שירת החרקים

אני צופה בהם נפעם,

מפרכסים תחת השמש את ריקוד התמותה.

מיללים את יללת הפרפר,

המזמור הנוגה של אנקת הגסיסה.

החרקים שרים רקוויאם ברחובות העיר.

זורמים שחורים כמו שמן בצינורות המכונות.

אני צופה בהם מתרוצצים אחר טיפות של מיצוי, להזין,

ביקום בו העולמות נופלים,

צונחים אל הריק כמו עלים מתים.

הצללים התגנבו לעולם כשהיה רך, 

הביאו איתם את הכפור והכאב.

 אך הם עיצבו צורה באור הבתולי

ציור על הדף הלבן.

הם שאפשרו לגורדי השחקים לגדול,

לדורות לעלות וליפול.