אביונה / רונן

אביונה / רונן

"עשיתי גם אותו. יש משהו מאוד מתגמל במשפט הזה למרות הסלנג הבוטה שלו. אני עושה הבחנות כאלה מדי פעם – הבחנות שפתיות - השפה היא כלי העבודה העיקרי שלי. בתור שפה אני כוללת גם את שפת הגוף. זה כמעט האמצעי היחידי שלי לתהות על קנקנם של מטופלי. מה הם בוחרים להגיד ומה שלא. השתיקות, ההפסקות בין המשפטים, הטון, הנימה, כל אלה מאפשרים לי הבנה  של עולמם הפנימי. ללא ההבנה כזו לא אוכל לעזור להם. רוב האנשים אומרים בזמן הטיפול מה שהם חושבים שאני רוצה לשמוע. מסווים את הבעיות האמיתיות תחת מעטה מילים. כמו עם סוכריות דביקות צריך קודם להסיר את העטיפה. לפעמים הם אפילו מסתירים זאת מעצמם. למזלי יש תמיד את התת מודע שהוא כמו ילד קטן מחפש תשומת לב כל הזמן. תמיד צריך להשאירו תחת השגחתו של המבוגר האחראי וכמו ילד הוא ינצל כל הזדמנות בכדי לזכות בהכרה שלו, בתשומת הלב. אפשר בהחלט לומר כי התת מודע הינו תשומי לא קטן. אבל כשאני באמת רוצה להכיר מישהו – אני חייבת לעשות אותו."

היא הביטה בי באותו מבט מרוחק. המבט שמסגלים לעצמם אנשים תחת סם או תחת כאב מתמשך. אולי היום היא תדבר אלי. אולי היא תצליח לצקת במילים בתוך מה שעיניה סיפרו לי כל כך הרבה בעבר. שמעתי מהאחיות שכעליזה הגיעה לכאן היא עוד דיברה ואז יום אחד נאלמה דום. תנסי, אמרה לי אחראית המשמרת, אולי אתך היא תדבר. זה לפעמים עוזר לדבר את יודעת. בטח שאני יודעת מזה אני מתפרנסת – מדיבורים. אחת השיטות לדובב מטופלים היא לספר להם על עצמך. לחלוק ברגעים אינטימיים וקשים. לשתף במשהו מאוד פרטי. זה נותן תחושה של בטחון, שאתה סומך להפקיד בידיהם את סודותיך ולכן הם יכולים לסמוך גם עליך. בסופו של הדבר הכל נע סביב אמון.

          "תראי, אני מודה כי במשפט הזה יש המון יוהרה. כאילו שלאדם השני לא היה קיום לפני שפגשתי בו. מעין השלכה של הצורך שלי על בן זוג שלי. נכון שזה משהו מאוד שוביניסטי. אמירה שהיא בדרך כלל גברית באופיה."

 בחנתי שוב את מבטה הוא היה מרוכז בי, כאילו מתחנן שאני אמשיך לדבר.

"טוב, אני לא יכולה לטעון לחפות שוביניסטית אבל מצד שני גם לא ניתן להאשים אותי שאני שובניסטית. מבחינתי לעשיתי אותו או אותה יש את אותה המשמעות. כשאני פוגשת אדם מעניין, שאני באמת רוצה להכיר, אני נכנסת איתו למיטה. גבר ואישה זה הינו אך. בשלב הראשון יורדים הבגדים. אם הבגדים עושים את האדם אז אדם ללא בגדים מהו? "

          בחנתי את הגוף המעונה ששוכב במיטה. הפיג'מה הירוקה של בית החולים היתה תלויה על עצמותיה כאילו היא חלולה מבפנים. ניסיתי לדמיין איך היא נראתה לפני כן. היו שרידים מוכים של יופי בפניה. יופי שבא מהנשמה. יופי שהפצעים והחטטים, השיער המקליש והצבע הלא טבעי של העור עדיין בצבץ החוצה לעין הבוחנת. איך אישה בת עשרים ושמונה יכולה להראות נורא כל כך. מה היא עשתה לעצמה. במקצוע שלי, חשוב מאוד לא להיות שיפוטית. לא לערב רגשות. אבל בעודי חושבת איך להמשיך במונולוג לא יכולתי להתעלם מהמחשבות שעלו בי. בעיקר מחשבה אחת: איך היא נתנה לעצמה להגיע למצב הזה?

