עשר ההמצאות הגדולות של האדם

 אבני דרך בתחום הטכנולוגיה

מהגלגל עד הטלפון הסלולארי והמטוס. ההמצאות הגדולות ביותר

הטכנולוגיה, לפחות בהגדרתה הפשטנית, עוסקת בשיפור איכות חייו של האדם ובפתרון בעיותיו. לא תחום מפואר, כמו, למשל, האסטרופיזיקה, החוקרת את סודות היקום, או הפילוסופיה, הדנה במהות קיומו של האדם.

אבני דרך: לפרויקט המלא »

טכנולוג המזון, למשל, מצטייר בעינינו כברנש עם חלוק מלוכלך המסתובב בקו הייצור וטועם את הקוטג' בצנצנות כדי לוודא שלא החמיץ. בתי הספר הטכנולוגיים/מקצועיים/חקלאיים, שהצמיחו דורות של אנשי מפתח בחברה ובעיקר בתעשייה הישראלית, איבדו את מעמדם לפני כעשר שנים, ורק אנשי ההיי-טק עדיין נחשבים. וגם זה בגלל תנאי השכר והרכב הצמוד - חכו חכו ששוב תתפוצץ הבועה....

אך כצרכנים, קשה לדמיין את חיינו ללא הטכנולוגיה המקיפה אותנו. ממנורת החשמל, המאפשרת לנו לתפקד אחרי שקיעת השמש ועד סיב הניילון, שבלעדיו היינו סוחבים עוד כמה קילוגרמים של בגדים בחורף. שלא לדבר על אינספור הפריטים הקטנים המשמשים אותנו בלי שנרגיש בקיומם - כמו משקפיים, מפתחות, נייר טואלט, רוכסנים, גפרורים, מברשת שיניים ומלחיה. ומאחורי כל אחד מהם מסתתרים עשרות סיפורים של ממציאים, מחקרים, ניסיונות, מאבקי יוקרה וכסף - בעיקר כסף (שגם הוא בעצם המצאה טכנולוגית...). סקירת התפתחות הטכנולוגיה היא סקירה של התפתחות המין האנושי, והתשובה לשאלה "מהו פיתוח טכנולוגי חשוב?" דומה לשאלה: מהם ציוני הדרך המרכזיים בהתפתחות התרבות והחברה?

האם מדובר במשהו שהשפיע דרמטית על אנשים רבים - פצצת האטום למשל? או במשהו שהשפעתו דרמטית פחות אבל על הרבה יותר אנשים - המשקה המוגז (קוקה קולה כדוגמה)? וגם אם כבר מוסכם על המצאה שהמין האנושי לא היה מסתדר בלעדיה - הרי לא מדובר בתגלית בודדת, שהתגלתה בדיוק ברגע שבו צנח התפוח על ראשו של ניוטון, או בשנייה שבה שקע הברווז של ארכימדס באמבטיה. בספרי הלימוד ובאתרי האינטרנט מקובל לציין את השנה שבה נרשם הפטנט ואת שמו של הממציא: 7618 - הטלפון של בל, 1880 - הנורה של אדיסון. בעוד מאתיים שנה יהיה אולי מי שיכתוב שאת התוכנה המציא ביל גייטס (בשנת ההשקה של Widows XP)... ברור שהמציאות מורכבת הרבה יותר.

בחרתי לכן לוותר מראש על ניסיון לקבוע את עשר ההמצאות/התגליות הטכנולוגיות החשובות ביותר ולהציג שלושה תחומים כללים יותר (מזון, תחבורה ותקשורת), שבכל אחד מהם שלושה או ארבעה כיווני התפתחות ומכל אחד דוגמה אחת מעניינת (אותי). אני מצהיר מראש על חוסר אובייקטיביות בבחירת הדוגמאות, ומודע לאינספור הדוגמאות שלא יוזכרו, ושייראו לחלק מהקוראים חשובות לא פחות. בכל מקרה אשמח לקבל תגובות, ובעיקר תשובה לשאלת הסיכום.

