דרך חלון

ארזתי גיטרה בדיוק כשהשמש החלה לזרוח, עיניי כבר שרפו מלילה של דמעות,
צדתי טלפון וחייגתי למספר, ענית מתוך שינה, רציתי לצעוק עליך, רציתי לשנוא אותך,
איך אתה מסוגל לישון בשקט. בדמיוני קיוויתי שאתה שבור, מוטל על אספלט הכביש, שיכור מגעגועים.
קיוויתי שהשתגעת לפחות כמוני.
"אתה יכול לחזור?" פלטתי, "קשה לי בלעדיך," ואתה השבת שתיקה, שמעתי אותה רועדת, ניסית לעטוף אותה בכוח, אבל אני מכירה אותך ויודעת מה הם הפחדים הכי גדולים שלך. ואז ניתקת, ניתוק חד וחותך,
השפופרת נשארה מוטלת על הרצפה, והניתוק הדהד בחלל החדר וצרם לי.
פרטתי על המיתרים, כפי שפרטת על מיתרי ליבי עד שנקרעו.
הזריחה הבוקר נראתה לי שקרנית, כאילו רצתה עוד רגע של חושך, עוד רגע לבד מאחורי הכינרת שמפעם לפעם קטנה יותר.
ואז כתבתי אותך, ונעלתי כפרק בתוך ספרי. חשבתי ששם תישאר, קבור בין השורות,
אבל שוב זמזמתי את המנגינות, וכששכחתי מילה שוב קראתי מהספר את עיניך,
הייתי צריכה מבט שיכאיב לי, שארגיש אותך איתי לפחות ברגע הזה.
כאב חד מפלח כשאני נזכרת בקולך לוחש לי אהבה,
צעקה נבלעת בתוך הבכי, אני מרגישה שאני משתגעת.
לרגע נרדמתי, הזיתי שאתה מחבק, אך זאת רק קרן האור שחדרה מבעד לתריסים,
אז הקצתי והתחלתי לחלום, וכשרציתי לגעת, זה לא היה מגע ידך.
הלבד חיבק אותי, ואני חיבקתי עט שנטף דיו.

24 שעות
בכל 24 החודשים-
שתי דמעות עליי
ואין סוף עלינו.

יצאתי לאוויר הרחוב, ישבתי בנדנדה שתלינו בין שני העצים,
שם חרטנו אותנו.
תראה אותם, עומדים איתנים, חזקים מכל רוח,
ורק אני מתנדנדת בין שמיים
לבינך.
כשהלכת, השארת לי חולצה לבנה,ועליה – בדיו מהול בריח שלך אני כותבת שיר קצר,
והדמעות חותמות אותו בחצי שלמות.

אתה כבר לא תחזור,
וגם אני לא אחזור
אל עצמי- ממך
איבדתי שפיות דרך חלון גבוה,
חשבתי שתנסה לתפוס
ותנסה להציל
גם אם זה רק ממך.