חזרה ליצירות
שירים

עשרת אלפים ואט

ביתיה שלו | (02/06/2006 10:31) | 62 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
עשרת אלפים ואט
קודחים במוחי
מָקורֶמָקורֶמָקורֶה לך ילדה?
ואחר כך הם יורדים אל תוך חזי
ועושים שם מהומה רבתי.
איפה הסרעפת? איפה קופסת הצלעות?
איפה כל העזרים המופלאים שנולדו לי
כדי להגן על הלב המתנשם?
כדי לפצות על דקות הקרום
של בועות האוויר הזעירות של ראותי?
המאמץ לנשום מדבר אל תוך רקותיי,
מבקש מהן לשאת את הסבל
באצילות המופלאה המאפיינת אותן ממילא,
אך הן אינן משתפות פעולה.
אני מביטה פנימה, אל תוך קופסת הצלעות
ומנסה לאתר את סבל.
אין סבל, יש רק מאמץ.
לאהוב.
 

פלא הוא, אין ספק.

מעולם לא נדרש לי מאמץ כדי לאהוב.

נראה כי ככל שאני נעשית מודעת

לגוף הפיזי העוטף אותי,

אני נעשית מודעת למשקל ׀ לכובד ׀

למאסה העוטפת את הנשמה.

עכשיו צריך להפעיל כוח

כדי לעוף.
 
 
 
 

© כל הזכויות שמורות לביתיה שלו  

 

תגובות

חזרה ליצירות