דווקא שנה כעבור כל ההיסטריה בעיתונים, ששום מגפה לא באה אחריה, השפעת המקוללת הזאת התפשטה באמת.
ואם לא די בזה, זה קרה בנובמבר, חודש השפעת הבינלאומי, ורגע לפי ההערכות לחיסונים הרגילים של השפעת העונתית.
טיפלנו באנשים, אבל משהו בי הרגיש סתום. בתור עמד אדם שבא להתחסן, ואחריו בתור אחר עמד אדם חולה שבא לטיפול למרות שהתחסן לפני שנה.
החיסון הישן כבר לא היה יעיל. השפעת הישנה עברה מוטציה והפכה לשפעת חדשה, לה עדיין לא היה שם, לפחות עד שיוחלט לאיזה בעל חיים יצמיחו קרניים הפעם.
זאת העבודה שלנו, אז טיפלנו וחיסננו. השתדלתי לזכור פרצופים של מחוסנים, כדי להרגיש אשמה נאותה אם אתקל בהם חולים בעוד שנה נוספת.
בית החולים הפך לבית משוגעים, כשאת תפקיד המשוגעים לקחו דווקא העובדים. משמרות כפולות לכולם, מתמחים שקיבלו סמכויות נוספות, רופאים שקורסים תחת העומס והופכים לחולים, תקלות בתוצאות מעבדה, צרחות של ישראלים ללא טיפת סבלנות ומה לא.
אני לא הייתי רופא, אלא דווקא עובד מנהלה, מאלה שאנשים ניגשים אליהם כדי לשאול איפה מחלקה נמצאת, או מקבלים תשובות לבדיקות. דווקא רציתי, אבל כנראה שהרצון שלי לעזור לאנשים לא הסתדר עם הציון הפסיכומטרי, וכך מצאתי את עצמי קרוב- רחוק לחלום. עוזר- לא עושה, משפיע-לא משנה.
מצד שני, חלון הקבלה הקטן שלי היה צוהר לעולם, נקודת גישה לאנשים, ופעמים רבות היה יוצא לי לגלות שמשמעותו של לרפא מישהו, אינו בהכרח לתת לו זריקה.
"סליחה"
"כן" עניתי בלי להסתכל על האדם, בוחר לרפרף דרך ניירת כדי לחסוך בזמן ביום עמוס נוסף.
"פה מחסנים אנשים?”
הרמתי את עיני, הקול נשמע לי צעיר מדי והשאלה לא קשורה משהו, בערך כמו לשאול את השומר בכניסה לביה"ח "פה מרפאים אנשים?”
אבל לא ראיתי דבר. מתחתי את גופי קדימה על הדלפק והסתכלתי למטה, עד שראיתי אותה, ילדה מתולתלת אם עיניים גדולות וחיוך חסר סיבה שיש רק לילדים.
"איך אני יכול לעזור לך?" שאלתי, חושב שאולי היא בעצם הלכה לאיבוד.
"אני צריכה חיסון שפעת סינגל עבור אח שלי" אמרה " הגדול" הוסיפה כאילו כדי להטעים שאח אחר כלשהו חוסן נגד הסינגל בעבר.
בתוך המולת היום חייכתי, בגלל שלא הייתי רופא, או פקידת קבלה כבדת מבטא ומשקל, נטתי לפתח איתה שיחה
"שפעת מה?” שאלתי
"שפעת סינגל, אני חושבת שזו שפעת, כאילו, אני לא בטוחה, אבל אני חושבת"
זה הצחיק אותי, כי בימים אלו של פאניקה, גם אנשים שסבלו מחתך מדמם, באו להיבדק ולהתחסן נגד שפעת
"אני לא בטוח שאני מכיר שפעת כזאת" אמרתי, למרות שהידע שלי בשפעות לא באמת עלה בהרבה ממה שיודעים קוראי העיתונים.
"אבל אני חייבת לעזור לו, נראה לי שהוא ממש חולה, הוא חייב חיסון"
"חיסון יעזור לו אפילו פחות, חיסון נותנים כדי לא לחלות, אחרי שחולים צריך תרופה..” הפגנתי ידע של שיעור ביולוגיה תיכוני
האמת שהתחלתי קצת לדאוג לבחור הלא ידוע חולה הסינגל, חשבתי לפחות להפנות אותה לפחות למחלקה המתאימה
"איך את יודעת שהוא חולה בשפעת הסינגל?" שאלתי
היא סיפרה לי
"אתמול פתחתי מחשב ונכנסתי לפייסבוק, והסתכלתי בסטאטוס של כל החברים שלי, ואז ראיתי את זה"
הרמתי גבות בהפתעה. היא הושיטה לי דף.
זה היה הדפס של דף פרופיל פייסבוק. מהפינה השמאלית ניבט אליי בחור חייכן, מזוקן, עם שיער ארוך ורטוב ועל רקע פיסת נוף כלשהי, בטח מאיזה טיול אחרי צבא. בפינה הימנית של התמונה, ממש בקצה , היה ניתן לראות שעל כתפו הייתה מונחת כף יד שהייתה חתוכה מגוף.
באמצע הדף היו כמה שורות, הסטאטוס העדכני שלו, מודגש במרקר וורוד:
"שירים מקבלים משמעויות, קלישאות קמות לתחייה ורוקמות גידים
למרות כל הקטשופ הזה של קיטש, שעושה לי להקיא ,בא לי להגיד.
