מקלדת מחשב בעלת מקש אחד

מקלדת מחשב בעלת מקש אחד

הקדמה

עברו מספר שנים מאז "יצרתי" את 'מכונת הכתיבה בעלת המקש האחד',  מכונת כתיבה  מיוחדת להדפסת טקסטים בכתב היתדות. 

האב טיפוס שוכן אחר כבוד במרתפי "המוזיאון לקוריוזים" בעיר הגדולה ומי שמעוניין, יכול לגשת לשם - ולראותו. 

עתה, כשיש לי פנאי מעיסוקים אחרים,  עלה בדעתי לפתח משהו יותר מודרני – משהו הי-טקי, משהו שקשור למחשבים. חשבתי וחשבתי ולבסוף החלטתי  לפתח  מקלדת מיוחדת למחשב, מקלדת  רב לשונית.

התחלתי לעבוד במרץ על הנושא. קראתי על מקלדות חילופיות, על מקלדות לצרכים שונים, מקלדות לצרכים מיוחדים  וכו'. למדתי על תוכנות ושיטות לייצור גופנים בשפות שונות ועוד.

כשהייתי פחות או יותר מוכן, החלתי בניסיונות פיתוח מעשיים  והדרך לסיום המשימה נראתה סלולה בעיני. אך  פתאום, באמצע העבודה,  חלה תפנית קריטית שגרמה לי לזנוח את הרעיון ולפנות לכיוון אחר, לרעיון שונה. הפעם בחרתי לפתח  מקלדת מחשב ממש מיוחדת:  מקלדת בעלת מקש אחד בלבד. כמובן שאותה מכונת הכתיבה לכתב היתדות בעלת המקש האחד - השפיעה על הבחירה.

התחלתי במימוש העניין בהתלהבות רבה, וכמובן שהתייעצתי עם אנשים רבים   ועד מהרה התפשטה שמועה בין  ידידי -  "שוב הוא עלה על רעיון שווא חדש".

בוקר אחד צלצל הטלפון וקול צעיר, קול נער,  שאל:" האם אפשר לדבר עם מר.....". עניתי –"כן, בבקשה. במה העניין?".

-" אנחנו כתבים צעירים של עיתון בית הספר התיכון שלנו" הציג את עצמו. –"קבלנו משימה לכתוב  על דבר  מעניין הקורה  ביישובנו" וקול צעיר של נערה הוסיף –" שמענו על ההמצאה שלך והחלטנו לראיין אותך ולכתוב על כך כתבה  בעיתון שלנו".  

 –" בבקשה בבקשה," אמרתי וחשבתי : באיזו מהירות השמועה על המצאתי התפשטה וזאת למרות  שאינני סלב  וכן לא מדובר כאן על שיר חדש של נינט.

–       "האם  נוכל לבוא אליך לראיון אחרי הצהריים ?" שאלו.

 –"רק רגע" אמרתי, -"עלי לעיין ביומן שלי, לבדוק אם אני פנוי היום" , השהיתי את תשובתי מספר שניות כאילו אני אדם עסוק המחפש חלון זמן פנוי.  רשרשתי במחברת, שהייתה לידי, ליד אפרכסת הטלפון, עושה עצמי מדפדף ביומן, ואז  נזכרתי שאשתי הולכת היום לחוג ספרות ואוכל אזי לספר לצעירים סיפורים ככל העולה על רוחי . זה מתאים לי מאד.

השתהיתי זמן נוסף ולבסוף אמרתי –"ממממ,  כן.  היום אחרי הצהריים אני פנוי. בחמש זה יהיה נוח לכם ?"  התשובה הייתה חיובית וקבענו להיפגש לפנות ערב.

הראיון

בשעה היעודה הגיעו שני תיכוניסטים, בן ובת.  הם היו די נחמדים. הובלתי אותם למרפסת, הסגורה בחלונות זכוכית והצופה אל דשא צהוב שקמל מחוסר השקיה, בגלל שהמדינה מתייבשת. התיישבנו סביב שולחן קטן והם הציגו את עצמם – איל ומיכל.  בשכבה  שלהם, כתות י' בתיכון המקומי, הוחלט להוציא לאור עיתון והם התנדבו להיות כתבי השטח – כך הם הסבירו.

