אין בג'בל מוסא ובסביבתו, למעשה, כל שרידים מתקופת נדודי בני ישראל. זו אחת הסיבות שחוקרים העלו הצעות שונות מההצעה המסורתית הנוצרית, למרות קדמותה, באשר למיקום ההר. הם חיפשוהו במקומות אחרים – בצפון, במרכז ובדרום סיני. כמה מהחוקרים קשרו את מקום ההר עם מקום היציאה המשוער של בני ישראל ממצרים, דרך "ים סוף" וכך נתלתה השערה בהשערה. בשנים האחרונות שלטת יותר ויותר הגישה, שבה החל פרופ' אהרוני – שיש להפריד בין נתיב היציאה למקום ההר. נראה שיש לקבל את הדעה שמקום ההר היה בדרום סיני, לא רק כמסקנה מהדברים אודות אליהו הנביא, אלא גם מהציון של אחד-עשר יום שהלכו בני ישראל מחורב לקדש-ברנע (דברים א', ב'), היא עין קודירת, שליד קוצימה, אליבא דכל הדעות.
לפי המקרא, הלכו בני ישראל ב"דרך הר שעיר". לאחר ששמעתי לתדהמתי מפי בדואים בתמד, שהדרך מדרום סיני לקדש נקראת עד היום "דרב א-שעירה", ויש שני ג'בל שעירה בגיזרה זו – שוכנעתי שאכן זו הדרך שבה הלכו בני ישראל, מחורב שבדרום אל קדש שבקידמת סיני.
גם לי, כלרבים אחרים, היו פקפוקים מאז 1956 אם ההשערות, הישנות והחדשות, לגבי מיקום הר סיני עונות על כל השאלות. וכך הגעתי לסרביט אל-ח'אדם.
הר זה אינו עוד ברשותנו וכרגע אי-אפשר לבקר בו. נתאר בקצרה את שרידיו וננסה אחר-כך ללמוד מהם על מהותו של המקום. ההר מצוי כמה עשרות ק"מ ממפרץ סואץ, ממזרח להרי מכרות המנגן של אום-בוגמה.
ב-1761 גילה בו הנוסע הדני ניבורן – המכנה אותו בשם ערבי שפירושו "הר הכתובות" – מקדש ובו עשרות ומאות עמודים, כתובות ופסלים מצריים. מאז נערכו במקום מחקרים שונים, וחפירה אחת, לפני למעלה מ-70 שנה, בידי האגיפטולוג (חוקר מצרים הקדומה) הבריטי סיר פלינדרס פיטרי.
בתריסר השנים האחרונות חקר את המקדש פרופ' רפאל גבעון. המקדש הוקם באיזור של מכרות-תורכיז, אבן כחולה-ירקרקה ("מפכת" במצרית) שהמצרים היו נוהגים לשבצה בתכשיטים וחפצי-נוי. במכרות פעל ד"ר יצחק בית-אריה, שגם חשף במקום יישוב מהתקופה הכלקוליתית, ללמדך שהיה כאן יישוב שקדם לנוכחות המצרים. זו נמשכה כאלף שנים, מהמאה ה-כ' עד המאה ה-י"א לפנה"ס. הפרעונים היו נוהגים לשלוח מדי-פעם משלחות שהיו יושבות במקום, קונות מידי המקומיים תורכיז או מעסיקות אותם בכרייתו. לפי הכתובות, היו מקומיים אלה שמיים – בני הענף השמי-מערבי, שאליו משתייכים הכנענים, הישראלים וכו' (אחד מהם קרוי בשם "לוי"). עד-עתה ממשיכים תושבי האיזור בכריית התורכיז ומכירתו.
את המקדש הקדישו המצרים לאלה שלהם, הפופולרית מאוד במצרים – חתחור, אלת המכרות והמזרח. בכתובותיהם היא מכונה "בעלת התורכיז", וזוהי הצורה שהשמיים קראו לאלה שלהם במקום – בעלת (אשת בעל, האשרה, עשתורת) שחתחור היא התגלמותה המצרית. הדמות המקובלת שלה היא של פרה.
