"יין רבותי?" פנה אלינו המלצר הראשי כשבקבוק יין סינגל ויניארד בידו. הרמנו את עינינו, אך הוא כבר קירב את הבקבוק לכוסו של מיכאל . טרם מזג, הסב את מבטו אל מיכאל שכיסה על הכוס בידו. ואז הוא פנה אלי.
" רוצה יין?" שאל המלצר כשהוא מחזיק את הבקבוק עטוף במפית כאילו המחווה כשפנה אלי, עשוי להשתמע לשתי פנים. בכלל לא הבנתי איך המלצר הזה, החגור סינר צבעוני, שערותיו השחורות היו מרוחות בג'ל שנראה סמיך, עד שאפשר היה להבחין בכל משיכת מסרק.
"אני אשתה מהיין בהמשך הארוחה." אמרתי.
המלצר התרחק מאיתנו כאילו נעלב, ושוב, בלי ליצור קשר עין הסתובב בין השולחנות. אני הופתעתי ואף נפגעתי מחוסר נימוסיו. אנחנו היינו זוג, אשה וגבר והוא המלצר מן הסתם הומוסקסואל שחשב לעניין את מיכאל. אני צריכה להתאזר בסבלנות, אחרי ככלות הכול זאת רק התחלת הארוחה וערב ארוך לפנינו. מוטת בקבוק היין שהחזיק בצידו הימני של מיכאל, מגלה שיש בו נטיית לב לטובת צד אחד, דרך לא רעה לפגוש אנשים ולהריח בדרך זו את נטיות ליבם בהנחה שאם לא יגיבו באלימות, הרי הדרך פנויה. אך זה לא המקרה נאלצתי להודות ביני לבין עצמי. סתם מלצר נטול נימוסים.
"הסטיק נראה טוב." אמר מיכאל.
"נראה טוב? הוא רייר ." הרמתי גבה בהשתוממות.
"נשמע נחמד הרייר המסויג" חייך אלי מיכאל, אך לא נראה שבהכרח יזמין את אותה מנה.
איך זה יכול להיות נחמד בעיניו אם הוא צמחוני, תמהתי. מיכאל הזמין דג הליבוט עטוף בנייר אלומיניום, הוא אוהב דגים מעושנים, דבר שמפר את האיזון בינינו, כי הדגים משאירים טעם רע בפיו , עוד נושא למתח מסוים.
"הסטיק לא מצא חן בעיני." אמרתי למיכאל כי מן הסתם אנחנו עדיין יושבים במסעדה שלמלצר הראשי אין נימוסים והסטיק הוגש לי רייר אף שהזמנתי סטיק עשוי טוב.
"עדיין לא סיימנו לאכול, מגיע לנו יין." העיר מיכאל.
"מעניין למי מאיתנו ייגש המלצר עם בקבוק הסינגל ויניארד." הערתי כדי לשמוע מה יגיד על כך מיכאל. אך מיכאל לא אמר מילה על הערתי.
חיבבתי אותו אך תמיד חשבתי שהוא קצת מרושל. בבילוי השבועי שלנו באותה מסעדה הוא הזמין תמיד את אותו בקבוק יין סינגל ויניארד, ללא התייעצות איתי ודיבר עם המלצר שאפשר היה להבחין שהכירו. הוא התעקש לא לענוב עניבה אף שמסביבנו הגברים היו מעונבים, הוא אפשר לשערו לצמוח באי אכפתיות וגרוע מזה, זקנו לא היה מגולח למשעי כמו שאני אוהבת. מיכאל היה בן זוגי הקבוע, אפשר היה להבחין ביופיין של עיניו, עיניים נחמדות וטובות, עיניים שמשכו את תשומת ליבי.
בקבוק יין הסינגל ויניארד הפעם הפתיע אותי. כשהמלצר התקרב לשולחננו כדי למזוג לנו את היין, מזג הפעם לכוס שעמדה לידי ואילו בזמן שמזג למיכאל, הִטָּה את גופו ולחש לו
"האזכרה בשבוע הבא, אני מקווה שאתה זוכר.". מיכאל נענע ראשו בהסכמה.
" מהיכן אתה מכיר את המלצר הזה?" שאלתי נדהמת.
"הוא גיסי, אחיה של אשתי המנוחה."
זה היה כל כך אופייני למיכאל. סגנון החיים המרושל ודיבור שמילותיו כאילו נמדדות במשורה. התרשמתי בתחילת הכרותינו שהוא לא יעזוב את המסעדה הזאת, הוא הרי קשור לצוות המפעיל ובעיקר למלצר הראשי שהוא גיסו.
המלצר התקרב אלינו , מגוחך שסימנתי אותו כהומוסקסואל , הוא בכל זאת הצליח לעצבן אותי על אף שידעתי שהוא גיסו של מיכאל, הוא קבע את מבטו שנראה עוין כלפי.