חשבתי שיביאו אתם ניר וכלי כתיבה, כלי העבודה של העיתונאים מאז ומעולם , אך הם הביאו מכשיר הקלטה ומיקרופון כיאה לדור המתקדם שלנו.  הם הפעילו את המכשיר, אמרו כנהוג –'אחת, שתים, שלוש, ניסיון' , שמעו את התוצאה, שכנראה הניחה את דעתם ואמרו "אנחנו מוכנים" .   שניהם  התיישבו על כיסאותיהם מוכנים לראיון. ראיתי מיד שהם לא נינוחים, קיים איזה מתח קל ביניהם.

פתחתי בשאלה  -"ממי שמעתם שאני עובד על המצאה חדשה?".

מיכל ענתה לתוך המיקרופון-" מהדודה שלי. הדודה שלי , הגרה בשכנותך, ספרה לי שאתה מקליט אנשים בקשר לאיזו המצאה חדשה שאתה עובד עליה. זה עניין אותנו". ואיל הוסיף-" אותנו מעניין לדעת איך בכלל מתחילים  המצאה חדשה? איך קופץ לך רעיון בראש. איך אתה פועל למימוש העניין כאילו?,   אותנו מעניין כל התהליך".

ומיכל מחזקת את דבריו –"כן, מהיכן באים לך הרעיונות. מהם השלבים? , מהי הדרך  שאתה עובר עד להגשמתם?".

-"יפה"  אמרתי –"אם יש לכם זמן, אספר לכם על הכל, ראשון ראשון ואחרון אחרון  וגם אספר כמובן על ההמצאה הנוכחית – 'מקלדת מחשב בעלת מקש אחד'  וכן  על ההיסטוריה שקדמה לה.  אספר ממש  מההתחלה".

-" יש לנו זמן בשפע. הזיכרון של מכשיר ההקלטה מספיק כאילו לכמה שעות ", אמרו.

ובכן ספרתי להם, שהמוזה שורה עלי בעיקר כאשר אני נוהג במכונית ובזמן האחרון  גם בשעת הליכת הבוקר שלי. הרעיונות באים כאשר אני לבדי.  סיפרתי להם על מכונת הכתיבה  בעלת המקש האחד שפיתחתי בשעתו ועל הפרס שקיבלתי עבורה והם ישבו עם עיניים פקוחות לרווחה וניכר היה בהם שהתעניינו מאד. כל הזמן הפליטו: "קול", "מעניין כזה"  ו"מגניב", מין ביטויים שהדור הצעיר משתמש בהם.  אחר כך ספרתי להם על רעיון המקלדת הרב לשונית שקדם למקלדת בעלת המקש האחד:

 -"יש לי מחשב שולחני ומקלדת סטנדרטית- לעברית ואנגלית .   כאשר מישהו רוצה להדפיס טקסט ברוסית או בערבית, הוא צריך  לרכוש בחנות למכשירי כתיבה מדבקות מתאימות ולהדביקן על הקלידים או המקשים. כמובן שיש גם צורך לשנות משהו בתוכנה של המחשב.  לכן עלה על דעתי שכדאי לפתח מקלדת מיוחדת שניתן לשנות בה בלחיצת כפתור את ציורי האותיות ולעבור בה  בקלות משפה לשפה". –" רעיון מבריק, ממש קול " הסכימו שניהם.

-" הרעיון הוא שכל מקש של המקלדת יהיה בעצם קטע קטן של צג מחשב, כדוגמת הצגים הקטנים שבמצלמות הדיגיטליות- אך כמובן יותר  קטן, בגודל הלחצן או המקש הסטנדרטי.  על-ידי  תוכנה מתאימה,  ניתן יהיה לשנות בו את הציור או את הסמל , ולבחור כל אות בשפה הרצויה.   כך יהיה אפשר למשל, באותה מקלדת,   לכתוב בעברית, אנגלית, ערבית, רוסית ואפילו בסינית ויפנית.  בעיני היה זה רעיון מצויין, רעיון  שכדאי להשקיע בו את זמני". 

–"כל הכבוד, ממש מגניב" עודדו אותי השניים להמשיך.

-" קפצתי למים העמוקים והחלתי לשחות.  קודם לכן היה לי רק ידע מועט במקלדות וגופנים, לא היה לי כל רקע יסודי בנושא. עבורי הדבר  היה חדש ומעניין וזה דרבן אותי לפעולה.  החלתי ללמוד את הנושא ולעסוק בעניין ברצינות.  בשלב מסוים, לאחר שרכשתי מספיק ניסיון ובניתי תוכנה מתאימה - חשבתי אפילו על הוצאת פטנט. אך   ביום בהיר אחד , החלום נקטע".  

