מעשה בשן
השיניים המעטות והמקוריות שנשארו בפי עבר זמנם. הם כבר לא שימושיים יותר לטחינת המזון, אלא בעיקר ממלאים תפקיד אסטטי לצורך תצוגה, ושמירה על פרצופי בצורה נאותה בפני הציבור הרחב ומעמדי ותדמיתי בחברה כאדם תרבותי. הם עשו את שלהם בכבוד, שימשו אותי במשך 75 השנים שעברו אלי בטוב וברע לצורך לעיסת המזון שנכנס לפי מכול הגוונים של קשת התזונה. אולם לאחרונה שן אחת התחילה לעשות לי צרות. כאב לי ובנוסף לזה ללא שום אזהרה מוקדמת נשך לי מבפנים את הפה, ודווקא כאילו בכוונה, תמיד באותו מקום, ותמיד באותו צורה. ושרף וכאב לי כשאכלתי בצל, סחוג או כל סוג של מזון מוצק. לעומת השמירה המאומצת בזמן הלעיסה וכשסוף - סוף התחיל להתרפות הפצע, ברגע בלתי צפוי שוב נתן לי ביס בבשר החי השן הארורה. הגעתי להחלטה לפתור את הבעיה אחת לתמיד.
לפני כשבוע התחילה לכאוב לי שוב אותה השן. קבעתי תור למרפאת שניים של קופת חולים מסוים איפה שאני נוהג לבקר במקרה בעיות שניים. אחרי הכנה נפשית והמתנה כפי שמקובל בנסיבות ובמקומות כאלה הגיע תורי והתקבלתי אצל הרופא המלומד. הושיב אותי לכסא השנוא לכול אדם תרבותי ושאל מה הביא אותי אליו. הסברתי שכואבת לי השן וברצוני להיפרד ממנה בצורה הכי עדינה שאפשר. ששנינו לא נרגיש את הכאב שמתלווה לתהליך כזה. כשנאלצים להיפרד מדבר שליווה אותנו בנאמנות וביושר במהלך 75 שנה. הרופא צילם את השן סתם את החור שמצא וקבע שיש צורך בסתימת שורש, אולם לפי דבריו מצב השן גרוע ולא כדאי לסבול ממנה אלא לעקור. הסכמתי איתו בכול מילה וביקשתי לעקור אותו במקום. גם ציינתי שמתוך הכרה עמוקה עם השניים שלי ציפיתי שאלו יהיו התוצאות. הפסקתי לקחת לפני שבוע את הכדורים לדילול הדם שאני מקבל כטיפול מונע אחרי שעברתי התקף לב. הרופא הסביר לי שעכשיו נותן לי עזרה ראשונה בלבד ושאסדר לי תור לעקירה. חשבתי לעצמי שלפי מצב וכמות השניים שבפי בין כך לא משנה שיש לי אחת פחות או יותר. אני לועס כבר שנים בעיקר בעזרת השניים של טכנאי השניים. וכדי לעקור את השן אצטרך לקבוע תור. עשיתי כפי שהוא אמר, הלכתי לפקידה והיא קבעה לי תור לשבוע הבאה. וגם שילמתי שלושים שקל עבור עזרה ראשונה. אמרתי שיש לי ביטוח. היא אמרה שזה לא כולל עזרה ראשונה. היא שלחה אותי הביתה ואת החומר והצילום העבירה כמקובל לחברת הביטוח לצורך אישור. הסתימה אחרי יום נעלמה לי בין שתי פרוסות לחם שאכלתי לארוחת הערב. כולל שלושים השקל ויתכן כולל הכסף שהביטוח שילם עבור הטיפול.