1. ביות

המזון הוא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של המין האנושי וכמותו יכולה בהחלט להיות הגורם המגביל את גודל האוכלוסייה (במקום מסוים או על כדור הארץ בכלל). בניגוד לבעלי חיים אחרים הצליח המין האנושי, באמצעים טכנולוגיים, לשפר את יכולתו להשיג ולייצר מזון, טכנולוגיה שאיפשרה מַעבר משבטים נודדים ליישובי קבע ומשם למבנה החברתי-תרבותי שאליו הגענו.

המרכיב הבסיסי בטכנולוגיית המזון הוא עצם היכולת לשלוט בייצורו. בתקופה שבה עגבניות גדלות בחממה והפרה הפכה לעטין עם רגליים המחובר למכונת חליבה - קשה לדמיין מאות אלפי שנים שבהן אבות אבותינו (שכבר ירדו מהעצים) רדפו עם אבנים אחרי בעלי חיים (כשהם בורחים מאחרים) וחיפשו צמחים מתאימים למאכל.

קשה לקבוע מה חשוב יותר: המצאת המחרשה, הטפטפות והחממות או ההשבחות הגנטיות, שהפכו לבסוף להנדסה בפני עצמה. אך מקום של כבוד שמור להמצאת האמוניה המאפשרת לייצר דשן מלאכותי.

המזון הוא במידה רבה אנרגיה (קלוריות, במינוח בוטה יותר...), שמקורה באור השמש. כדי להפוך אנרגיה זו לשיבולת שועל (בדרכה לפרה או לביצה קשה) יש צורך במים ובחומרים הנמצאים באדמה. החנקן הוא אחד מהם, אך עליו להיות בצורת מלח חנקתי כדוגמת KNO3 (אשלגן חנקתי) ולא בצורתו הגזית(N2) . הפיכת החנקן שבאוויר לחנקה זמינה מתרחשת באופן טבעי אך בקצב מוגבל. גידול אינטנסיבי עונה אחר עונה, ללא מתן שהות לקרקע להתאושש, מדלל את ריכוז החנקה ומקטין את היבולים.

בתחילת המאה ה-20 הצליחו שני מדענים גרמניים - פריץ האבר (Haber) וקארל בוש (Bosch) - לפתח שיטה המאפשרת לקשר חנקן גזי למימן ולהפכם לאמוניה (NH3), שממנה ניתן להכין דשן מלאכותי. המצאה זו הסירה למעשה את מגבלת כמות החנקן הזמין בקרקע, ואפשרה להכפיל פי כמה את היבול המופק. במהלך המאה ה-20 גדלה אוכלוסיית העולם בערך פי ארבעה, ולאמוניה תרומה נכבדה לכך.

 

2. חימום

חימום, המאפשר, למשל, לרכך בשר נא, הוא הטכנולוגיה הבסיסית בעיבוד ובהכנת המזון.
מגוון שיטות ומתקני חימום פותחו עם השנים. העתיקות שבהן (בנות מאות אלפי שנה) הן צלייה על אש גלויה ו"אפייה" בגחלים. חדשות יותר (בנות אלפי שנה בלבד) הן שיטות הבישול במים - העברת חום לכל חלקי המזון והגבלת הטמפרטורה ל-100 מעלות, בסיר הלחץ - המאפשר בישול בכ-125 מעלות, וטיגון בשמן בטמפרטורות גבוהות בהרבה. עם השנים השתנה מקור החום מעץ ופחם לנפט ולגז, ושימוש בחשמל החל מאמצע המאה ה-20. אך השינוי היה רק בנוחות ובשליטה על עוצמת החימום.

"קפיצה טכנולוגית " היתה תנור המיקרו-גל, שהומצא כבר בשנת 1945 על ידי ד"ר פרסי ספנסר (Spencer) מחברת רטיון תוך כדי ניסיונות פיתוח מערכת מכ"ם. המיוחד בקרינת המיקרו-גל הוא ביכולתה לחדור לתוך המזון ו"לחממו מבפנים". בניגוד לשיטות החימום האחרות שבהן מועבר החום מבחוץ פנימה, גלי הרדיו חודרים לתוך המזון ומחממים אותו ישירות. תדר הגלים הוא 2450 מיליון תנודות בשנייה (וזאת עקב תקנה שנועדה למנוע פגיעה בשידורים מסחריים וצבאיים, ובין השאר להבטיח שטיל מונחה מכ"ם לא ינחת בטעות במטבח שלך...)