הפסקתי לרגע  כדי להוסיף דרמתיות לסיפור והם ישבו בשקט וחיכו להמשך.

-" בוקר אחד קראתי באינטרנט ידיעה, שממנה מסתבר כי  חברת מחשבים עולמית עלתה על אותו רעיון, ובקרוב יוחל בשיווק מקלדות רב לשוניות בכל העולם. לידיעה צורף קטע וידאו, שהראה את המקלדת החדשה בפעולה. זה היה ממש כאילו הם ביקרו כאן והעתיקו את הרעיון שלי".

–"חבל מאד, באמת חבל. רק לחשוב על הזמן שהשקעת " אמרה מיכל והוסיפה, " האם הם יכלו לתכנת כל קליד בנפרד?".

– "כן, בקטע הוידאו הם הראו למשל שבנוסף על אותיות, אפשר גם לתכנת על המקשים סמלים שונים עם רקע  צבעוני, רקע זוהר או רגיל. למשל ניתן לתכנת דמות של שחקן כדורגל. אם לחצת  על המקש הזה,  הופיעה על צג המחשב רשימה של משחקי כדורגל , או דוגמה אחרת: מקש ועליו צורת מסך תיאטרון. בלחיצה עליו, הופיעה רשימה של הצגות ומופעים. וכך הלאה.  ממש, מצגת מצוינת למקלדת מעולה ".

-"את בטח היית מתכנתת אותיות מוקפות פרחים על רקע ורוד"   עקץ איל את מיכל.

– "ואתה היית מתכנת שורה שלמה של חמורים שחורים על רקע צהוב, כפי שמתאים לך" ענתה מיכל במהירות.

 –"נראה לך? " ענה איל.

 –"רגע רגע" אמרתי וניסיתי להנמיך את הלהבה בעודה באיבה, "באתם לראיין אותי ולא לריב ביניכם". הם שתקו במבוכה ואז ראיתי שאיל רוצה להגיד עוד משהו. ניכר שגלגלי מוחו עובדים במהירות, הוא שוקל משהו בראשו. לבסוף אמר:

-"עכשיו ברצינות. יש לך מקלדת של 101 אותיות וסימנים. אתה יכול לתכנת כל קליד בנפרד. נכון? ,  יוצא מכך שאתה יכול לכבות את המחשב ולהשאיר הודעות על המקלדת, למשל:  'הלכתי לאכול. לא לגעת במחשב' ".

 –" או 'אל תשכח להוריד את הזבל' " הוסיפה מיכל. היא עדיין לא נרגעה.

 –" יפה מאד ", אמרתי, "לא חשבתי על זה.  יש כאן פתח למכלול שלם של אפשרויות. אך לצערי, כל זה כבר מאחורינו. מי יכול להתמודד עם חברת מחשבים עולמית? .

ובכן, מה עושים עכשיו?  מה עם כל העבודה שהשקעתי? מה יהיה עם כל אותן שעות שהקדשתי לנושא?" , המשכתי בסיפורי, -" שקעתי במחשבות  מה לעשות במצב החדש שנוצר. איך מתקדמים הלאה? ואז נזכרתי במכונת הכתיבה  המיוחדת שלי, מכונה שבה מקלדת  של מקש אחד בלבד, מכונת הכתיבה לכתב היתדות. זהו. זה הכיוון, חשבתי.    בשעתו זה היה רעיון מבריק, רעיון  יוצא מהכלל.  למה לא   נפתח עתה רעיון דומה -  נתכנן עכשיו "מקלדת מחשב עם מקש אחד".  זו תהיה המצאה יותר גדולה מההמצאה הקודמת, מהמקלדת הרב לשונית.  נמציא מקש אחד מיוחד שיתאים לכל השפות. לכל מיני סמלים ואיקונים. בכל מיני צבעים".

סימן של ספקנות עלה על פניה של מיכל, " לשם מה זה דרוש? למה מקש אחד ולא למשל חמישה מקשים כמספר האצבעות ביד אחת?".