אהבתי, איבדתי, רציתי, לא אקבל, מתגעגע, לא אראה.
זה כמו מחלה, מחלת לב שבור, שפעת..."
וישר אחרי המילה שפעת הופיע ציור קטן של לב שבור לשניים, והמילה single
הייתי המום והמון שאלות עלו לי בראש, אבל רק שאלה אחת עלתה בפי
"איך זה שיש לך פייסבוק?" שאלתי את הפצפונת
" כי איך אני אדבר עם חברות שלי מהכיתה בלי פייסבוק?” ענתה, כמובן מאליו "אז אתה יכול לרפא את שפעת הסינגל שלו?”
מוזר חשבתי לעצמי, מחלה שהסימפטומים שלה נמצאים בפייסבוק. תמיד חשבתי שהפייסבוק בעצמו הוא סוג של מחלה, שיום אחד, אתקשר לחבר ואשאל אותו, "מה שלומך" והוא יענה לי "מה זאת אומרת מה שלומי? תבדוק את הסטאטוס שלי!”
אבל עם זאת גם הנחתי, שגם כשהמציאו את הטלפון, חשבו שיום אחד אנחנו נפסיק להיפגש פנים מול פנים, ופשוט נדבר מרחוק כל הזמן, אבל זה לא באמת קרה. הדרך משתנה, הכוונה לא.
כולם משתמשים, וגם אני מזריק. אם לא אשתמש מי "ידבר" איתי? ואיך? רק בצ'אט בפייסבוק. איך אדע שלמישהו יש יום הולדת? מי מתחתן? מתי? איפה? רק באירוע פייסבוק.איך ידעו שהייתי ועשיתי? רק אם יתייגו אותי בתמונות. בעצם אם אתה לא בפייסבוק אתה לא קיים.
בכל מקרה, איך מרפאים מחלה שמאבחנים בפייסבוק? אנטי וירוס?
"אז אתה יכול לעזור לו?"
הייתי מעט אובד עצות. אבל רציתי לעזור לבחור עם שפעת הסינגל, עכשיו שהבנתי שהמחלה שלו היא קשה יותר ממחלות רבות שנתקלים בהם לרוב בבתי חולים.
אני גבר, וכמו לכל גבר נורמלי, גם לי כבר קרה שנשבר הלב, חשבתי שאולי יועיל לייעץ לו מנסיוני.
הפכתי את הדף וכתבתי מספר משפטים, דברים שהאמנתי בהם, דברים שגיליתי עם הזמן, דברים שקיוותי שהם נכונים.
"תמסרי לו את זה" נתתי לה את הדף חזרה "תגיד לו שזה תרופה לשפעת הסיגנל שלו...”
"כמו חיסון?” שאלה
"בערך" עניתי
"וזה יציל אותו? בטוח?"
ילדים הם יצורים מוחלטים כל כך, אין אולי, יש רק כן או לא.
"כן" אמרתי. אני מקווה שכן, חשבתי.
היא הלכה.
כעבור חצי שעה, מישהו במעבדה החליף את כל המדבקות הירוקות במדבקות אדומות, וחדר המתנה אחוז פאניקה, ומודבק בשפעת לכאורה, שבר לי את חלון הזכוכית בדלפק. מחשבתי נדדה הלאה מאותו מקרה.
בערב, כמו כל בן אדם שפוי, ואם זאת לא כל כך שפוי, נכנסתי לפייסבוק.
קורות חייהם ביממה האחרונה של חברים וקרובים עלו בדף הארוך, הוזמנתי ליום הולדת, ולפתיחה של בר חדש, תמונות פורסמו, אנשים כתבו את מה שחשבו בסטאטוס, וחברים אחרים כתבו את מה שחשבו על מה שהם חשבו.
בלשונית ההודעות בלטה הספרה 1. הודעה חדשה אחת.
נזכרתי ביום שעבר עליי ורעד קל ומוזר עבר בי, הרגשתי שההודעה קשורה למה שקרה לי היום בעבודה.
נכנסתי לתיבת ההודעות. פרצוף מוכר של ילדה עם עיני עגל ותלתי זהב ניבט אליי מריבוע קטן בתיבת ההודעות הנכנסות. חשבתי לעצמי, שכל מה שאנחנו צריכים כדי למצוא אדם ביקום היום, הוא לדעת איך כותבים את השם שלו באנגלית, למשל מתג הזיהוי שלו בעבודה, כמה קל, ולעומת זאת כמה קשה לנו באמת לדבר בינינו.
נכנסתי להודעה, ובה היה כתבה לי "תודה על החיסון, זה עזר" וקישור לדף הפייסבוק של אחיה.
נכנסתי וראיתי סטאטוס חדש, מעל הסטאטוס הישן:
"היה לי אותך ואיבדתי אותך, אבל החוסר בך, גרם לי להבין שאני יכול להשתוקק למשהו בצורה כזאת עוצמתית.
אני ארצה לאהוב שוב, אני אקח סיכון לאבד, ואני אהיה מוכן להיפגע.
נכון, התוצאה כרגע היא אהבה – 2 אני – 0 , אבל היופי בכל העניין, שגם במצב של אהבה – 7 אני – 1 , אני מנצח.
אני אתגבר"
באותו הרגע, רק תהיתי אם אהבה עוברת מוטציה, או שחיסון באמת יכול לעזור
אדע רק אם אראה פרצוף מוכר עם סטאטוס עגמומי, וארגיש אשמה