בליעת הקרינה יעילה בעיקר במזונות בעלי אחוז גבוה של נוזלים (מים או שמן, אף שלא מדובר בתדר התהודה שלהם) והרבה פחות בחומרים יבשים או קפואים. בעיה אמיתית יש בחימום מזון שחלקיו קפואים או יבשים, או בהפשרת מזון קפוא. האזורים שהפשירו והפכו נוזליים מתחממים מהר הרבה יותר מהאזורים שעדיין קפואים.

 

הפתרון הוא בהפעלת התנור לסירוגין, למשל: עשר שניות קרינה, עשרים שניות המתנה וחוזר חלילה. במהלך עשר שניות הקרינה מתחממים האזורים ה"רטובים" ובשאר עשרים השניות הם מעבירים בהולכה (כאילו היו גופי חימום בעצמם) חלק מהחום שקלטו לאזורים שלידם. הפעלה זו לסירוגין מתרחשת בכל פעם שהתנור מופעל בעצמה חלקית - עצמה השווה ליחס בין זמן הקרינה לזמן ההמתנה.

3. שימור

המרכיב השלישי בטכנולוגית המזון - הוא זה המאפשר ניצול (אכילה) של מזון שהוכן לפני יותר מיום או יומיים. גם כאן אפשר למצוא מגוון שיטות הכוללות חומרים טבעיים, כדוגמת הגדלת ריכוז המלח, החומציות (מלפפונים חמוצים) או הסוכרים (ריבות) לרמות שבהן מיקרו-אורגניזמים אינם מסוגלים להתפתח; ייבוש, עישון או חימום ואריזה במיכל אטום; הקפאה ואפילו הקרנה רדיואקטיבית המאפשרת עיקור מזון באריזתו.

אך הדוגמה הטכנולוגית המרשימה ביותר אינה טכניקת שימור ספציפית אלא הלחם - שהומצא לפני למעלה מ-5000 שנה. הרעיון הבסיסי הוא שימוש ב"חומר גלם" מזין הנשמר באופן טבעי. זרעים הם אידיאליים למטרה זו. ערכם הקלורי גבוה (משום שעליהם לספק לצמח את כל האנרגיה והחומרים הדרושים לו בשלבי ההתפתחות הראשונים) וניתן לשמרם שנים בסביבה יבשה ומוגנת מחרקים.

 

הבעיה היא שזרעים אלו קשים ללעיסה ואם בולעים אותם הם עלולים לעבור את מערכת העיכול בשלמותם, בלא שתופק מהם תועלת. הטחינה לאבקה, הערבוב עם מים והאפייה הופכות אותם למזון רך שניתן לאוכלו אף ללא שיניים (זקנים ותינוקות). גם בלי תוספת השומשום קשה לחשוב על פיתוח טכנולוגי מוצלח יותר.

4. הגלגל

התחום הטכנולוגי השני הוא התחבורה. הגלגל הוא, כמובן, אבי כלי הרכב היבשתיים. קשה לדעת מתי בדיוק הומצא מנגנון זה, המאפשר להזיז בקלות חפצים כבדי משקל או, לחלופין, להגיע למהירויות גבוהות יחסית. איורים שנמצאו על כלי חרס מעידים על שימוש בו כבר לפני כ-5000 שנה, אך ייתכן שהומצא אף קודם.