"תראי, לא הייתי מגדירה את עצמי כחתיכה או כפצצה מהממת. נאה הינה הגדרה שאני חייה עמה בשלום." חייכתי את החיוך המקצועי שלא יצר אצלה שום תגובה. "אין לי רגשי נחיתות כלפי גופי ואני מרגישה בנוח בערום. עור בצבע זית על פני מאה שישים וחמישה סנטימטר שהנם גובה ממוצע חף מרגשי נחיתות. חזה לא גדול (חזיה בגודל B) אולי מרחיק אותי מהאידאה הגברית אבל מאפשר לי להסתובב גם ללא חזיה כשבא לי."

מהי האידיאה הנשית? זו שאלה שאף פעם לא הטרידה אותי ואני מנחשת שגם אותה לא. כשאתה עסוק בלשרוד אידיאות זה לא בדיוק הנושאים שמעסיקים אותך.

"מה את אומרת על התספורת שלי? שיער שטני העשוי בתספורת קצוצה, משווה לי אומנם מראה נערי אבל חוסך לי שעות של השקעה וטיפוח. חמישים ושניים קילו שמתפזרים באופן כמעט שווה למעט אזור קטן בשיפולי הבטן, כאן" אני מראה לה וטופחת לשם הדגשה על בטני מעט מעל לקו שיער הערווה. "זה נותן לבטן שלי מעין עגלגלות רכה. הכרית שלי אני קוראת לזה. פעם ניסיתי להלחם בזה, להוריד את זה. אבל אחרי שעות רבות בחדר כושר השלמתי עם המרד הקטן של הגוף שלי ואפילו התחלתי לטפח אותו. הגבעונת הזו."  לחשתי לה בסוד. "הפכה להיות אצלי האזור הארוגני השני בטיבעו." (תוהה אם היא בכלל יודעת מה זה ארוגני. אני שוב שופטת אותה.)

"אולי פשוט עשיתי העתקה מכיוון ששדי לא גדולים מספיק. ברגע שבן זוגי מניח שם את היד אני מתחילה להתעורר. לא צריך ללטף או למזמז. רק להניח את היד ולעוטף אותה באצבעות. להחזיק. לאפשר לתחושת החמימות לעבור מהיד שלו ולחדור ולחלחל גם כלפי מטה לכיוון גבול העונג העליון וגם כלפי מעלה, נישא במערכת הדם ודרך מערכת העיכול ומפעפע בכל גופי. מאהב שמכיר אותי יודע שמספיק להיצמד אלי מאחור - גוף לגוף, עור לעור – ולחפון את אשר ניתן. התנוחה הזו שקולה מבחינתי לכל משחק מקדים.

          אני אוהבת בדרך כלל להיות היוזמת. לקחת את השליטה בידי. גברים זה קל, לא? כחומר ביד היוצר. כמעט ואין אתגר בלהכניס גבר למיטה." (למי אני מספרת את זה. מספר הגברים שהיא הכניסה למיטה או לחצר או לא חשוב לאיפה שהן עושות את זה.) " צריך רק לתקשר באופן ישיר עם התת מודע שלו. אצל גבר ההשגחה על התת מודע פחות קפדנית והוא תמיד שמח לרדת למטה ולשחק. אולי לעובדה שגיליתי את זה בכיתה ז' יש איזו משמעות חבויה. מה את אומרת?" 

אני מנסה לחלץ ממנה איזו תגובה. בשלב הזה הם בדרך כבר יותר תקשורתיים. מה אני יודעת עליה? ממה שהצלחתי להבין עד עכשיו שהיא עסקה בזנות מגיל צעיר. היו לה כמה סרסורים בעיקר ערביים. שהיא נדבקה כנראה מאחד מהלקוחות שלה. משום מה אני לא מרחמת עליה. אני חושבת שהיא לא רוצה שירחמו עליה. מה היא באמת רוצה? רציתי להניח את היד שלי על שלה. להעביר לה מעט חום אנושי אבל משהו בתוכי התנגד למגע. התביישתי בתגובות שלי אז המשכתי את הסיפור.

