בדירה שלי

בדירה שלי, 63 מ"ר קומה שלישית מול הפארק, זוג דגיי זהב בצנצנת חמוצים גדולה, חתול מפוסל בעץ, ציורים של מיכלי ילדתי על הקירות ופסל בדמותי מעשה ידיה המוכשרות, פוסטר גדול של כלניות ושמיים תכולים מאיקאה. שולחן קפה קטן בצבע תכלת. מיטה זוגית רחבה, מטבח כתום, תמונות של הילדים וספרייה לבנה בפרוזדור.

אני בחורה עשר מדירה מס' 10. 165 ס"מ אישה 175 ס"מ אושר גדול. מתעוררת בעשרה לשבע בבוקר , בשבע כבר מדלגת במדרגות לרחוב. קר, מתרגלת לקור, בהתחלה הצעדים קטנים, השרוולים מתוחים מעל אצבעות קפואות מקופלות, הצעדים הקטנים מתרחבים ואיתם הלב, הנשימה, כפות הידיים משתחררות, המחשבות אף הן. חוצה כביש ראשי, מכירה כבר כל בית, כל גינה, עץ, ספסל. גם את הילד עם הילקוט על אופניו מכירה בשעה הקבועה. מתאפקת לא להביך בבוקר טוב של אישה מבוגרת צועדת, את הגבר עם העיתון והכלב השחור , כן אני יודעת כלב לא כלבה. ליד הבית היפה עם האישה שמאכילה חתולים , מתעכבת קלות, מורידה את הסווטשרט קושרת מסביב למותניים ופונה ימינה. ריח הנרקיסים בתקופה זו של השנה מחזיר אותי ברגע לנרקיסים בבית שבגנות. אבא , אתה זוכר כמה יפים היו הנרקיסים ששתלת באהבה ושהפתיעו כל חורף מחדש. אבא כבר איננו חמש שנים ואמא שבע. בפינת הרחוב חבורה של ילדים ממתינה להסעה. ליד מעבר החצייה תמיד באותה השעה אישה אתיופית דוחפת תינוק בעגלה , משוחחת עם ילדתה הצועדת לצידה. השמש מולי, באופן קבוע מתנגן בראשי השיר "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה, אנו באים לקראת שעה גדולה...

כן, זאת שעתי הגדולה, מרגישה אותה מיום ליום מתעצמת, גואה, עולה על גדותיה, שעתי הגדולה