"עכשיו הוא יציע לנו עוד יין," הכין אותי מיכאל.
"אני מוכנה לסיום הארוחה וורמונט לבן עם קרח ולימון," אמרתי.
" עוד יין סינגל ויניארד?" הפנה המלצר את שאלתו רק אלי, והתעלם לחלוטין ממיכאל, כאילו הוא עדיין בן משפחה, ומדוע מיכאל לא אמר לו שאני שותה רק וורמונט לבן עם לימון וקרח, הוא הספיק להכיר את הטעם שלי.
" וורמונט לבן עם לימון וקרח," לִחְשַׁשְׁתִּי ונעתי בכיסאי בחוסר נחת.
"הוא מלצר מצוין," העיר מיכאל לאחר שגיסו התרחק משולחננו.
"מדוע לא ציינת לפניו איזה סוג של יין אני שותה לסיום ארוחה," גיריתי את מיכאל להעניק לי תשובה יותר מפורטת מהאדישות שהוא הפגין כלפי.
"הרהרתי באותו רגע בנאווה אשתי המנוחה," הוא הביט בי כלא מבין מה הטעם בתרעומת והמשיך " היא אהבה לשתות יין סינגל ויניארד כשאחיה מחזיק את בקבוק היין ומוזג לכוסה במן הידור מחויך."
"מן הנימוס היה להעיר לו שזה לא הטעם שלי..." התעקשתי על מקומי בחייו.
חשתי חסרת סבלנות לסבלו וזיכרונותיו של מיכאל באשר למסעדה הזאת, למלצר, וכל מה שנוגע להתנהלותו ודרך הגשת השרות שהוא מעניק לאורחי המסעדה, תמהתי שהוא מוביל אותי תמיד לאותה מסעדה כאילו לנקר את עיניו של גיסו המלצר, כדי שילמד את נטיותיי והעדפותיי בנושאים קוּלִינָרִיִּים?
"אני רוצה להבין אותך..." אמר מיכאל אחרי כמה דקות של שתיקה,הוא נענע את רגליו בעצבנות והמשיך, "אבל שאני נמצא כאן, ההרגל מניע אותי..."
"מניע אותך מה... מה... לעשות?" ניסיתי להתעמק בטיעונו.
"את יודעת... גיסי הכיר היטב את טעמנו."
"כן כמובן , אשתך הייתה אחותו," הנהנתי בהסכמה, "אני מניחה שבאופן כלשהו לך זה לא משנה."
"באיזה אופן?"
"באופן שאינך ... אתה כבר יודע," קשה היה לי לפרט את האדישות שלו לגבָּי וביחס אל גיסו , כאילו נשמתה של אשתו רובצת בינינו.
"כשאשתי נפטרה, חשתי ריקנות, ריקנות מוחלטת. כאילו חיי הגיעו לקיצם, טוב הם הגיעו לקיצם. אני משתדל ליהנות, לא, אני מניח שנכון יותר לומר שאני משתדל להסיח את דעתי. אני יודע שזה הגורל שלי, באמת. היו לי חיים ועכשיו הם קבורים."
"אז איתי אתה לא נהנה, רק מסיח את הדעת," ניסיתי להבין אותו ויצאה לי הערה צינית משהו.
"איתך אני נהנה וגם מסיח את הדעת," הביט בעיני מיכאל בחיוך מצטדק.
" אתה אינך אשם במה שקרה," ניסיתי להוביל את השיחה למשהו יותר שמח.
"שרה'לה נהגה לומר לי שרק לראות אותי בקצה השני של החדר בבית החולים הקפיץ לה את הלב."
"ואתה בטח אף פעם לא שכחת את יום הנישואים שלכם אפילו פעם אחת," חייכתי אליו דיי מסופקת מוידויו.
"עוד יין רבותי."ניגש אלינו מלצר צעיר.
"ביקשתי כבר קודם וורמונט לבן עם לימון וקרח," המלצר הסתכל עלי ולא אמר מילה.
"לא ציפיתי שהשרות שלהם כל כך גרוע כשגיסי לא נמצא," אמר מיכאל.
המלצר חזר לשולחן שלנו עם בקבוק מהודר של סינגל ויניארד. הבטתי בבקבוק ואמרתי בחדות.
"ביקשתי וורמונט עם קרח ולימון."
"סליחה?"
"לבן," אמרתי והרמתי קצת את קולי.
"אין לנו וורמונט," נעצתי מבט זועם במלצר הצעיר המתנשא, הפעם באמת כעסתי. תהיתי מדוע הוא נעלב ומדוע מיכאל פרץ לפתע בצחוק מתגלגל, הרים את כוס הבירה השחורה שלו ואמר.
"לחייך יקירתי," הרמתי את הכוס שלי ובנקישה הקשנו כוסות.