"אמא שלי קיבלה משרה חדשה שבעקבותיה שוב עברנו בית ספר באמצע השנה. לקח לי זמן להבין שהבנים בכיתה שלי אינם שלומיאלים יותר מאלה שהכרתי בעבר והמעידות החוזרות ונשנות שלהם היוו רק תירוץ להניח את ידיהם על שדי. בכיתה ז' הייתי מפותחת יחסית לשאר הבנות. נהנתי מתשומת הלב המיוחדת למרות שבאותה תקופה ההתקלויות האלה לוו בתחושה לא נעימה ואפילו בכאבים. לא ספרתי על זה עד היום לאף אחד. גם לא עשיתי שום דבר בכדי להפסיק אותם." (מה אני אומרת לה? מה היא צריכה להבין מדברי? שאנחנו אחראיות לכל מה שקרה לנו?)

"בערך באותו הזמן גם גיליתי את הכפתור שמניע את העולם. היו פעמים שלא שלטתי בעצמי והייתי נעדרת משיעורים. חוזרת לכיתה קורנת כשהאושר מעקצץ בכל קצות עצבי והאסלה מוטבעת היטב על ישבני. אבל רציתי עוד. שאפתי אל אותה ההתפרקות המוחלטת כאשר מוסרות כל העכבות, מותרים כל האיסורים והכללים החברתיים. מתעלים מעל לטאבויים המוטבעים בנו עד להתמסרות המוחלטת לצרכיו האגואיסטיים של גופנו.   להתמכר לאותה הרגשה מפרקת שאין דבר בעולם שמתגמל יותר ממנה. חלמתי על הרגע שכל הצרחות האלה, הכלואות בתוכי, יפרצו סוף סוף כמו אשד החוצה. יציפו וישטפו אותי לחופי האושר המוחלט. באותה תקופה התמכרתי לחלוטין לאותו אושר פיסי משחרר.

עד לאותה הפעם, שאני תיכף אספר לך עליה, הייתי צריכה להיזהר. לכלוא את שירת התענוג מחשש שמישהו ישמע אותי. בבית הספר השירותים היו ציבוריים ולא יכולת לדעת אם מישהו נמצא איתך או אולי יכנס בדיוק כש... נו את מבינה. בבית תמיד היו אמי או אחותי שישנה איתי באותו החדר. היתה לנו דירת שני חדרים. למרות שתמיד חיכיתי שתרדם אני חושבת שהיא ידעה. מעולם לא דיברנו על זה. כמו גם על דברים אחרים. את בטח יודעת איך זה במשפחה יש דברים שמבינים רק מלהיות ביחד. (אני מברברת בלי הכרה ומבלי לחשוב מה אני אומרת. אולי אין לה משפחה או שאבא שלה אנס אותה ואמא שלה ידעה ושתקה. מה קורה לי? מה זאת ההשתפכות הזאת.)

הייתי רוצה פעם לקרוא את המחברת של אחותי. אולי הייתי יודעת יותר או מבינה. אם הייתי פעם שוכבת על הספה של עצמי קרוב לודאי שהייתי מנסה להבין את מה שקרה ואיך זה השפיע על חיי.

אחרי שאחותי התאבדה חשבתי על התקופה הזאת, שישנו באותו החדר. חשבתי שזה מוזר שעל מין ועל בנים מעולם לא דיברנו למרות שהיו רק שנתיים הבדל בנינו. גם עם אימי לא ניהלתי שיחות מהסוג הזה. דיברנו על דברים אחרים, דברים תרבותיים. אמא תמיד עם התפירה או הסריגה ביד. מדברת איתי אבל אף פעם לא ממש מביטה בי. שיחות שניהלנו לעיתים בארבע שפות שונות, מורשת למקומות בהם גרנו. היא הייתה עסוקה רוב הזמן בשרידותה של המשפחה ואולי לא נותר לה זמן גם להשכלתנו המינית. מאז שאני זוכרת אותנו כמשפחה לא היה בה שום דבר מיני. לא היו לה חברים, היא לא התלבשה באופן נשי או יצאה או הביאה מישהו הביתה. הייתה תקופה שחשבתי שאולי היא לסבית אבל זה לא כל כך הסתדר לי עם קיומנו – כלומר, שלי ושל מיקלה. באיזה שהוא מקום יש לי אבא שהיא לא מדברת עליו ואני לא מצליחה לעלות שום דימוי שלו חוץ מאיזו דמות מעורפלת עם שפם. כנראה שאני דומה לו כי הצבעים של אמא ושל אחותי הם בהירים עם נטיה לבלונד.