אחרי הכנה נפשית כמקובל לפני עקירת שן חזרתי למרפאה ביום שנקבע לי. אחרי המתנה כמקובל במקומות כאלה קיבל את פני רופא מספר שתיים. השיב אותי בכסא השנוא לכול אדם שמיועד לטיפול. אמרתי שבאתי לצורך עקירת השן שכואבת לי ולפי המלצת הרופא הקודם שטיפל בי. הרופא בדק את השן אמר שיש בו חור. עניתי שאני יודע מפני שבלעתי את הסתימה שהרופא הקודם עשה לפני מספר ימים. הוא היה נדיב עשה לי סתימה נוספת חדשה מחומר עמיד יותר ללחות, והבטיח במלא האחריות שהסתימה שלו תישאר במקומה עד העקירה. הוא בדק גם את המסמכים בתיק הרפואי שלי בכובד ראש ואמר שלא יכול לעקור את השן בגלל שצריך לקבל אישור מהביטוח לכיסוי הפעולה. אמרתי שכבר ביקשנו, הוא ענה שלא הגיע. הוביל אותי לפקידה והסביר את מורכבות הנושא. היא קבעה לי תור אצל הרופא מספר שלוש לצורך עקירה.
סוף – סוף הגיע היום המיוחל. הכנתי את עצמי מבחינה נפשית לעקירה בפעם השלישית. הלכתי למרפא וכפי שהרגילו אותי חיכיתי בסבלנות. כשהגיע תורי נכנסתי לרופא מספר שלוש (ביקור רביעי בנושא אותה השן). הוא השיב אותי באותו כסא טיפולים שהייתי רגיל לשבת עליו והתעניין במטרת בואי. הסברתי לו שבאתי לעקור את השן שמדובר עליה. הוא בדק אותי, את השן, ואת המסמכים, ודרך החלון את מזג האוויר בחוץ ואמר שיש צורך בעקירה כירורגית. עניתי שמצידי אין בעיה, באיזה שיטה הוא עוקר אני בין כך לא מבדיל ביניהם רק שנגמור את העניין. הרופא הסביר לי שזה לא כל כך פשוט, הוא לא יכול לעקור אלא רק הכירורג, ואך ורק אחרי שיקבלו אישור מהביטוח לעקירה מהסוג הזה. ארבעתנו הלכנו לפקידה, הרופא, אני, השן והכאב. הפקידה הייתה בחורה עם המון סבלנות. בגלל שכנראה היה לה אופי כזה מלידה וניסיון רב בתהליך מורכב מהסוג הזה. אני הייתי סבלני בגלל כמה סיבות. אחד בגלל תפיסת עולמי שכול דבר קורה כפי שהגורל קובע ותמיד יש לו סיבה לכך. ואסור להתעקש נגד רצונו אלא לקבל ברוח טובה. נזכרתי שחלמתי לילה לפני שהתחלתי את כול התהליך על עקירת שן. וכול אדם מלומד יודע שלחלום עקירת שן מסמל מוות. פעם אחרונה שחלמתי עקירת שן היה לפני 10 שנים. אחרי יומיים של החלום הייתי בטיפול נמרץ לב בבית חולים עם התקף לב. במקרה נשארתי בחיים בגלל שהתעוררתי לפני שפעולת העקירה הסתימה. שתיים: לא האירוע שנוגע לנו יהיה מה שיהיה קובע, איך אנו מגיבים אליו בעצב בשמחה או בעצבים אלא איך שמקבלים אותם. לכן הגבתי לתהליך ברוגע. אחרי התהליך המקובל הפקידה קבעה לי תור לעקירה.
