדבר בם, מה שאזנייה שומעות, זה שקט שנטמע בתאי מוחה.

 היא מתענגת על השעה הקרבה לארוחה, בתחושות שגופה זוכר, אחרי הארוחה שעת השינה תגיע.

"אוי אני עייפה" היא חוזרת ואומרת.

"גם אבא ישן". היא מוסיפה ואומרת.

"הוא כבר שנה ישן". אני עוזרת לה.

"כל כך הרבה זמן"...

אין שוני ואין גוון,  היא זוכרת אולי את ההימנעות מדיבורים בשעת הארוחה, את הצורך לאכול, יום, יום אותו תפריט.

אימא עשרות שנים כבר לא בקיבוץ, 16 שנות חיים בקיבוץ הטמיעו בזיכרונה, את השולחן המשותף בחדר האוכל, בשנים האלו כבר לא טיפלה בפעוטות, היא דרשה וקיבלה הסבה מקצועית.

"בלול אני רוצה לעבוד". אמרה למרכז המשק שהביט בה בפליאה.

"אדם נשפט לפי חריצותו". הוסיפה וחתמה את האפשרות להתווכח איתה.

אימא שלי, את העייפות מאז זוכרת היטב.

ועכשיו היא בבית האבות בבני ברק, עיר החרדים שיש בהם חמלה עד אין קץ, אימא שלעולם לא הדליקה נרות של שבת, יושבת ליד השולחן, שהאוכל שיוגש בו כשר למהדרין, מחכה לארוחת הצהריים שתוגש בעוד רגע, היא תחתוך את כדור הבשר לחתיכות קטנות, תעטוף את חתיכת הבשר בפרוסת לחם, כאילו מדובר בהפסקת צהריים מעבודה בלול שיש לסיימה במהירות.

 אבל כאן בבני ברק לאף אחד לא איכפת.

כשהמנה העיקרית מחולקת בין השולחנות, אני מוצאת את הזמן לקום ולהסתלק.אני מקדמת את פני אליה, לחבקה ולנשקה לפרידה.  

המטפל לוקח את שתי ידיה  של אימא,מנענע אותן כמו היו עריסה.

"נו תני חיוך".

פעם ראשונה אני רואה את אימא מחייכת במלוא הפה.

"איזה חומד" אני אומרת.

"אה, סתם נודניק". היא עונה ופוסלת אותו בהינף יד.