יום אחד, זה היה בתחילת החופש הגדול, אחותי ישנה אצל חברה ואמי יצאה לקניות בשוק. מכיוון שלא היה לנו רכב חישבתי שיש לי לפחות שעתיים רק לעצמי. התקלחתי רק בכדי להעביר את הזמן ועל מנת להיות בטוחה שהיא באמת הלכה. יצאתי ערומה מהמקלחת ועשיתי סיבוב בבית נהנית מתחושת החופש ועל מנת לוודא שאני אכן לבד. סידרתי את הכריות על המיטה בכדי לספק תנוחה נוחה וגישה קלה. הפעם לא מיהרתי. הייתי כל כך מיומנת שיכולתי להגיע לשיא בכל פרק זמן שבחרתי. זו הייתה יכולת שפיתחתי כאשר עמדו לרשותי פרקי זמן קצרים שהייתי חייבת לנצל. העלתי בעיני רוחי את צביקה, הספורטאי ושחקן הכדורסל הכי טוב בשיכבה. דמיינתי איך אני מפשיטה אותו ומלטפת את גופו בדיוק כמו שהוא מלטף את שלי. ניסיתי לדמיין כיצד נראה איבר מינו. אז עדיין לא זכיתי לראות אחד אמיתי. דימיתי איך ידיו חוקרות את גופי, לשונו טועמת את שלי.

נגיעה ישירה העבירה בי זרם שיישר את רגלי ומילטה אנחה רמה מפי. נזכרתי כי הפעם אני יכולה לתת דרור ליצרי. הרטבתי את קצות אצבעותי והתחלתי בתנועות סיבוביות עדינות. בהתחלה רק מסביב ואחר כך במגע ישיר. נהנתי מתחושת השיער הקפיצי הרך על מפרק ידי, בונה את הפוטנציאל באיטיות מתסכלת. רוצה לשלוט בתהליך, למשוך אותו ככל האפשר. נלחמת כנגד הצורך הנואש. הרעב שאף פעם לא באמת נעלם. דמיינתי איך צביקה מועך את שדי הבוסריים, את לחץ גופו על שלי. הקצב הלך והתגבר ועימו גברו הקולות שהשמעתי. כשהאבר הדמיוני חדר לתוכי נבקעו מיתרי קולי בצעקה שחיברה בבת אחת את כל אלה שהיו כלואות בתוכי עד לאותו היום. רגלי רעדו ללא שליטה ולולא הייתי טורחת לייצב את גופי בכריות הייתי נופלת מהמיטה. בוהנות רגלי נמתחו כמו חושבות להיפרד.

אחרי הצעקה הגדולה נפלטו ממני סידרת קריאות חסרות שליטה שהפחידו אותי. גופי נמתח כחוט אינסופי שבמרכזו רק נקודה אחת הפועמת בסדרת רעידות אדמה בלתי נשלטות – שמונה בסולם ריכטר. שרירי מכווצים עד להתפקע, כמעט מסרבים להכיל את כל האושר הזה. בבת אחת זה החל לדעוך כשרק יבבות מיוסרות מסמלות את זעזועי ההמשך. השליטה החלה לחזור אלי וכשפקחתי את עיני ראיתי את אמא שלי, עומדת בדיוק מולי, בפתח החדר. מביטה עלי בפנים חתומות. לא ידעתי כמה זמן היא כבר עומדת שם. מעולם לא דיברנו על כך. כנראה שאף פעם לא אדע מה היא חשבה כשהיא שמעה אותי צועקת כשאצבע אחת בתוכי. אפילו עכשיו, כשאני נזכרת בזה אני חשה בעוצמה את התחושות המעורבות. מצד אחד אושר עצום ומצד שני בושה בלתי נתפסת, שגורמת לך לקמול ולהתפורר מבפנים כמו פרח בתנור.

