I. קריאה לקריעה
התפוח איך תהיה אדום, והאדם למה תפוח?
ואיך בשעשועים של קור ושל חום תמשיכי ותשחקי הרוח?
מיתרי הגיטרה איך תרעידו, גיצי אור תמשיכו ליפול,
הספר לספר, הפעמון להתפעם, העז להעז, הכחול לכחול?
הלא שמעתם, הלא ידעתם, הלא גילתה עיניכם –
כי קורעו המיתרים בהלם הרוח, כי לא נבראתם ואינכם.
כי בכמה מאות עיירות זעירות, במקום שאיננו רחוק
הוטבע בים הטבע, נחנק בחוט החוק
הלא שמעתם שתיקת ההלם, האם אוזניכם לא צלתה
הן לא פרחה נשמתכם והאומנם רוחכם לא עלתה?
וקישורי המזלות –איך תמשיכו לחוג?
אינכם מזלות ומחוגכם לא מחוג!
ואתה, אינך מים ואת, אינך אש
אין אינשטיין, אין בובר, אין ג'ורג' בוש או ג'ון נאש
ובלב הקיום, תחת סמיכות אין מספר
התנבאתי וראיתי כי לא שוכן דבר
ותהו את תהו עד אין-נצח שואב -
הן יילל האדם כהולל הזאב!
וינוס אל הלילה בשצף אימים
אך גם שם יערבו לו קיצי הימים
ובאחזו בראשו עת הכול מתפרק
עוד יצא מן האופל הקטר השורק
ששאון גלגליו ישסע שתיקה
והדלתות יחתמו כשאול בטריקה
והתרבות, והטבע, וכל השבילים
יחזרו אל הבור לו כולם מובילים
ושם, בהינף-יד של להבה ועשן
הנצח ימעד ויקרוס ויישן
וגם כשהריקבון יאכל עד הגרעין
והכול ייטרף –הוא ימשיך וילין.
פולין.
II. אנטומיה של חיה
הם הגיעו אלינו מן השקט הנורא
מהחלל הריק שבין כוכבי האורה
הם חצו את הגבול בעזות של נמר
בן-כלאיים חדש שעל עצמו מתגבר
הם הגיעו סומים, מורעלים, מפוחדים
רצחו הם אותנו כדי להיטהר מהשדים
הם הגיעו עם ספר ועם דגל ביד
הם עלו ללא-הזהיר מכל גבעה וכל צד.
ומצדנו, כבר שנים לא שכננו על מנוחות
לא היו זרים לנו מרמורי אנחות
לא היינו תמימים, כמוגן בתוך רחם;
ידענו כבר מזמן מחירו של הלחם.
אך עם זאת –כשבאו, כפרשים של הסוף
ולשונם הערלה הלמה בעור התוף –
כתינוק הנטוש, דחוי ומרוסק
לבד אז בכפור טבורינו נפסק
כשהורמה עלינו יד, כמו היינו קניין,
שכשתלשה אדומית שערות הזקן,
אז התפקחנו לאט –מצבינו מסמיר!
בין פחת לשחת, בין הקיר והקיר
וכך הבנו, בגוף רוטט וגדור
שבקצה המסילה ממתין לנו כדור.
זה הם ואנחנו, כמו הצל והאור
ובתי-כנסת עלו בפיצוץ הקיטור
עם נבוך, פולק גאה, קול בריטון
וכך, יקירי, מתחיל השיגעון.
III. ליל הבדולח
ובלילה ההוא היה קול שופר חזק
אחריו הודעה שזה סתם עוד מברק
ונאספנו, נשמות שכבר אין להם גוף
לצפות בדמעה באישון הטירוף
כותנת-לילה נודדות, בובה קרועה
תקיעה, שברים, תקיעה, שברים, תקיעה, שברים, תרועה
ראי בנייך, גרמניה, והינם כנמר
בניך המעודן, עתה כה ממהר
וכבר באותו לילה, ברוח חרישית
שמענו הדהודים של גזירת בראשית:
פול ייפול הבית בשלישית.