 

שני עקרונות מכאניים הופכים את תנועת הגלגל ליעילה כל כך - היעדר חיכוך ה"מבזבז" אנרגיה (ההופכת לחום) ושמירה על גובה הציר. למעשה, היעדר החיכוך, הנובע מכך שהגלגל מתגלגל ואינו מחליק, נכון רק בעולם אידיאלי, שבו גם הגלגל וגם המסלול עשויים מחומרים שאינם מתעוותים או נמעכים כלל (לכן מסילת וגלגלי רכבת עשויים מתכת). במציאות כל גלגל שוקע מעט במשטח שבו הוא נוסע או, לחלופין, מתעוות מעט לצורת אליפסה. עיוותים אלו יוצרים עומס הדורש אנרגיה לקיום התנועה. עומס זה מכונה "חיכוך גלילה". שם מטעה, משום שלא מדובר בחיכוך ממש אך המשמעות דומה - אנרגיה "המתבזבזת" והופכת לחום.

שמירה על גובה קבוע חשובה משום שכל עלייה בגובה דורשת אנרגיה שלעולם אינה מוחזרת בשלמותה בירידה חזרה. אמנם בהליכה איננו מחליקים, אך מכיוון שמרכז הכובד שלנו עולה ויורד מעט מתבזבזת מעט אנרגיה.

שאלה מעניינת היא מדוע לא התפתחו גלגלים כחלק מהמבנה האנטומי של בעלי חיים? תשובה מעניינת עוד יותר תוכלו למצוא במאמרו של פרופסור ריצרד דוקינס (מחבר "הגן האנוכי", "השען העיוור" ועוד).

5. מנוע הקיטור

מנוע השרפה, שפותח אלפי שנה מאוחר יותר, היה שיפור דרמטי נוסף במהירות התנועה וביכולת ההעמסה. מנוע הממיר אנרגיה כימית, הנמצאת בעץ או בפחם למשל, לתנועה מכאנית ולא רק לחום ולאור - שהם תוצריה הישירים של הבעירה. "מנועים" שניצלו אנרגיית רוח ומים שימשו אמנם רבות בחקלאות (לשאיבת מים, לטחינת קמח), אך לא התאימו לכלי תחבורה (קשה להזיז מפל מים). לעומתם, מנוע הניזון מפחם וממים אפשר להעמיס על קטר נוסע.

מנוע השריפה השימושי הראשון היה מנוע הקיטור, שבו חום השריפה מרתיח מים והופכם לקיטור, שהלחץ שלו מתורגם לתנועה. השם המוכר לנו הוא ג'ימס וואט (Watt), שאמנם פתר כמה בעיות טכניות ושיפר פי כמה את נצילות המנוע, אך בוודאי לא היה היחיד. במאות ה-18 וה-19 פותחו מנגנונים רבים של מבערים, בוכנות, אטמים ושסתומים, שתרמו לבניית מגוון מנועי קיטור - שהניעו את גלגלי המהפכה התעשייתית.

אבל הרעיון להפוך חום לתנועה בעזרת קיטור עתיק הרבה יותר. הֶרו (Hero), מדען יווני מאלכסנדריה שחי כמאתיים שנה לפני הספירה, תיאר במאמרו "פניאומטיקה" כשמונים מערכות הידראוליות מרתקות. אחת מהן היא מיכל מים שממנו יוצאים זוג צינורות בכיוונים מנוגדים. כאשר מדליקים אש מתחת למיכל, מתחממים המים והופכים לקיטור, היוצא בלחץ מהצינורות וגורם למיכל להסתובב. זהו כנראה אביו הקדמון של מנוע הקיטור.

6. הכדור הפורח הראשון

הקפיצה הבאה היא היכולת להתרומם מעל הקרקע. יכולת זו מאפשרת לנוע במסלול הקצר ביותר בין שתי נקודות, במינימום חיכוך (כלומר במהירות גבוהה), ואף למקומות שאין אפשרות אחרת להגיע אליהן (הירח למשל). עדויות להפרחת "כדורים" זעירים אפשר למצוא כבר בכתבים סיניים מהמאה השנייה לפני הספירה, שבהם מוסבר כיצד מרוקנים ביצה, מדליקים בתוכה עשב יבש והיא מתחילה לרחף באוויר.