          אביונה! (אולי היא לא מכירה את השם הזה) זה בהחלט שם הולם. זה היה יכול להיות אבסורד אם זה היה בזכר. נכון או לא? לקח לי כמעט שנתיים עד שעשיתי את צביקה. בדרך למדתי להתנשק ולהתמזמז. כל מפגש כזה הותיר אותי ריקה עד שהייתי מוצאת את הכמה דקות בהן הייתי יכולה להיות עם עצמי. גיליתי את השפעת החזה הנשי על השכל הגברי ושכדאי להגיע למפגשים האלה עם חבילת טשיו. בכיתה יוד קיבלתי שם של נותנת. אבל למעשה קראתי לעצמי לוקחת. מאותו יום של קריעת ים סוף קיבלתי, ללא מילים, יותר עצמאות מאימי. עצמאות שניצלתי למסיבות ריקודים שבסופן הייתי בוחרת את מי שאני רוצה לקחת איתי.

למרות המוניטין שיצאו לי הייתי מאוד בררנית והיו מעטים שבחרתי בהם פעמיים ורבים אחרים, מתוסכלים, שלא בחרתי בכלל. אחרי צביקה, שהתגלה כאכזבה מרה, התקתי את מטרותי לענפים גדולים ובוגרים יותר. צעקותי הפכו לשם דבר והביכו את בני זוגי. בצבא היו שני קצינים שנאלצו לעבור לבסיס אחר ולא מעט פעמים נאלצתי להחליף חדר במעונות. אחרי שסיימתי את התואר יצאתי לגלות את חו"ל. אני וחברה. עד שנפרדנו בדמעות באחד מהפיורדים בנורווגיה הספקתי לגלות שיש יתרונות לא מועטים בתובנה ובמגע הנשי.

עיניה בחנו אותי. הייתי ערומה בפניה. ערומה רגשית. לא הסתרתי ממנה כלום. ספרתי דברים שהיו קבורים אצלי עמוק. דברים שלא העזתי אפילו לספר לעצמי. המבט הרעב הזה שידל אותי להמשיך. חשתי אליה קרבה לא מוסברת. רציתי לספר לה הכול, לחלוק איתה את הסיפור שלי. אולי זה יביא לה איזו נחמה. אולי היא תיתן לעצמה מחילה על מה שקרה לה. היא ידעה שהיא לא תחיה עוד הרבה זמן. אז אולי הקתרזיס הזה  הוא הדבר הכי טוב שאני יכולה להעניק לה.

"חזרתי ארצה, כמעט אחרי שישה חודשים, בוגרת ומנוסה יותר. מגלה שלהבדלי התרבות והשפה אין השפעה יתרה היכן שזה הכי חשוב. שיכללתי את יכולת ההבחנה שלי וכמעט ולא קרה שהייתי עושה מישהו שלא הביא אותי למחוז חפצי. עד שפגשתי את צליל. השם שלו מצא חן בעיני מהרגע הראשון. שם מיוחד, לא? כמעט אף פעם אני לא מאפשרת למראה החיצוני להשפיע על החלטותי. אבל היה משהו בצליל שמאוד משך אותי אליו. הוא לא היה יפה במובן הרגיל של המילה. לבוש בדרך כלל ברישול ועם זקן של עצלנים. הגוף שלו שידר עוצמה ושקט. רוב הגברים נמצאים בחיפוש מתמיד אחר משהו. כמו מפתח קטן שמסובב בגבם ומריץ ומניע אותם למטרות הנסתרות מעיניהם. אצל צליל לא היה את הדחף הזה. היה בו מעין רוגע חודר שיכולתי לחוש בו גם כשעצמתי את עיני. מעין עוצמה שיש בדרך כלל רק אצל נשים. אולי לשמו של אדם יש איזו השפעה על חייו. אולי צריך אדם יציב וחזק כבסיס לשם כל כך מיוחד. מישהו שיכול להוות תיבת תעודה לשם של עצמו. פעמים רבות גיליתי שאני חושבת עליו ועל האב הדמיוני שלי באותו האופן. תוהה על קנקנם ומנסה להבין מי הם באמת. רציתי לעשות אותו ולא ידעתי איך. הסתובבתי סביבו כמו פרפר מסביב לנר. כמהה למגעו וחוששת להישרף. הוא היה קשור באופן עקיף לפרויקט שנשכרתי אליו. כל כך לא שייך ויחד עם זאת מטביע את חותמו.