עולם  ממוזער

-"בחרתי במקש אחד מאחר שהדור שלנו הוא דור הצמצום", אמרתי בפסקנות," כל דבר אנחנו מנסים להקטין ולצמצם. פעם מחשב היה תופס אולם שלם והיום הוא מונח בקלות על כל שולחן. פעם מכשיר ההקלטה היה בגודל של מזוודה עם שני סלילים ענקיים והיום", הצבעתי על מכשיר ההקלטה שהם הביאו אתם," הוא פצפון. פעם מצלמה עמדה על חצובה תלת רגלית וכיסוי ראש שחור עטף את הצלם – היום הצליחו ליצור מצלמות שניתן לבלען ולקבל תמונה מלאה של פנים המעיים הדקים".  –"האדם", יצאתי בהכרזה בומבסטית," שואף  להקטין כל דבר, לצמצם, למזער. היום עובדים על מכשירים בגודל של ננומטרים. דרך אגב אתם יודעים מה זה?". מיכל ענתה במהירות –" ננומטר זה עשר בחזקת 9- של המטר. ואנגסטרם זה עשר בחזקת 10- של המטר או עשר בחזקת 8- של הסנטימטר" היא הפגינה את ידענותה.

"נכון מאד",אמרתי ופניתי אליה בשאלה," מאיפה את יודעת את זאת?".

"אני מתעניינת בפיזיקה ומתמטיקה" היא אמרה בענווה.

"ואתה יודע בוודאי בע"פ את שמות כל שחקני הכדורגל של הפועל תל-אביב בעשור האחרון?", פניתי לאיל.

-"בית"ר ירושלים" הוא תיקן אותי בחיוך  והוסיף-" בקשר למה שאמרת, אני חושב שאתה טועה. להפך, האדם שואף לדברים גדולים. לכמה שיותר. לבנינים גבוהים , לגורדי שחקים, למטוסים ענקיים של למעלה מארבע מאות נוסעים, ועוד", מיכל הצטרפה לאיל- "בכל ההיסטוריה האדם שאף לכבוש, לגדול, להרחיב שטחים. אנשים רוצים עוד ועוד כסף. עוד ועוד מכל דבר. אי אפשר לומר שהאדם שואף לצמצום, הכיוון הכללי הוא הפוך לגמרי".

או, לצעירים עם ראש פתוח שיודעים גם לענות, לא ציפיתי.  חשבתי רגע ואמרתי:

 -" אתם צודקים וגם אני צודק. הגענו לתיקו. תשבי יתרץ קושיות ובעיות".

"מי?", שאלו יחד.

 –"תשבי, אליהו הנביא. כשיבוא - כל הבעיות יפתרו" הסברתי.

–"אה נכון, אליהו התשבי " אמרה מיכל בקול מהוסס. נראה שהנוער של ימינו בקי בכל דבר אך בחז"לנו הוא לא כל כך חזק.

-"ובכן , החלטתי לפתח קליד אחד, כמו שאתם אומרים, למחשב" .

איל חשב רגע ואחר אמר –" לדעתי לא תצליח. לא ניתן להכניס בקליד אחד כל כך הרבה פונקציות. אפילו אם תחלק אותו לעשרות משבצות, תצטרך למחט דקה להפעלת כל משבצת, ושוב חזרת להתחלה –  מקלדת עם לחצנים רבים. אולי מוקטנת, אך בכל זאת רבת קלידים."

מיד עניתי לו –"איל, צריך לחשוב מחוץ לקופסא. מצאתי דרך אחרת איך אוכל להשתמש במקש אחד בלבד".

 -"רגע, רגע" אמרה מיכל ,"אני חושבת שזה קשור להקלטות שלך. אתה מקליט אנשים שונים, אתה מבקש מהם שיאמרו את האלף-בית במהירויות שונות. רגע, אני מתחילה להבין למה אתה חותר".

 - "נכון" קפץ איל, "איך לא חשבתי על זה. אתה מכין מאגר של אותיות , מאגר של צלילים המבטאים אותיות.  בזה אתה רוצה להשתמש.  אתה תאמר אות לקליד האחד ששתול בו מיקרופון  והוא מיד יציג את האות על צג המחשב. ממש מגניב".

חיכיתי כמה דקות שיירגעו ואמרתי להם-" לפני שאני ממשיך ברצוני לספר לכם סיפור קטן על עיזים".