ביום שנקבע אחרי הכנה נפשית כמקובל במקרים כאלה הגעתי למרפאה לצורך העקירה. חיכיתי בסבלנות וכשהגיע תורי נכנסתי לרופאה. (שנוי לטובה,נשים רחמניות יותר חשבתי) היא השיבה אותי בכיסא הטיפולים, אמרתי תודה ונשארתי בעמידה, שאלה למה אני לא יושב הסברתי לה שיש לי ניסיון משונה בעקירת השן הזאת ואני מעדיף להישאר בעמידה עד שלא בודקת את המסמכים ואומרת לי לשבת. הוספתי שבגילי לא נוח לשבת ולקום, לשבת ולקום. שאלה לפשר בואי. אמרתי שמדובר בעקירת שן שמשום מה לא רוצה להיפרד ממני בשום אופן. היא בדקה את תיק הרפואי שלי (שבימים האחרונים נהפך חלק בלתי נפרד ממני), והסבירה בעדינות שלא יודעת מה אני בכלל מחפש אצלה. מדובר בעקירה כירורגית, היא לא כירורגית אלא סתם רופאת שניים עם דיפלומה. שלושתנו הלכנו למשרד, הרופא, אני והשן שלי, הפקידה הצטרפה אלינו וארבעתנו הלכנו לרופא מספר שלוש. אחרי התייעצות וויכוח מקצועית קצר הגיעו שלושתם להחלטה שהוזמנתי בטעות למקום הלא נכון. חזרתי עם הפקידה למשרד והיא נתנה לי תור סוף-סוף באדיבות מרבית לכירורג המהולל. הלכנו הביתה הכאב ואני והיינו מבסוטים שהנושא הגיע לפתרונו בצד הטוב ביותר.
אכלנו ארוחת צהריים והלכתי לנוח כהרגלי מאז פרישתי לגמלאות. צלצול המרעיש של הטלפון העיר אותי משנתי שהיה מלווה בחלום מקסים ומהנה. בצידו השני של הקו הייתה הפקידה הנחמדה ממרפאת השניים ועדכנה אותי שהאישור מהביטוח עדיין לא הגיע ועלול לסכן את ביצוע העקירה שמיועד להתבצע למחרת בבקר, ומציעה לי לזרז את הנושא. במקום להמשיך במנוחתי התיישבתי על הטלפון ואחרי שעה קלה והאזנה לתקליטן המרגיע של חברת הביטוח בסימפוניה התשיעית של בטהובן הצלחתי לדבר עם הפקידה. היא מסרה לי שקיבלו את צילום השן המפורסמת ואני ממש פוטוגני אבל המרפא שכחה להוסיף מה כוונתם לעשות בנידון עם חתיכת העצם הזה. עדכנתי אותה בפרטים. הבטיחה לזרז את האישור. התקשרתי למרפאה ומסרתי להם את הבשורה המשמחת.
למחרת הגעתי למרפאה במצב רוח טוב, זה עבר לי די מהר. הפקידה הנחמדה אמרה שיש לה שתי בשורות. בשורה טובה ובשורה פחות טובה. הבשורה הטובה שבשעה טובה והודות לזירוז שלי קיבלו את האישור לעקירה ואפשר היה לבצע מיד. הבשורה הפחות טובה שאישרו רק את העקירה הרגילה ולא את הכירורגית. הרופא הכירורג אומנם עובד היום אבל הוא לא בנוי לעקירה רגילה אלא רק לכירורגית. אמרתי שמהתחלה טענתי שלא אכפת לי איזה שם נותנים לעקירה, חשוב שיתבצע. שאני כבר יותר משבוע לא לוקח כדורים חיוניים ובסוף השן תישאר בלעדי ולא להפך. היא מסרה לי שהעניין לא כול כך פשוט כפי שאני חושב. הרופא שכתב עקירה כירורגית לא עובד עכשיו אלא רק בסוף השבוע. אף רופא לא מוכן להסתכסך אתו בגלל השן הדפוקה שלי, כאילו הדעה המקצועית שלהם שונה משלו, ועקב הסיבה המוצדקת הזאת ולא מוכנים לעקור לי את השן. והכירורג לא מוכן לעקור לי בגלל שלא אישרו את הפעולה. בקיצור נכנסנו למבוי סתום עם השן הנאמנה שלי. בינתיים כמעט שכחתי בשביל מה אני נמצא בכלל כול כמה ימים במרפאה והתרכזתי באדמיניסטרציה עצמה. גם התחלתי להתרגל לכאב כאילו היה חלק בלתי נפרד מחיי. בשלב זה חשבתי לשלם את ה-400. ₪ מכיסי ולגמור את העניין. אולם לא יכולתי להחליט האם לעקור