הייתה זו אחת מקבוצות הכדורגל הבכירות בליגה. הם נקלעו למשבר שאיים לדרדר אותם לליגה השניה. אסון בסדר גודל לאומי. אחרי שהחליפו שחקנים ושני מאמנים הציע אחד מהבעלים פתרון מכיוון אחר.  נראה כי הבעיה הנה מנטלית ולא מקצועית. נחשבתי למומחית בתחום ולזכותי נזקפו לא מעט ספורטאים משוקמים. בעיקר בחו"ל אבל גם בארץ התחלתי צוברת מוניטין. נמשכתי יותר לטיפול ביחידים. טניס לבד יכול היה לשמש לי כפרנסה לכל החיים. אבל גם אהבתי אתגרים. צליל לא היה חלק מהקבוצה ובנסיבות אחרות לא היינו נפגשים. באחת מהמסיבות האלה להעלאת המוטיבציה או להורדת המתח הוא הופיע. אורח של אחד השחקנים המובילים. בהתחלה חשבתי שהם בני זוג אבל בהמשך גיליתי שהוא מעין מנטור, מדריך רוחני. באותו הרגע החלטתי שאני חייבת לעשות אותו. לצרף אותו למוזיאון הצעקות הפרטי שלי. התברר שהמשימה לא קלה בכלל. כל הטריקים והשטיקים לא עבדו. נראה כי צליל הוא גבר מסוג אחר או שהוא קשה תפיסה באופן קיצוני. הייתי בטוחה שהוא לא הומו. גיליתי, אולי בפעם הראשונה, גבר שאין לו מפתח בגב שניתן לסובב. הקבוצה החליפה בעלים והבעלים החדשים החליטו להפסיק את עבודתי בקבוצה. נפרדתי מהקבוצה ומההזדמנות לעשות את צליל.

עברו כמעט חמש שנים מאז. עבדתי בעיקר בחו"ל בתור פסיכולוגית של ספורטאים. ועשיתי לי נפשות בקרב הספורטאים המובילים בעולם וגם לא מעט כסף. הייתי עצמאית וצברתי לי יותר ניצחונות גראנד סלאם מאשר כל טניסאי. כללי האתיקה המיקצועיים לא עצרו ומנעו ממני לבצע את עבודתי באופן שחשבתי ליעיל ביותר. היסוד בכל טיפול היה להכיר את המטופל ואני הכרתי רק דרך אחת טובה לעשות את זה. הייתי מונוגמית באופן מוזר. כל עוד הייתי עם מישהו או מישהי הם גדשו ומילאו את כל עולמי. היו פעמים שבני זוג פירשו את החופש המיני שלי כמשהו אחר והציעו הצעות שנאלצתי לדחות וגם להפרד מהם. כשאני במיטה עם מישהו אני רוצה את כל תשומת הלב שלו לכן אין מקום לאדם נוסף ובוודאי לא לכמה משתתפים. גיליתי ששירת האושר שלי מושכת אלי הרבה תשומת לב בעיקר כשהקירות דקים וברוב בתי המלון הם אף פעם לא עבים מספיק. לתומי חשבתי שקולי היה הדבר היחידי שהסכמתי לשתף עם הסביבה.

נישכרתי בחוזה שמן מאוד לטפל בכוכב החדש של אחת מקבוצות הכדורגל המובילות באירופה. קבוצה שתקציב השכר של שחקניה היה שקול לתקציב השנתי של מדינה קטנה. הם עברו לשלב הבתים בליגת האלופות וכוכב הקבוצה נקלע לבעיה. היו לי היסוסים וספקות לגבי המטופל החדש שלי. איבחנתי מיד את הבעיה. כשרונו המדהים ויכולת השליטה הפנומנלית שלו בכדור לא תאמו את האינטילגנציה שלו. בעיקר לא את זאת הרגשית. ילד בן עשרים המשתכר סכומים שערוריתיים ואשר איש לא שם גבול למאויו לא יכול לפתח אישיות יציבה. כל עוד זה לא פגם בכושר המשחק שלו זה גם לא הטריד איש. לא רציתי את התפקיד והילד הזה בהחלט לא היה מישהו שרציתי לעשות. אולי הייתה זו האינטואיציה שלי שרמזה לי. אבל סכום בן חמש ספרות ביורו השתיק מהר כל אינטואיציה. איזו טיפשה. את בטח מבינה למה אני מתכוונת? (למה אני מתנשאת?)