סיפור העז

-" כשמפתחים משהו ", התחלתי," תמיד ישנן תקלות, שגיאות ודברים לא צפויים. במחשבים קוראים להם "באגים", ואת זה אתם בטח יודעים. יש לפעמים דברים מיותרים שאתה לא מבחין בהם בהתחלה, אולי מחוסר ידע, חוסר מחשבה או סתם חוסר תשומת לב.  בהמשך, כאשר אתה נתקל בהם ומבטל אותם – פתאום ישנה רווחה. פתאום הדברים מתחילים לרוץ. זה מזכיר את הסיפור של הרבי והעז. כאשר הוציאו את העז – הייתה רווחה בבית. בסיפור של הרבי, הכנסת העז הייתה יזומה, אך במקרים רבים העז מופיעה מרצונה או מעצמה. דבר דומה קרה לי לפני הרבה שנים.

כשהיינו ילדים, בערך בגיל שתים-עשרה, חבר שלי השיג זוג אזניות גדולות מעודפי הצבא הבריטי שהיה אז בארץ. כל אחד מאתנו  לקח אוזניה אחת (שיכולה לשמש גם כמיקרופון), ואז מתחנו חוטי חשמל  מהחלון שלי בקומה השלישית לחלון שלו, שהיה בקומה הראשונה בבית השכן.  אני השגתי טרנספורמטור קטן, שאת יציאת השלושה וולט שלו חיברנו לאזניות ואת הצד השני , ה-220 , חיברנו  בעזרת תקע מתאים , לשקע החשמל שבקיר. ואז התחלנו לדבר. וזה פעל. כל הזמן נשמע  באוזניות הזמזום של הטרנספורמטור אך למרות זאת הצלחנו לשמוע אחד את השני. הוא צועק לתוך האוזנייה שלו – איך אני נשמע? ואני צועק חזרה – אתה נשמע שש שש. ואז אני – איך אני נשמע והוא עונה – מצויין. ושוב אני קורא: איך עכשיו אני נשמע? והוא עונה: כמו קודם. כך צעקנו זה לה בתוך האזניות אולי שעתיים , שמחים על קו הקשר שהצלחנו להתקין בינינו. בינתיים לאמא שלי הצעקות נמאסו והיא בקשה ממני פעם ועוד פעם להנמיך את הקול אך זה לא עזר. לבסוף היא נגשה לתקע ושלפה אותו מהשקע שבקיר. פתאום שמעתי אותו, את החבר,  ברור וצלול, ללא הזמזום של הטרנספורמטור.  הטרנספורמטור היה העז. נתברר לנו שבמרחקים קצרים אין צורך במקור אנרגיה נוסף".

-"הבנתי", קראה מיכל בשמחה, "הבנתי את המשל. המקש הבודד שהכנת הוא העז". –"נכון מאד" אמרתי.

ואיל אמר " הסיפור עם האזניות מוצא חן בעיני, זה מעניין.  האם זה דחף אותך לעסוק בחשמל, באלקטרוניקה או במחשבים כשגדלת? ". –" לא, זה היה אומנם מגניב, כפי שאתם אומרים, אך אז, באותה תקופה, עדיין לא היו מחשבים וחוץ מזה רציתי אז להיות טייס וארכיטקט,  אך החיים הובילו אותי למקצועות אחרים.  מעניין לדעת מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?".

–"אני רוצה להיות מדענית" אמרה מיכל ,

 -"ואני רוצה להיות איש עסקים" אמר איל.

–" יפה" אמרתי,"אני מאחל לכם הצלחה. ועתה נחזור לענייננו".

מקש אחד למחשב

-"הרעיון הוא כזה:  יש לומר בקול את האות למקש , ומיד   צורת האות מופיעה עליו ואז בלחיצה על המקש  לאישור   -  האות מופיעה על צג המחשב. כמה פשוט.  נכון? 

אך היה חסר לי ידע בנושא הגלים האקוסטיים, היינו בקולות שמשמיעים האנשים, ואיך מטפלים  בהם. נרשמתי לשעורי ערב ולמדתי קורס שלם בנושא".

 –"כל הכבוד, ללמוד בגילך", אמר איל, ומיכל הוסיפה "חשבתי שכשיוצאים לפנסיה מפסיקים ללמוד כאילו".  

-" תמיד אפשר וצריך ללמוד, צריך להפעיל את גלגלי השיניים שבמוח שלא יחלידו", אמרתי –" אחרי הקורס הבנתי שעלי להכין במחשב מאגר קולות המבטאים את אותיות הא' ב' בצורות שונות והחלתי להקליט אנשים. אחר חיפשתי משהו זמני שיהיה תחליף למקש האחד, שעדיין לא יצרתי,  ובחרתי במחשב כף יד ישן.   בעזרת חבר, מומחה למחשבים,  חיברתי אותו למחשב הנייד שלי והכנתי תוכנה מתאימה". 

