החומה

בצד הניח יורם ספרים ומשחקים                                  

הרגיש השתוקקות לדהור למרחקים                         

לקח צידה לדרך – ממתק ובננה                                                                   

עלה בקלילות על סוס הנדנדה.

"שלום אמא ואבא," בקול דקיק נאם,

"אני יוצא עכשיו לראות את העולם!"

אביו כלל לא הגיב, עסוק כהרגלו,

אמו בבהלה תפסה במעילו:

"אוי בני, מחוץ לבית עולם קר ואכזר

אתה ילד קטן, חסר כוחות בכלל

מעבר לקירות אורבות הסכנות

כיצד תוכל לגבור על ים המפלצות?

נפחד נשאר בבית, חיכה שקצת יגדל

קיווה לצבור עוד כוח, המתין ליום מחר

פיתח שריריו, למד וגם החכים

ציפה בקוצר רוח לרוץ למרחקים.

"שלום אמא ואבא," המתבגר נאם,

"אני יוצא עכשיו לראות את העולם!"

אבא קרא עיתון, אפילו לא שמע

אך אמא מבועתת, הקימה מהומה:

"אוי בני, אתה רק נער, חסר כל כישורים

אין לך כל סיכוי לגבור על ענקים!"

אך הוא המרה את פיה, על אופניו עלה

ועם רדת הערב ניצב לפני חומה.

קיר אבנים עצום מעל ראשו גבה

עייף ומבוהל עמד מול החומה

מעבר השני רחשו הצללים

דימה שכבר שומע צחוק גס של ענקים.

מיהר לשוב הביתה מיואש ועצוב

הסתגר בחדרו, זחל תחת הפוך.

"אמא תמיד צודקת,"  – הטיפו לו כולם

"יודעת מניסיון טבעו של העולם."

יורם הפך לגבר, כבר ברשות עצמו

אבל טרם הצליח לפרוץ תחום מושבו

היו עוד ניסיונות, העז שוב מדי פעם                      

אך כמו בילדותו, הוא בחומה נבלם.

הזמן חלף עבר לו וכבר חלפו שנים

ויורם לא יצא לדהור למרחקים

על כתפיו הצרות כבר אחראיות רבצה -

חלומות נעוריו נפשו טרם זנחה

בפיו הוא חש תדיר את טעם ההחמצה

מצב רוחו שפוף, עיניו כבר כבויות

כמו צל הוא התהלך בקרב הבריות.

עם דמדומי הערב, והוא בא בימים

יצא פעם לטייל בדרך המילים

בשרעפיו שקוע, מבלי משים גילה

שהוא עומד לפתע מעבר לחומה.

הרים את מבטו, השקיף למרחקים

הבין שרק דימה צל הרים כהרים

ענקים, מפלצות  - לא ניקרו בדרכו

גם אם ארבו אי שם, פחות טרדו אותו.

על מקומו עמד משתומם ונפעם

נזכר שפעם רצה לכבוש את העולם

נבוך השקיף לאופק מוצף בתהיות:

האם נותר עוד זמן? היעמדו לו כוחות?