כבר החוקר פיטרי סבר שמקור הפולחן במקדש היה כנעני, פולחן עשתורת. הרבה חפצים היו זרים לו, ולדעתו, כמי שמנוסה מאוד בתרבות מצרים ואמנותה, היו אלה במקורם כנעניים. הוא שם לב שבנוסף לכתובות השמיות הרבות יש במקדש ובמכרות כתב אחר, המבוסס אולי על הכתב המצרי. אז עדיין לא פוענח, אך במשך הזמן נחקר הרבה וידוע כיום בכינוי הכתב הפרוטו-סינאי. נתגלו ממנו למעלה מ-35 כתובות. זהו כתב שמי, מאבות האלפבית העברי, שזמנו מגיע עד המאה ה-י"ד לפנה"ס, כלומר סמוך לנדודי ישראל במדבר. הכתובת השכיחה בו היא המלה "לבעלת", דהיינו – השמיים פנו כאן, בהקדשה ובתפילה לאלה בעלת-עשתורת. יותר מכך – במקדש עצמו נמצאה כתובת "לבעלת" כשהיא חרוטה במהופך על פסל מצרי. כלומר – אף הם קידשו את המקום. נמצאו כתובות שם גם תפילות ל"אל עולם" ול"אל", הוא האלוהים. ללמדך – השמיים סגדו כאן לאלוהים, והמקום היה מקודש עליהם. בכתובות מופיעה גם המילה "קיני" – שבט חרשי-הברזל שהסתפח אל בני ישראל. ואם לא די לנו בכל אלה הרי המצרים קוראים לאיזור המכרות כאן "ארץ האלוהים" – ביטוי קרוב מאוד לשמו של "הר האלוהים", הר חורב.
 |
הזהו ההר? |
אפשר לשער להיכן כל העובדות (לא ההשערות) הללו מובילות אותנו: זהו האתר היחיד בדרום סיני עם שרידים מהתקופה הקרובה לנדודי בני ישראל; המקום היחיד בסיני ובכל חבל-ארץ אחר, שבו נתגלה הכתב השמי הקדום. היה זה מקום מקודש על שמיים, ומהם ראו וקידשו המצרים (גם במקדש חתחור ליד "עמודי שלמה" בבקעת תמנע יש שלב מדייני).
אם קיים מקור יחיד ומיוחד, הר קדוש בדרום סיני, ששמיים הכירוהו והמצוי במקום חרב ויבש, שהשם חורב יפה לו (שלא כאיזור השלגים מוסא-קתרינה), האם יהא זה נועז מדי לשאול, שמא כאן היה הר סיני, הר מתן תורה? יהיה היכן שיהיה, בוודאי שאת לוחות-הברית כתבו בכתב השמי, היחיד שהיה ידוע אז בסיני ובכלל – הכתב הפרוטו-סינאי.
בביקור במצרים ראינו, במוזיאון הארכיאולוגי המצרי, כתובות פרוטו-סינאיות מסרביט אל-ח'אדם. ראינו עוד דברים הקשורים אולי בסיני. בין הפסלים והציורים הרבים של חתחור בדמות פרה ראינו גם פסל וציור-קיר שלה כפרה, שחלקם הפנימי מוזהב.
זה מכבר חושבים שעגל-הזהב שעשו בני ישראל מקורו בתרבות מצרים. עתה אני שואל, לנוכח גילוי הפרות המוזהבות, שמא לא הייתה זו תרבות מצרים באופן כללי. אולי לנוכח עיניהם של בני ישראל עמדה פרת-הזהב של חתחור, הפופולארית במצרים, ושאולי תוארה אף במקדשה בסרביט – חורב? זה היה התיאור הזר המצרי, המנוגד, לאלוהות הישראלית שהופיעה בפני משה באותו מקום ממש.
יש לשער שרבים מאלה שביקרו בסרביט – מקום מעניין מאוד כשלעצמו – בדרום סיני, יופתעו לקרוא על ההשערה החדשה, המייחסת לו גם קדושה וגם קשר למסעי בני ישראל; אך אם יתעמקו בהשערה זו ובטיעונים הנלווים לה, מן הסתם יבינוה טוב יותר. אם נצליח להסביר כהלכה את הרעיון בקשר להר חשוב זה, חורב, שאותו מייחסת המסורת למקום עיצוב דמותו הדתית והחברתית של העם, אולי יהא זה אחד מפירות שהותנו בדרום סיני, כמובן, בתקווה שנוכל להמשיך לבקרו ולחקרו.
לעיון נוסף: צבי אילן; האם אשפר ש"הר סיני" הוא סרביט אל-ח'אדם?; בית מקרא ג (עח), תשל"ט, ע"ע 282-278
