דם על המכחול

הפרפרים צווחו כשהוא ברח לאחו

בליל המסיבה.

פנסי רחוב צרמו מאחורי גבו,

רעשו בגלגלתו לפוצצה.

והכלניות בערו,

כמו כתמי דם בעשב,

כמו מבט.

הן נזפו בו שיפסיק,

שיפסיק לדמם!

הוא ניסה.

הוא ניסה לפנות למושבעים,

לשכנעם בכדור שבבטנו.

חשף את הצלקת וניצב בעירומו.

אבל זה רק חור,

הם אמרו,

כולם פצועים.

ולו יש בית לבן וגדול,

ואף פעם לא חסר לו מה לאכול.

אין לו זכות לסבול...

אין לו זכות לסבול...

אז ניסה ומשח את דמו במכחול.

שלח אותו במטוסי נייר

מפסגת העיר ההומה,

 הריקה.

הוא צפה בהם צונחים כמו פתית מרהיב של שלג,

אז עולים ונשרפים בלהבה,

נמעכים  בין נעליים שחורות במדרכה.

כי מכתב שנישלח בבקבוק

מועד לטבוע במצולות השכחה.

אז הוא היתמסר לאלילי החשכה,

לסוכני הריק שמסתתרים בסמטאות ראשו.

כי הצללים ממילה שם,

מזדחלים מתחת לאורו.

הוא ביקש שיתנו לו דם על פניו,

דם על לשונו.

רק אז יפרצו מפיו נחילי הפרפרים השחורים,

ומטוסי הנייר שיושלכו יהיו לגושי עשת דם דביקים,

גשם של גופרית על ראשי האנשים.