כְּמוֹ פְּרוֹמֶתֶאוּס

הַשְּׁקִיעָה יָרְדָה בִּרְשָׁפִים קְטַנִּים.
קַרְנֶיהָ תְּאֵבוֹת הַדַּעַת
תָּרוֹת אוֹרְחוֹת אִשָּׁה חוֹבֶקֶת חֹרֶף.
מַשִּׁילוֹת מֵעָלֶיהָ רְדִיד עֲנָנִים
שׁוֹזְרוֹת בִּשְׂעָרָהּ גְּוָנִים.

לְחֻמָּן הָרַךְ, שׁוֹקֶטֶת בָּהּ אֱמֶת רְחוֹקָה.
אַךְ מַה יַשְׁקִיט שַׁאֲגַת הַלֵּב
אֲשֶׁר אַהֲבַת אַל-זְמַן לַפִּיד לוֹ
עֵת רָעָב נוֹשֵׁךְ
וְזִכְרוֹנוֹת פִּסְחִים
מַכִּים בּוֹ תִּקְוָה.

כְּמוֹ פְּרוֹמֶתֶאוּס, אֲזוּקִים אָנוּ אֶל סֶלַע,
מְנֻקְּרֵי לֵב.*
מֵתִים מְעַט עִם כָּל יוֹם חוֹלֵף
אַךְ מַעֲמִידִים פָּנִים,
כְּמוֹ מַטְבֵּעַ מְזֻיֶּפֶת
בִּבְאֵר מִשְׁאָלוֹת.