-"בחרת וודאי מחשב כף יד עם מסך מגע" הפגינה שוב מיכל את ידענותה.

–"כן, נכון מאד. חכו רגע ואני אראה לכם את הצעצוע החדש שלי, בינתיים תתכבדו ותאכלו ותשתו", מזגתי להם ולי משקה קל, הנחתי לפניהם קופסת וופלות והלכתי להביא את המחשב הנייד שלי שצמוד אליו, בכבל USB , מחשב כף יד ישן. כשחזרתי ראיתי שלא נגעו בכלום.

–" לא בא לי" אמרה מיכל. "גם לך לא בא?" שאלתי את איל בשפתו. "נו טוב" הוא אמר ולקח וופלה.

הנחתי את הציוד על השולחן והפעלתי.  אמרתי אז לאיל –" אין צורך להכניס מיקרופון למקש הבודד, מאחר שבכל המחשבים הניידים  הוא  כבר כלול".

התחלתי להדגים לפני צוות העיתונאים הצעירים כיצד העסק עובד.  אמרתי "אלף , בית, אלף" כאשר אני לוחץ על מסך המגע כל פעם לאישור האות  ומיד הופיעו על צג המחשב האותיות כסדרן. נתתי אז לשניהם להשתעשע בהמצאה החדשה והם נהנו מאד. לאחר זמן שאל איל –"באמת מעניין,  אך איפוא העז?".

-" ובכן, שלשום בערב, חלה תקלה בחיבור הפנימי של מחשב כף היד. הייתה זו בעיה רצינית מאחר שרציתי לערוך באותו ערב סדרת ניסויים נוספת במכשיר שלי. חשבתי רגע מה לעשות ואז החלטתי , באופן זמני, לנסות לעבוד ללא המקש הבודד. העליתי  במחשב הנייד את התוכנה והוספתי בתוכה  כמה שורות כך שעכשיו חצי שנייה אחרי שאני אומר בקול את האות היא מופיעה על צג המחשב, מבלי צורך באישור מהמקש הבודד. להפתעתי העסק עבד נפלא, הנה תראו" , ניתקתי את "המקש הבודד " והפעלתי את המחשב מחדש. אמרתי בקול רם, " מם יוד כף למד פסיק אלף יוד למד נקודה ", ומיד הופיעו שמותיהם, עם סמני הפיסוק על צג המחשב.

-" העז יצאה, העז נעלמה" קראו שניהם בשמחה.

-" נכון" אמרתי בעצב מזויף –" גם ההמצאה שלי נעלמה. הקליד הבודד הלך עם העז.  סרקתי את האינטרנט ומצאתי תוכנות רבות העוסקות בהפיכת דיבור לטקסטים בצג המחשב. רובן היו יעילות יותר משלי".

–" אל תצטער" אמרה מיכל, "אתה עדיין יכול לתרום את הצעצוע, כפי שאתה קורא לו, לאותו מוזיאון שבו מוצגת מכונת הכתיבה שלך".

–" ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" שאל איל, " האם יש לך רעיון אחר?"

–"כן" , עניתי, "אני מתכוון עכשיו לעשות משהו גדול באמת , ממש גדול – לתכנן פסנתר עם קליד אחד בלבד" .

שניהם פרצו בצחוק ואיל אמר , "סבא,  כדאי שתתחיל קודם באקורדיון". "או אולי במסרק עם שן אחת" הוסיפה מיכל כשהיא צוחקת כולה ורומזת על הקרחת המתחילה לשלוט בראשי. כמה שהם חוצפנים, הדור הצעיר.

מילא שהוא קרא לי סבא, אני מתגאה בתואר הזה. טוב שלא קרא לי 'גיסנו' או 'אח שלי'.

-"אני מבטיח לך שתהיה אחלא של כתבה" אמר איל באוספו את מכשיר ההקלטה, " נקרא לה –' המצאות ללא הפסקה' ",

-"נראה לך?" אמרה מיכל, - "על השם עוד נדון" ובפנותה אלי אמרה " היה ערב נהדר, למדנו המון. אני חושבת שבכל זאת אהיה מדענית ולא עיתונאית".