1. בשבע ושש-עשרה דקות היא עומדת מול הקיר, פניה לסלון ואחוריה למרפסת, וידה משה בשערה כמו חיפשה שם חידה נשכחת. סבתה איז'ה מורידה סיר מן הכיריים, לבושה קימונו שחור ופרחוני ומספרת לה על קטנות בקול שנסדק לפני זמן רב על חולות מדבר רחוק, שפתותיה תקועות בהברה יחידה: "–אל". ובמטבח טיפה שניתקה מהברז לאחר דביקות כה ארוכה עושה את דרכה אל הקרמיקה הלבנה.
בילדותה היה ספר, "סוד הגן הנעלם", ובלי סיבה ברורה היא מהרהרת בו עכשיו. והתת מודע שלה רוחץ בלובן של עולמות אחרים. אי-שם בקומת התקרה יד נשלחת לשלט, והטלוויזיה במצב ביניים, חציה מראה נשים מאופרות, חציה את זוועות המלחמה.
מחוץ לחלון דרכו איש לא מסתכל להקה עצומת-מספר של שחפים תלויה באוויר. ותדרים גבוהים מבינת אוזן אנוש נשלחים אל החדרים. אחיה הקטן חוצב בשקידות שיעורי-בית; עטו נח אחרי דגלה העליון של האות "ל", לפני בטנה התחתונה. הריאות מתפנות להזמין אוויר פנימה, והלב פועם פעימה יחידה.
בשבע ושש עשרה השעון הדיגיטלי שלה עצר.
2. ביום ראשון היא קמה בשבע ומרתיחה קומקום. הכלב כבר רוצה לצאת לטיול, והיא לוקחת אותו. קצת קוראת עיתון, קצת שותה קפה. עובדת מהבית. בשתים עשרה מגיע הדואר, היא קצת מנקה, קצת נחה. בשלוש גלית חוזרת מבית הספר ובעשר היא הולכת לישון.
ביום שני היא קמה בשבע ומרתיחה קומקום. הכלב מקשקש בזנבו, רוצה לטייל, והיא לוקחת אותו. קצת קוראת עיתון, קצת שותה קפה. עובדת על המחשב בבית. בשתים עשרה מגיע הדואר, היא קצת מנקה, קצת נחה. בשלוש גלית חוזרת מבית הספר ובעשר היא הולכת לישון.
ביום שלישי היא קמה, כרגיל, בשבע, ומרתיחה קומקום. הכלב מת לצאת החוצה והיא לוקחת אותו. קצת קוראת עיתון, קצת שותה קפה. עובדת בעצלתיים מהבית. בשתים עשרה הדואר מגיע. היא קצת מנקה וקצת נחה. בעשר היא הולכת לישון.
3. הוא התעורר באמצע הלילה בזיעה קרה. קול נשימותיו מילא את הדממה.
אי שם, עמוק בתוך החושך, הוא שמע צליל אחר. טפטוף עדין התקרב אליו.
הוא התכסה מתחת לשמיכה, מושך עוד, מושך עוד, אם יהיה מספיק מכונס אולי זה לא יגע בו. הצל עף ברוח וחדר לחדרו דרך החלון.
זה התקרב, ניגש אליו, וליבו נמלא חרדה, והוא הסיר את השמיכות וראה אותו בפנים אבל לא יכל אפילו לצרוח –
וזה נגע בו.
4. ועדיין הפומפומוס ישן. גופו הכבד תלוי בין שמיים לארץ, דומם. אני ועדי ניסינו הכול. בהתחלה דיגדגנו לו את הרגליים, הוא היה מאוד רגיש, אבל הוא עדיין ישן. אז דקרנו אותו עם מחטים, אבל זה לא עזר. אז הבאנו מקדחה, אבל זה לא עזר.
עדי צרחה לו בתוך האוזן. שכרנו להקת סקסופונים שינגנו לו. שכרנו מגן החיות פיל, צבוע ואורנגוטנג. הוא לא זע.
שפכנו על הפנים שלו מים. שפכנו מיץ לימון. שפכנו חומצה גופריתית. הוא לא זע.
הבטחנו לו שהיום יש טיול שנתי. הבטחנו שהיום יתנו לו אוסקר. הבטחנו שהיום הכול יבוא על מקומו. הוא לא זע.
ועדיין הפומפומוס ישן.
5. יובל ביקש ממני שארד איתו לתחנה; הוא לא רוצה להיות שם לבד, הסביר לי, ומלבד זאת הוא רוצה להיפרד. עזרתי לו לארוז מזוודה חומה קטנה, לקפל את הבגדים שהיו זרוקים שם בבלילה נחפזת, לבחור תקליטים, למצוא עוד מקום לגלויות ולפרחים מיובשים. הוא אמר שהוא תמהה מה נעשה, בלילה האחרון. האם נלך להצגה או לסרט. בסוף היה לנו טוב דיו פשוט להיות ביחד.