בהתחלה ניסיתי להעזר בכלי המיקצוע הסטנדרטים. השיחות לא הובילו לשום מקום. הוא כבר היה מקולקל.  חושב את עצמו כאומני פוטנטי. לא נותרו לו חלומות לא ממומשים. כשהכסף, השם והפרסום משיגים לו את הכל. מבלי שיאלץ להתאמץ התחיל להאמין שהכל ימשיך להגיע באותה הקלות ולכן הפסיק להתאמן ברצינות וציפה שגם על המגרש הכל יקרה מבלי שהוא יתאמץ. הבעיה העקרית היתה שעכשיו הוא היה כוכב וכולם כבר הכירו אותו. היריבים למדו את סגנון המשחק שלו והציבו עליו את השחקנים הכי טובים שלהם. כשהקסם הפסיק לעבוד הוא התחיל, כמו כולם, להאשים את כל העולם. את המאמן, את השחקנים ואת החברה שלו שאושפזה לחודשיים. סידרת הניתוחים הפלסטיים שעברה לא יחזירו לה את מה שאיבדה. ניסיתי למצוא את הדרך לגרום לו להבין שהוא רק בן אדם. הייתי חייבת להחזיר אותו לפרופורציות אנושיות. כשכל מאמצי הסתיימו בדרך ללא מוצא הבנתי שאני חייבת להכיר אותו באמת. אם את מבינה למה אני מתכוונת?

בפעם הראשונה שצעקתי הוא נבהל. הוא ניסה להשתיק אותי. אחר כך סיפר לי שהוא חשב שמשהו נורא קורה לי. הרגשתי שאני מחזיקה בקצהו של החוט שיעזור לי להציל אותו.  חיפשתי משהו שהוא רוכש אליו כבוד, פחד או הערכה. לא תארתי שהחוט הזה יכרך בסוף סביב צווארי. בפעמים הבאות הוא החל להתלהב וחיפש דרכים נוספות ומקוריות שיגרמו לי לצעוק יותר חזק ויותר זמן. לא ידעתי שחבריו מצטופפים בחדר הסמוך ומחכים. לא ידעתי על ההימורים שנערכו מה תיהיה הדקה וכמה פעמים הוא יבקיע. כשביקש ממני לצרף חבר החלטתי שזוהי הזדמנות לאסוף את החבל. חשבתי שיש לי מספיק שליטה ועל ידי מניעת הדבר אצליח ליצור אצלו את התובנות הרצויות. בהתחלה הוא השתולל כשסרבתי. היה אפילו רגע שחשבתי שהוא עומד להכות אותי. הבטתי עמוק לתוך עיניו יודעת שזה קרב שאסור לי להפסיד בו. (לא יכולתי לחשוב על כל הקרבות שהיא נלחמה בהם ועל אלה שהיא הפסידה.) הוא השפיל ראשון את מבטו וחשבתי שזהו צעד חשוב בשבילו, שהוא מתחיל להבין. היינו מוזמנים למסיבה וחשבתי שזה הזמן המתאים בשבילו להתחיל ללכת בלעדי. להפתעתי הוא ויתר די בקלות רק הציע שנשתה כוסית לפני שהוא הולך. מעין טכס קטן למיסוד היחסים החדשים בנינו.

כשהתעוררתי כל גופי כאב. למרות העירפול בראשי והצריבה הבלתי נסבלת במפשעתי לא יכולתי להתעלם מההבנה הבלתי נמנעת כשראיתי בחדר עשרות גברים ערומים שסובבים אותי. מכה נוספת התפוצצה בצידי גופי. שמעתי צעקות ושוב לקח לי זמן להבין שמישהו צועק עלי. נו תצעקי כבר! תצעקי כבר חתיכת זונה. את בסך הכל סתם זונה. צעק אל תוך פני כשהרוק שלו מרסס אותי כמו חומצה."

"היא נירדמה." אמרה האחות שנכנסה לחדר. "זה טוב. אולי השיחה שלכן באמת עזרה לה. אולי כדאי שגם את תנוחי קצת?"

"רעיון טוב." עניתי ועשיתי את עצמי הולכת משם. איך שהיא נעלמה חזרתי אל מיטתה.