ב- "בכירורגית" או רגילה. כנראה רופא שניים שלא שאין להם התואר "כירורגי" בלימוד האוניברסיטאי היו נעדרים מהשעורים שלמדו גם עקירת שניים של הפציינט במקרה הצורך. ההתלבטות לא היה על בסיס כלכלי. לשן ששירתה אותי כול כך הרבה שנים היה מגיע אפילו הרבה יותר. אלא היה מדובר בעיקרון. למה אני צריך להיות הקורבן לויכוח בין רופאים שמבוסס לדעתי על כסף בלבד וללא התייחסות לסבלו של הפציינט. לכן נפרדנו מהפקידות והרופאים המלומדים במרפאה בחדרה הגדולה והלכנו הביתה השן ואני להתייעצות נוספת עם עצמנו. בבית שוב התיישבתי על הטלפון וניסיתי להתייעץ עם הביטוח או עם המשטרה שדרכה אני מבוטח בחבר. להביא בפניהם את מורכבות הנושא ובעזרתם, ואם יש צורך בעזרת איזה גוף לאומי או בינלאומי שהתמחה בנושא עקירת שן קדמי עליון בודד שמכונה מס 11. מפיו של יהודי אזרח ישראלי ניצול שואה נשוי, אב ל3 ילדים וסב ל-10 נכדים גמלאי של משטרת ישראל ובגיל 75.+. ובבעלותו מכונית מזדה משנת 92. ומסתובב עם כאב שניים. אולם השעה הייתה מאוחרת ולא הצלחתי לתפוס אף מומחה בעבודה. החלטתי לנסות לפתור את הבעיה בכוחות עצמי בעזרת תרמית. התקשרתי לפקידה במרפאה, לא הייתי כבר צריך להזדהות היא זיהתה אותי מיד לפי הקשר ההדוק שהתפתח בנינו במהלך הפרויקט המורכב. אמרתי לה שלקחתי את הצילום לרופא שניים מוכר כבעל מוניטין ומכובד ביותר. ואחרי שעיין בצילום קבע שהעקירה פשוטה ביותר, וכול רופא שניים שסיים את לימודיו יכול לבצע בלי בעיות את הפעולה. לכן אני רוצה עכשיו ומיד לדבר עם מנכל המרפאה או עם איזה גורם מקצועי עליון ומוסמך, לפגוש אותו בנוכחותו של ידידי עיתונאי ולהביא בפניו את מחאתי על הטיפול הכושל בשן המכובדת שלי שבסיסו לפי דעתי כלכלי ללא התחשבות בי אלא כמה שיותר כסף להוציא ממני או על שמי מהביטוח.
הפקידה הרחמנית ביקשה ממני לסגור את הטלפון ולהמתין בסבלנות כמה דקות עד שתברר את העניין והיא תתקשר אלי בחזרה. אחרי כ-15 דקות צלצלה בטלפון והודיעה לי בהתרגשות שקרה נס של חנוכה, (היה יום אחרון של חנוכה) הבעיה נפתרה בצד הטוב ביותר ומבצע השן עומד להסתיים. היא הראתה את הצילום לכירורג (שעד היום ראה רק את ההתכתבויות בלבד) והוא קבע בצורה חד משמעית שהעקירה היא רגילה ואין שום צורך בהתערבות כירורגית.
למחרת בבקר הלכתי למרפאה ללא הודעה מראש לממש את זכויותיי. התברר שעשו לי תור אצל הרופא שקבע שאני מצב כירורגי. הבאתי את מחאותיי על ההחלטה וטענתי שהוא ירגיש מושפל ופגוע עקב ההחלטה המקצועית המנוגדת משלו, ויסרב לעקור לי את השן שעבר כול כך הרבה טלטולים, ואני אשאר שוב בין הכיסאות, או שיעקור לי את השן ביחד עם הלסת כנקמה בי, בכירורג ובמערכת כולה שהעיזו לבקר את ידיעתו המקצועית בעקירת שן ופסקו אחרת. לכן דרשתי עקירה מרופא בלתי תלוי בנושא השן שלי במרפאה (וזו משימה לא פשוטה מכוון שבמהלך השבועיים היה לי הכבוד להתראיין אצל רובם. ובנוסף לזה דרשתי מהפקידה לעשות סיבוב בניהם עם צילום השן ושיעשה לי תור אצל אותו רופא שבהתאם להתרשמותו ממני, מהצילום, ומהעובדות מוכן לעקור לי את השן המסכנה באחריות וללא כאב. אחרי הסיבוב היא חזרה עם שם של רופא ולפי דבריה הוא בסדר רופא טוב ויש לו ניסיון בעקירות.