IV. העיירה
רבנים, עוטי זקן, נושאי החוק בדי עמל
מלחינים, סטיריקנים, מסייפים מול הגורל
אימהות לאות-עיניים, כמו חונקות בחמימותם
ולצידם שוכני-הקרקע, דעתניים אף במותם.
שפה ביתית, שפה של מרירות מתמדת, אגבית
שפה מקבלת, עוטה דורות, מתנגנת-לא-קצבית
ניגון ישן, עתיק מיין, זר ומוכר בכל נופים
דת ותרבות וציונות ומסורת בקצב הדפוס מתגופפים.
איה ההמולה ואיפה הרעש,
מתוך התל של דביר נחרב?
מחמדת שעשועי, בבת העין –
איפה הם בניי? איפה הם עכשיו?
V. הגטו
כשתכנסו אל הגטו, זאת דעו, לפחות:
לא הולך כאן אדם כי גופות מהלכות
שהרי המוות פה מוכר לכולם, כמו הצל
ואם יאחר לבוא –הוא מראש מתנצל.
דבר שני שתדע, בבואך לכאן
מסורה ופת-מלך הם אוצרו של סולטן
וזאת דע לך, זר, ודע לא לשאול
-התיאטרון לא יופסק והעיתון לא יחדול!
ואם מיום אל יומו יוחלפו השחקנים
נו שוין, נו כבר, מילא, שיקולים קטנטנים.
עוד דע לך, אח, בבואך השער
-הזקן הוא זקן, האיש איש, הנער נער
כי אם ידמו בעיניך כהמון עכברים
לך לך, לך! אין לי צורך בזרים.
VII. המחנה
מעבר לתשישות, ומתחת כל גוף
בלא שם או עבר, או תכונה או פרצוף
נותר לאדם המופשט רק זרועות
הנעות בכוח-פלא מסמכות ההוראות.
והכאב, הכה נוקב, והרעב המחרחר
השייכם לך ורק לך ולא יבוא בם אחר
והתשישות, שנהיית כבר מתחושה לחוק ראשון
וההזיות המבעטות שלא נותנות לישון
והמוות, שנהיה מאורח לא מוזמן
לשליט היחיד, לעוטף חלל וזמן
שיבוא על כנף בלא לאות או איחור
אם הוספת מילה או ייתרת פרפור –
צחי צמא, דלים ורשים,
בנייך מוטלים, קרשים קרשים.
VIII. התאים
–וקול דממה דקה נשמע
בזעקה –
IX. קריאה לקריעה
מכל קצוות הארץ עלה-נא החרון
ואל תיעף ואל תידום עד ייחר הגרון
סובב על הפתחים והקץ כל נרדם
ועורר, וקרא "סליחות, סליחות"
ונקים כאן, כעת, על הר אפר וחסרון
את הבית-דין-של-מעלה במשפטו האחרון.
ישפטו תחילה המים, שנסתתרו מישראל
ונמכרו להם בקבוק במאתיים זלוטי בידיהם של עם שפל
יעמדו המים וישבעו היסט ונדון בכל ראייה
והנה מקטרג אלם בן עשרים שבמחיצתו לא עומדת כל ברייה
"כשהשמש האירה והמחנה שוחרר
גרוני כבר נחרך ונופח ונשבר
והגואלת מים עליו יצקה
עד כי גוויתי, כי ריאתי בצקה".
נחתמים המים למוות לאלתר
עד אחרון הטיפות ייבש ולא יוותר ממנו דבר
אפקט החממה והחימום הגלובלי הם המוציאים לפועל
הו! מי יאמר ומי יגיד כמה נורא המועל!