"עליזה את שומעת? כמובן שהסיפור הושתק ואני אולצתי תחת איומי סוללת עורכי הדין למלא פי מים.

אספתי את מה שנותר ממני, ואני אומרת לך שזה לא היה הרבה, וחזרתי לארץ. רציתי לברוח משם כמה שיותר מהר. אבל יש דברים שאי אפשר לברוח מהם. ישנם דברים שגם סכומים אסטרונומיים לא יכולים לקנות או למחוק. אחרי חודש גיליתי שנדבקתי.

*

"שלום, איפה עליזה?"

"את קרובה שלה?"

"לא, את לא מזהה אותי גם אני שכבתי כאן. בחדר עם עליזה."

"אני מצטערת... עליזה נפטרה אתמול בלילה. איזה עצוב. אף אחד לא בא לדרוש את הגופה. אף אחד לא בא לבקר. הדברים שלה עוד בחדר."

"זה בסדר אם אני אקח אותם?"

"אני לא יודעת. זה לא מקובל. את הרי לא קרובה או משהו?"

"תבדקי, אני בנתיים אהיה בחדר של עליזה."

"עליזה תשמעי. את לא תאמיני, אבל פגשתי שוב את צליל. הייתי בדרך החוצה מהמחלקה והוא בדיוק נכנס. הוא היה כל הזמן לידנו ולא ידענו. לא ידעתי מה להגיד. רציתי לספר לו. אבל השתיקה שלי היתה הרבה יותר ברורה. הוא בא לבקר חבר שנמצא בשלבים מתקדמים. הנהנתי שותקת. מה יכולתי להגיד. הרגשתי שאני לא ראויה לו יותר. לא ראויה לאף אחד. הוא דיבר. הוביל את השיחה והציע שנשתה קפה ביחד.  אחר כך הציע שנעלה אלי או אליו איך שאני רוצה. לא ידעתי מה הוא רוצה אבל הסכמתי. כשפשט את בגדיו הבטתי בו כלא מבינה. נרתעתי בהתחלה כשהחל לפשוט את שלי. מתגבר בנחישותו השקטה על חוסר ההבנה הכנוע שלי. הוא הוביל אותי למיטה מכסה אותי בעדינות. אחר כך נצמד אלי מאחור. יכולתי לחוש בנוקשות המבטיחה ניצמדת לישבני. רעדתי. כבקי ויודע הוא הניח את ידו בעדינות על כרית הרכה של בטני. נותן לי לספוג את התחושה. מאפשר לי להפשיר, להמיס את הקרחון שגדל  בתוכי, שעד לאותו הרגע לא ידעתי על קיומו. הוא זז קלות על מנת לחדור אלי. אבל יש לי... ניסיתי להזהיר אותו. שששש... היסה אותי לוחץ קלות על שיפולי ביטני בידו. כמעט ולא הרגשתי אותו מרוב שהייתי רטובה עד שהיה עמוק בתוכי. הוא לא זז. רציתי להניע אני את אגני. יותר אינסטינקט מאשר תנועה רצונית. אבל הוא עצר בעדי. מנווט אותי באמצעות היד שעל בטני. שכבנו ככה מחוברים כמו שלא הייתי מחוברת מעולם. התחלתי להאזין לשפת הגוף שלו. כמעט על סף תובנה חשובה. אבא. אמא. אחות . נרדמתי ככה! כשהוא בתוכי .

התעוררתי. חשתי רגועה ושלמה כפי שלא חשתי לפני כן מעולם. את שומעת עליזה? הוא עדיין היה שם לצידי. כבר לא בתוכי. רק חום גופו והיד היו כמו מקודם. חשבתי על אבא שלי. חשבתי על אחותי שמעולם לא נפרדנו כיאות. הדמעות שזלגו על הכרית הפתיעו אותי. גם הכאב הזה שהתפשט בפנים כמו המחלה לא היה דבר מוכר. יכולתי להתחיל סוף סוף להתאבל. דוקא מתוך הכאוס הרגשי שהשתולל בי הרגשתי איך  צומח לו שקט חדש. רוגע שלא היה בי לפני כן. את כבר יכולה להפסיק לחפש הוא אמר לי. עשיתי אותו חשבתי והשקט המתוק ששרר שם בפנים ענה - והוא עשה אותך.

את שומעת עליזה?

© כל הזכויות שמורות לרונן