הבוקר הלבן הגיע וירדנו אל התחנה. הכנתי לו שקשוקה ושוקו קר כמו שהוא אוהב, אבל היה עליו למהר, לא להפסיד את שהשעה, והוא השאיר אותה חצי גמורה על הצלחת.
יצאנו מביתנו אל שביל העפר הצר. ואני תהיתי לעצמי, איך זה שהתחנה כל כך ריקה, הלא קו אפס הוא קו מבוקש מאוד. והרגשתי איך יובל מזדקן בכל פסיעה.
בסופו של דבר האוטובוס איחר לבוא, והיה לנו נצח שלם להגיד את כל מה שעוד לא אמרנו, ולהתנשק. אבל בסופו של דבר היה לנו טוב דיו פשוט להיות ביחד. הוא שאל אותי שאלות של מה בכך, האם כיביתי את הגז בכיריים, והאם אהיה מאושרת באביב. ואני חשבתי, באמת שמאוד לבן הבוקר. והמתנו.
והאוטובוס הגיע, בדיוק בזמן הייעוד, ויובל הכניס את מזוודתו החומה אל התא, ושלח לי חיוך אחרון, ועלה עליו. ונסע.
6. חלמתי שהייתי בתהלוכה גדולה בעיר, קול המון של צועדים ושל תרועות שמחה. הייתה איתנו מכונית גדולה ועליה רמקול מרעים, ושירים חסידיים החדירו את קצבם לאדמה. היו שם שלושה שהניפו דגל, בגוונים של כחול וירוק וחום, וילדים שנשאו נשפן-פה מרעיש ולא חדלו מלהרגיז בו.
גם אני הייתי חלק בשמחה, ומוקף המוני פרצופים וחולצות רגליי נשאו אותי הלאה, אם כי לא ידעתי על מה המהומה. השמים היו ריקים מעלינו והארץ הייתה ריקה. ובמחולות המשכנו הלאה.
ניסיתי לפנות לסדרן, לשאול על פשר המהומה, אך העומס דחק בי. והנה אני רואה מימני פרצוף מוכר, את סבא שלי האהוב, פרופסור סם, ושערו הלבן חופה ראש עם חיוך. ניגשתי אליו, קראתי אליו: "סבא, ידעת שגם אני כאן?". אבל בדרך אליו הוא נהדף קדימה ונותרתי לבדי.
ופתאום ראיתי משמאלי את יוסי בר-יון, אדם שלמד בבית ספרי בילדותי ובכינוייו עשה את חיי גיהינום מפוקח. אני מביט בו בסלידה מכוונות, נועץ בו מבטים, אך להפתעתי הוא פשוט מביט לעברי וממשיך הלאה, כאילו לא קרה דבר.
בעודי עומד ותמהה והשיער שמולי נדמה עלי כשערה של ירדנה חזן, חברתה הטובה של אחותי. "ירדנה!" אני קורא אליה. "לא ראיתי אותך שנים!" אולם היא ממשיכה לצעוד לפני, במרחק מטר, מבלי להפנות מבט אחד.
במרווח אלכסוני ממני אני קולט לפתע את פניו של נפתלי הרשברג, ורחוק משמאל, ממש אחר-כך, את רעי לשעבר, יחל בן-שלום. בתדהמה אני פונה אחורה, ומבחין כי כל חברי ממכון לב, שני ילדים מהגן שלי וזר שנתקלתי בו באוטובוס כולם נוכחים. עוד אני סופר שלוש מהלהקות האהובות עלי, שנים מהרבנים שהערצתי, ושני חברים שהיו לי כתינוק.
ואז השורה צועדת אל תוכי ונתקלת, כמו לא ראתה אותי שם.
ואז אני מבין.
"לא!" אני צועק בפה מלא. "לא עכשיו! לא ככה!" האין מי שישמע את קולי?
והמוזיקה מתנגנת לה בלהט, צלילי בס עמוקים שחודרים אל תוך הוריד.
ואני עומד במרכז וממרר בבכי, משתנק ומנסה לשלוט ביבבות, והתהלוכה ממשיכה בתנועתם של אלף רגליים, והחצוצרות מכות והבלונים נישאים.
ושני דמעות חמות נמשכות על לחיי, אני תופס את ראשי בידיי, ממרר על הסיכוי שהיה לי, ממרר על הפחד, ואני יודע שרק בגיני ההליכה הגדולה הזאת, ושרק אותי התכנסו כאן כולם ללוות, ואני יודע שמהחלום הזה לא אתעורר, והם מריעים לי ונושאים לי תשועות.