יתכן שהרופא שקבע את העקירה כירורגית בעל מקצוע טוב ולא היו לו כוונות כלכליות בזדון (יהודי עם כיפה סרוגה) אלא פשוט מאוד לא יכול לראות שזב דם יהודי והרגלו (באופן שיטתיות) לשלוח לכירורג את כולם שיש להם צורך בפעולה אכזרית ובלתי אנושית כזאת.
היום יום ראשון והתאריך 20 לחודש דצמבר, 2009, לפי תאריך העברי: ג - טבת תש"ע. בשעה09.00. רופא השניים הפריד ביני לבין השן. התהליך היה מלווה בכאב נפשי לפני העקירה, ופיזי באמצע הפעולה ואחריה. לא פלא. היינו מחוברים זה לזה 75 שנים. הוא היה חלק בלתי נפרד ממני בכול שלבי חיי, באושר ובסבל, בחום ובקור בכול טלטולי החיים, לווה אותי בילדותי כשעקב סטירות של אבי ז"ל לצורך חינוך סיכנו את יציבותו ואת יציבותם של כול חבריו. בזמן השואה ובמחנה ריכוז לא פעם ניסו הנאצים להרחיק אותו ממני על ידי מכות יבשות. לא פעם איבד את יציבותו והיטלטל כתוצאת הלחץ הפיזי וחששתי שיעזוב אותי עקב אי יכולתו לעמוד בתנאים הקשים. אולם הוא תמיד חזר ליציבותו ועמד בהתחייבויותיו ולמלא את תפקידו החשוב שהיה מיועד לבצע. שבאמצעות לעיסתו הנכונה ישמור על בריאותי הגופנית. הו ליווה אותי בכבוד בשני נשואי, ובגירושים אחד. בהכנה והולדת שלושה ילדי. עבר אתי את כול העולם. אולם הזמן חתם גם עליו את אותותיו. הזדקן, ברך לו רוב הסידן, התעייף, נהיה חור שחור במחשבותיו. וכאב את אי יכולתו לשרת אותי וסימן שהגיע הזמן שניפרד. בזמן אחרון הכאב הזה עבר גם אלי ביתר שאת והחלטתי לענות לרצונו. כך זה כשמזדקנים. לאט – לאט מאבדים חלק או איבר אחד אחרי השני מגופנו ונשארים כמעט לבד לסיום החיים.
המעניין בכול הסיפור לפני שהעולם הגיע לרמת טכנולוגיה, ידע בכול תחום, כולל רפואה. כשהלכנו בילדותי לרופא שניים הוא בדק ואבחן את הבעיה והיה ביכולתו לבצע כול פעולה שהיה בה צורך. סתימה, שורש, עקירה. אולם לא היה ברשותו תואר "כירורג" או לא הייתה באפשרותו לשלוח אותנו לשום מומחה אחר בגלל שלא היה. היום מרוב עצים לא רואים את היער והודות לקדמה יש מומחה לכול שן בנפרד, לכול סוג של עקירה, לחלק עליון ולחלק תחתון, מומחה ללסת. וכו.
למען ההגינות יש לציין ששרות הרפואי, כולל רפואת השניים בארץ בין הטובים בעולם, עקב סיבות בירוקרטיות מידי פעם מסתבכים העניינים. זה בדרך כלל קורה אצלי. אבל צריך לקבל ברוח טובה.