בשנית תועמד לדין האדמה שבגופה הטמינה הכלון
ובחגי הקציר לא הקיאה דמם, כי אם שתתה לשיכרון
תעמוד האדמה ותכניע ראשה ונדון בכל ראייה
והנה מקטרג פרטיזן אלמוני שבמחיצתו לא עומדת כל ברייה
"כשהפשיסטים תפסוני וירו לכל עבר
רק אותי החזיקו חי, וקרו עבורי קבר
לתוכו הושלכתי, וכוסתי בעודני נושם
בתוקף זעקי שמעולם לא נשמע, פסקו נא דין אשם!"
והארץ נחתמת למיתה לאלתר
מלכותה ממנה תעבור ולא יוותר ממנה דבר
פצצות האטום וקרינה נצחית הם המוציאים לפועל
הו! מה יתאר ומי יספר כמה נורא המועל!
בשלישית תובא, מתנצלת, האש, שממושב למושב כסער טסה
ועל בתי מקדשים ועל ילדים ונשים ועל מתים נטושים היא לא חסה
תעמוד האש ותקבל האיומים ונדון בכל ראייה
והנה מקטרג רב שיבה בשנים שבמחיצתו לא עומדת כל ברייה
"עוד לפני המשלוחים ציוו כי חובה
שנאסף לבית הכנסת, והציתוהו להבה
הכל בכו לחייהם, אך אני רק דאגתי מה עוד ניתן להציל
ובתוככי ארון הקודש ניצלֵתי עם הגוויל".
ונחתמת האש למיתה לאלתר
ומן היקום היא תסולק ולא יוותר ממנה דבר
דלדול משאבים עד אפס חשמל הם המוציאים לפועל
הו! מי ישער ומי יהרהר כמה נורא המועל!
ברביעית יועמד לדין האוויר, שנתחלף לישראל בגז אחר
ולא חס על עם רב כחול הים ולריאותיהם לשוב הוא איחר
יועמד לדין אוויר, נחרד, ונדון בכל ראייה
והנה מקטרג עובר-במעי-אימו שבמחיצתו לא עומדת כל ברייה.
והעובר –אינו אומר דבר.
מיד נחתם האוויר למוות לאלתר
יסולק מארץ עד אחרון המולקולות ולא יוותר ממנו דבר
זיהום המפעלים והחור באוזון הם המוציאים לפועל
הו! מי ימדוד ומי ישרוד כמה נורא המועל!
אחרונה, (הלא הלילה כמעט כבר עורב), תועמד לדין האנושות
על עבירות פליליות של רשעות, אדישות ואובדן הישות וטיפשות.
יועמד האנוש, כורע ואָבֶל, ונדון בכל ראייה
והנה יושב על כיסא דין הא-לוה, ושב בו ממעשה הבריאה
ושולח ידו לשבור ולנתוץ ולהשיב את הכול אל הריק
ולמלוך, בודד וחסר-כתר לעד, להשחית גם רשע גם צדיק
והנה –אך עוד רגע, ידו נטויה! –קמים אל מולו שישה מליון
ודורשים בכל תוקף ומתחננים לערעור, לחנינה, רחמים ופדיון.
והריבון –עיניו מרצדות מאחד לאחד, תלוי הוא בין חסד לדין
"וחנותי את אשר", והוא עונה לבסוף, "אם במחיר מחילתכם אתם פודים".
וכך נשארה האנושות, תלויה בין חושך לאור
והריבון מרים ידיו מול בניו וחוזר לו לבכות במסתור.
X. סיכוי מאוחר
אי, שם, רחוק מכאן
על אדמה אחרת
סחוף ושדוף, וללא הבטחה
ניצן עולה בפריחה מאוחרת.
כנגד הנבואות,
וכנגד כל סיכוי,
שסוע מתוך עצמו,
מהעולם כולו בזוי,
עם אויבים התובעים
בכל תוקף מותו,
עם שונאים מבפנים
מבקשי רעתו,
עוד וותרן ופשרן,
עוד מעט ונכחד,
מפולג בדעתו,
עוד עדין ונרעד - - -
פרח
חדש
צומח.