אך ליכולת תעופה ממש, שאליה הגיעו חרקים וציפורים כבר לפני מיליוני שנה - הצלחנו להגיע רק בסוף המאה ה-18, עם פיתוח הכדור הפורח על ידי האחים מונגולפיה (Montgolfier). האחים, שהיו בניו של יצרן נייר, הבחינו שכאשר הם שורפים נייר, פיסות הפיח עולות למעלה. בעקבות תצפיות אלו התחילו בשורת ניסויים בהדלקת אש מתחת לשקיות נייר שריחפו באוויר.

 

לבסוף נבנה כדור ענק שגובהו כ-25 מטר וקוטרו 15 מטר וזוג מתנדבים (שמשמו של אחד מהם, Pilatre de Rozier, נגזר עם הזמן המושג Pilot) ריחפו בעזרתו בגובה של כמאה מטר במשך 25 דקות. הטיסה יכלה להימשך זמן ארוך יותר אך מכיוון שהאחים מונגולפיה חשבו שהעשן (שאותו כינו גז מונגולפיה) הוא הגורם לכדור להתרומם, הם השתמשו בקש, בזבל אורגני ובנעליים ישנות כחומר בערה שפלט עשן רב. גיצים מהמדורה, שאיימו לשרוף את הכדור (ויתכן שגם הריח...), הביאו להחלטת הטייסים לנחות באזור הפתוח הראשון שראו.

7. תקשורת

התחום הטכנולוגי השלישי הוא תקשורת - העברת מידע ושימורו, ולא רק בגלל מהפיכת האינטרנט והשיטפון הסלולארי של העשור האחרון. היכולת לתעד ולרשום חוויות וידע שנצבר היא אחת התכונות הבסיסיות המבדילות את האדם משאר בעלי החיים, ומאפשרת את ההתקדמות החברתית-תרבותית-מדעית-טכנולוגית מדור לדור. בסיס התקשרות הוא כמובן השפה המדוברת, אך "הפיתוח הטכנולוגי" הראשון הקשור לשימור המידע הוא הרישום/ציור על קירות המערה. רישומים שעדויות להם אפשר למצוא כבר מלפני יותר מ-20,000 שנה.

עם הזמן (בערך לפני 6000 שנה) התפתחה, נוסף על האיורים, גם מעין שפת סימנים, שבה לכל סימן יש משמעות ייחודית. שפת סימנים זו היא הבסיס לכתב הסיני והיפני. הכתב הפונטי, שבו כל סימן מייצג עיצור או הברה, התפתח רק לפני כ-4000 שנה. שפה זו חסכונית יותר בסימנים אך מורכבת יותר להבנה. עם השנים התפתח הכתב הפונטי לכתב השליט במרבית השפות המערביות. מעניין שבשנים האחרונות, עם הפיכת העולם ל"כפר גלובאלי קטן", אנו חוזרים להשתמש בשפת סימנים. גם אם איננו מכירים מילה ביפנית, סביר שנוכל לפתוח ולשמור קבצים במחשב שבו הותקנה תוכנת Windows. סימני אלו, כמו התמרורים, הפכו לקוד אוניברסלי שאינו קשור לשפה.

8. סדר דפוס

סדר הדפוס של גוטנברג מהמאה ה-15 הוא נקודת ציון נוספת בתחום התקשורת. אין מדובר בהמצאת טכניקת הדפסה ושכפול - זאת עשו שנים רבות קודם לכן, אך לכל מסמך שאותו רצו לשכפל היה צורך להכין "חותמת" ייחודית בגודל הדף כולו, שהכנתה נמשכה זמן רב. לכן השתמשו בטכניקה זו רק לשכפול איורים או מסמכים חשובים. המצאתו של גוטנברג היתה אוסף של אותיות בודדות, שאותן ניתן היה לסדר (ומכאן השם סדר דפוס) לטקסט הרצוי, להדפיס, לפרק ולסדר מחדש ל"חותמת" אחרת. המצאה זו, שבלעדיה מחיר העיתונים, למשל, היה יקר פי כמה, הביאה למהפכה בהפצת המידע הכתוב.

