נחמיה היה בן למשפחה תימניה מרובת ילדים, אצלנו בשכונה היו יותר ילדים ממשפחות, השכונה שבה גדלתי היתה שכונה של קיבוץ גלויות , אי אפשר לספר עליה בקלות שכזאת.
היו אלה שבאו מתימן מספרד וממדינות אשכנז, תימנים מרוקאים טריפוליטאים, היה אפילו ערבי אחד שהתגייר, גם איש אחד גמד שהיה ממשפחת כהנים ובחגיגות של שמחת תורה זאת הייתה האטרקציה, לגמד הייתה אישה גבוהה קצת מטורללת, וילדה ג'ינג'ית נחמדה, בגילי, היתה גם אישה אחת נוצריה שהיו לה שלושה בנים, חרוצים, ילדים טובים, את סמי אני לא אשכח.
סמי היה קצת יותר גדול ממני, סמי היה גם זה שעזר לי אחרי כמה שנים כשבגרנו בימים רעים, היה מעיר אותי בבוקר מוקדם בחמש, היינו נכנסים ואמא שלו הייתה מכינה לנו משהו חם לשתות וסנדוויצ'ים תמיד תמיד היו טעימים, והיינו נוסעים ביחד לעבוד באיזה מפעל קטן למפות, הוא גם היה זה שלימד אותי איך לשפוך את החומר הזה שהיה הופך למפות מפלסטיק יפייפיות שיהיה לי כמה לירות לשלם להרצל על המיטה בחדר הקטן מאחור, מאחורי הבית שלו. אחר כך לקחו את הרצל לכלא והרצליה נשארה עם הבית הגדול עם התינוקת ועם הצרות, התברר שהיה עבריין, לא ממש בקנה מידה גדול, סתם קטן. אני חושבת שסמי אהב אותי אבל אף פעם הוא לא אמר, אבל אני הרגשתי לפי החיבוק והמבטים או אולי פשוט היה לו לב טוב ועוררתי אצלו רחמים, אבל מה זה חשוב עכשיו היינו ידידים טובים וסיפרנו אחד לשני את כל הסודות עוד איזה כמה שנים, אבל זה כבר סיפור לכשעצמו.
במרחק קצר היו גם בדווים, אבל מה לנו הילדים ולמלחמות עדתיות ודתיות.
היה כביש אחד קטן שהיו לאורכו איזה כמה בתים והשאר היו מפוזרים ככה סתם זאת לא הייתה עיר לא מושבה לא קיבוץ ולא עיירה, שכונה קראנו לה וזהו.
מסביב היה חול, הרבה חול ודיונות, במרחק לא רב שדות של נרקיסים וכלניות בזמן פריחות פרדס גדול קוצים ודרדרים מגדל מים שתי רפתות ומפעלים ומה לא.
הבית של נחמיה היה גדול, לא טירה לא ארמון לא וילה לא קוטג', סתם בית גדול שיש בו הכל, שם היה המועדון השכונתי שם הייתה המכולת בית הכנסת והגג הכי גדול שם ראינו בהקרנה שבועית את אלוויס ואליזבט טיילר וסרטים קאובויים הודים ועוד ועוד ועוד.
כשנחמיה התגייס לצבא, הוא לא היה רק גאוות המשפחה, הוא היה גאוות השכונה כולה, ועוד לצנחנים, תתארו לכם, הוא התנדב לצנחנים.
אנחנו היינו עוד ילדים קטנים, כשנחמיה בא לחופשה לשבת, אחרי זמן מה כל הילדים רדפו אחריו במין תהלוכה שכזאת, עדליאדע, הילולה, משהו שלא רואים כל יום אפילו לא בחלום, ולנחמיה הייתה כומתה אדומה ונעליים אדומות שכאלה והוא היה הצנחן של השכונה, ובקיצור, בבית הכנסת באותה השבת חילקו סוכריות ועוגות וג'חנון וביצה וסבייה מתוקה גם שתייה והכל חינם אין כסף, באותה השבת הייתה שמחה גדולה, גדולה מאוד, גדולה.
באותו היום, ככה, כמו בכל יום היינו משחקים מחניים מחבואים ועוד כל מיני משחקים של פעם אתם יודעים, ופתאום מכונית מתקרבת, זאת לא הייתה שכונה של מכוניות וכאלה הכביש שלנו היה פנוי בערך כמו ביום כיפורים עכשיו רק שאצלנו בכל השנה, כך שמייד הסתקרנו, והמכונית עצרה, זאת הייתה המכונית של הצבא, כבר חשבנו שנחמיה קיבל דרגה, קיבל מכונית ובא, אבל נחמיה לא ירד, ירד בחור גבוה עם המון דרגות ובחורה ואחות, הם לא אמרו לנו שלום ופניהם היו חתומות הם רק שאלו איפה גרים ההורים של נחמיה? מי לא מכיר את נחמיה אמרנו וליווינו אותם בשיירות, שיירות של ילדים אני מתכוונת, שיירות, ויצאנו החוצה לחכות.
פתאום, שמענו זעקות שבר, זעקות שבר חזקות, כאלה שהרעידו אותנו כמו שמרעידות הצפירות במלחמות, תוך דקות ספורות השמועה התפשטה כמו אש בשדות לנחמיה קרתה תאונה, המצנח לא נפתח והוא התרסק לאדמה והוא מת, נחמיה מת.
למחרת הביאו ארון עטוף בדגל ישראל והיו הרבה חיילים והכל, ואנחנו הילדים לא ידענו שהוא בארון ושאלנו כל הזמן "איפה נחמיה איפה נחמיה" ובכינו "זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות".
במשך כל אותו השבוע ראינו אנשים ומכוניות ואוטובוסים ושמענו בכיות מה שלא ראינו ושמענו אני חושבת אפילו בחלומות הכי רעים שיכולים להיות.
השבוע שמעתי בחדשות, והסיפור שלי מסופר לאחור, איזה 40 שנה בערך, אבל שמעתי בחדשות "תאונה נדירה קרתה, המצנח הסתבך... לא נפתח..."
אז עלו וצצו להם הזכרונות
והתחלתי לכתוב.
יהי זכרו ברוך. 19.2.06
"כל הזכויות שמורות"