 

9. אותות חשמליים להעברת מידע

גם המצאת הדפוס לא שיפרה באופן משמעותי את קצב העברת המידע; עד תחילת המאה ה-19 הועברו הודעות באופן פיזי (שליחים, רצים, יוני דואר), באמצעות גלי קול (צעקות, יריות רובה, תיפוף) או בסימנים ויזואליים (עשן, מדורות, נפנוף זרועות מכאניות). פריצת הדרך התרחשה כאשר המידע תורגם לאותות חשמליים, אותות אשר ניתן להעבירם במהירות האור (כמעט) למרחק אלפי קילומטרים בכבלי נחושת או בגלי רדיו. לחלופין אפשר להפכם להבהובי אור לייזר העובר בסיב אופטי בקצב גבוה עוד יותר. גם בתחום זה פותחו המצאות ושכלולים רבים מאוד, והדוגמאות נבחרו בעיקר בגלל השפעתן החברתית.

הטלפון של בל היה שכלול קטן למדי של מערכת הטלגרף שפעלה בהצלחה כבר שלושים שנה קודם לכן. גם בפטנט המפורסם משנת 1876 מוזכר רעיון הפיכת הקול האנושי לאותות חשמליים כתוספת שולית לרעיון המרכזי של שידור בו זמני (ריבוב) של כמה אותות מורס. אך יכולת זו חסכה מהמשתמש במערכת הטלגרף את הצורך לדעת קרוא וכתוב כדי לקודד את המילים לסימני מורס. תוך שנה חוברו כמעט 50,000 מכשירים לרשת. עד 1910 (המצאת המרכזייה האוטומטית) היו רק בארה"ב יותר מ-7 מיליון מנויים.

 

אנלוגיה דומה אפשר לראות במעבר לטלפון "אינטרנטי" (כדוגמת Skype) - הטכנולוגיה, פרוטוקול ה-IP ומסלולי המידע סבוכים להחריד, אך המשתמש צריך לדעת רק להחזיק אפרכסת פלסטיק...

10. הרשת הסלולארית

הרשת, ההופכת אותנו לזמינים (לטוב ולרע) ומאפשרת לנו לדבר בכל רגע ומכל מקום היא דוגמה לפיתוח טכנולוגי אלגנטי, המתגבר על מגבלה פיזיקלית מתחום אחר. שידור אלחוטי פותח כבר בסוף המאה ה-19 על ידי גוליילמו מרקוני ((Marconi, ומאז מציפות אותנו אינספור תשדורות: תחנות רדיו וטלוויזיה, מערכות קשר צבאיות ומסחריות, חובבי רדיו ומה לא. הבעיה היא שתחום התדרים מוגבל, ודי מהר החלו השידורים "לדרוך" זה על זה. הבדיחה על מקלטי רדיו חסכוניים הקולטים תמיד שלוש תחנות יחד הפסיקה להצחיק, וברור שאי אפשר לתת תדר לכל אזרח.

 

רעיון הרשת הסלולארית הוא להשתמש בתדרים המוגבלים בטווח ולמחזר אותם באזורים שאינם מפריעים זה לזה. המדינה מחולקת לתאי שטח (ומכאן המושג Cell), שבכל אחד משתמשים בסדרת תדרים. בתאים השכנים משתמשים בתדרים אחרים, אך בתאים רחוקים יותר אפשר להשתמש שוב בתדרים המקוריים. בצורה זו ניתן לנהל בו זמנית הרבה יותר שיחות אלחוטיות על גבי אותם תדרים. כמובן, יש צורך בפריסה ארצית של אנטנות, במערכת בקרה מרכזית אשר תקצה את התדרים למכשירים, תעקוב אחריהם כשהם עוברים מתא לתא ותשנה בהתאם את התדירויות (ואף את עוצמת השידור), וכל זה מבלי להפריע למהלך השיחה. אך בשביל זה אנחנו משלמים זמן אוויר....

סיכום, בלי נבואה, אבל עם שאלה מעצבנת....

עד כאן טכנולוגיה. ולא במקרה מהפכת האינטרנט אינה מופיעה כדוגמה. ברור שמדובר בהשפעה כלכלית, חברתית ותרבותית. אבל האם אפשר להעריך את גודל התהליך כאשר אנו נמצאים אי שם בתחילתו....
אך שאלה ערכית מציקה לגבי היסטוריה: מדוע התפתחה דווקא התקשורת ולא טכנולוגיה אחרת בקצב כה מהיר?

אמנם קשה להשוות עגבניות לעפרונות או העברת תמונת וידיאו לטיסה לחלל, אך אם ננסה בכל זאת לכמֵת את הישגי המין האנושי באלף (או במאה אלף) השנים שעברו, נראה הפרשים ניכרים בקצב. חקלאים מגדלים אמנם יותר חיטה על פחות שטח אדמה ובפחות זמן, אך השיפור הכמותי בהשוואה, למשל, לחקלאות הנבטית או המצרית הוא ביחס של פי חמישה או פי עשרה. אנו חוצים את האוקיאנוס בטיסה במהירות הקרובה למהירות הקול, אך מדובר עדיין במהירות הגדולה רק פי 500 או פי 1000 מהמהירות שבה הלכו עולי הרגל לירושלים. לעומת זאת, בתחום התקשורת, הזמן הנדרש להעברת תמונה או צליל לכל נקודה על כדור הארץ קטן פי מיליארד מיליארדים מהזמן שנדרש לרצי המלך אחשוורוש להגיע עם מברק לייעדם.

והשאלה היא האם באמת חשוב למין האנושי לראות את טקס האוסקר בזמן אמיתי יותר מאשר להציל את חייהם של רעבים למוות? ואפילו אם מדובר בחברה המערבית השבעה, מדוע - אף שהצלחנו לפתח סיבים סינתטיים המאפשרים ייצור בגדים מיידי כמעט (בלי לחכות לגידול הכותנה או הכבשה), או לחלופין, לעבד חומרים פלסטיים כתחליף לעץ - עדיין איננו מסוגלים לייצר מזון סינתטי אכיל (ולא, מונסודיום גלוטומט לא נחשב...). מדוע כדי לאכול שניצל עלינו לחכות שנים לעשב שיצמח ולפרה שתאכל אותו, ואילו תמונה משפחתית אפשר לצלם ולהדפיס תוך פחות מדקה?

ולפני שאתם מזדרזים להסביר שאי אפשר להשוות, ושמערכות ביולוגית כמו קיבה ומעיים מסובכות ומורכבות יותר ממכשיר פקס, ושאי אפשר "לרמות" אותן בסתם כימיקלים - נסו לעצור ולחזור 250 שנה אחורה. מה הייתם עונים אז לשאלה: למה כדי לדבר עם מישהו הנמצא מעבר לים חייבים להגיע אליו? או למה נדרשים חודשים לשלוח בדואר תמונה או איור? הייתם מסבירים שיש מגבלות פיזיקליות לקול האנושי, הדועך אחרי מרחק מסוים, ושאיתות דגלים/עשן/אור ניתן לראות רק לטווח של כך וכך עשרות קילומטרים וכולי וכולי. בקיצור - אי אפשר מסיבות מדעיות.

והנה הצליחו כמה אנשים מוכשרים למצוא דרך לתרגם את המידע לקוד העובר כהרף עין על גבי תווך מתאים, ולשחזרו כך שישמע ויראה זהה כמעט למקור. רעיון שאפילו ז'ול ורן לא חשב עליו. אמנם האנלוגיה אינה זהה, אך אם משחררים את גבולות הדמיון - הרי השניצל הוא חלבון העשוי בין השאר מחנקן - חומר המהווה שמונים אחוז מהאוויר המקיף את כדור הארץ. מדוע אי אפשר לשאוב אוויר זה למכונה מתאימה, יחד עם, נניח, מים שיספקו מימן וחמצן, קצת פיח לטובת הפחמנים ואנרגיה חשמלית מהשקע בקיר, ללחוץ על כמה כפתורים ולאחר כמה שניות לקבל המבורגר ???

ד"ר אמיר בן-שלום, מוזיאון המדע על שם בלופילד ירושלים
[email protected]; www.mada.org.il

מתוך: מגזין גליליאו