שטח הפקר
העסקה נחתמה ושני הצדדים באו על החתום.
כל אחד מאיתנו אחז בעט וחתם ברעד את שמו, שנינו הבנו היטב את כובד הדברים ואת המשתמע מהם.
הכדור הקטן שבקצה העט התנתק מהנייר וטיפת דיו קטנטנה נפרדה מהאותיות המסולסלות. את שנינו דגדגה ידיעה ברורה שזה עדיין לא נגמר. זה אפילו לא היה קרוב, אך לנו לא הייתה שום ברירה.
על פני השטח צויירו גבולות חדשים, מפות שונו ושורטטו והצדדים נאותו לנהוג בהתאם להחלטות המדיניות, שנקבעו והוסכמו בינינו.
מתחת לפני השטח, באפלולית מעבה האדמה, מתחת לשרטוטים ולקווים, מתחת לביצורים ולהגנות מסתובבת לה בחוסר מנוחה האהבה שלנו.
ככל שעובר הזמן והיא אינה מקבלת מענה, הופכת האהבה מתוסכלת; מתענה בסבלה.
אחרי התפלשות נזעמת בעפר, הושחרו פניה היפות וכוסו שכבת אפר דקה - והאהבה הופכת פראית ותובענית יותר מתמיד.
כמורדים במחתרת, מחפשת היא את הפרצות בקווי ההגנה. כארגון טרור שמטרתו לחבל בשלוות היום-יום המזוייפת, מאתרת האהבה היכן תוכל להניח את מטעניה. היכן תוכל להכות בנו כך שנזדעזע ולא נוכל עוד לשבת בשקט כל אחד במקומו, לבד עם עצמו.
בשיטוט מתמיד היא אורבת לנו לאורך הגדרות והחומות שהקמנו בין לילה, בודקת את יציבותן של ההחלטות, בוחנת את חוזקם של ההסכמים – ואותנו, את שנינו, עד כמה אנחנו טיפשים.
אם הייתה פעם האהבה שטח ההפקר עליו פסענו יחדיו, המקום בו התקיימו יחסי החוץ והמסחר, התקשורת והמגעים שבינינו, המתחם אותו חלקנו בשיתוף והבנה, הרי שהפכה כעת האהבה לשטח הפרדה.
שטח מפורז אליו מביט כל אחד מהצדדים בחמדה. כי שנינו חומדים את אותה נקודה. אך לא מתוך תאווה חמדנו אותה. לא מתוך הצורך לכבוש או לשלוט חמדנו בה. לא מתוך ניסיון לומר: "שטח זה הוא בלעדי שלי ולך אין בו כל דריסה!"
מלחמה לא התלקחה על אדמת ההפקר, חיים לא הוקרבו למען מטרות צודקות והרוגי מלכות לא נתנו חייהם בכדי לזכות בעילוי נשמתם. את פיסת האהבה המדוברת מילאנו יחדיו והפרחנו בחדווה.
במקום לכבוש – שחררנו.
במקום לשלוט – הבנו.
במקום לתפוס בעלות ורכושנות – נתנו וחלקנו,
ובמקום להילחם – אהבנו.
כעת עומד גן העדן הקטן עזוב ומיותם. אם לא נוכל להיות בו יחדיו, מוטב כי שנינו לא נהיה בו. לבד, במקום שכזה, קשה מאוד להיות.
נסגר המקום וגדרות גודרו סביב. הוקמה חומה גבוהה, בצורה ונצורה ודגלים לבנים הונפו משני צידי החומה. שנינו נכנענו לנסיבות.
נכנענו מבלי שאיש אילץ אותנו לכך. אף אחד לא איים, אף אחד לא צר על החומות ואיש לא ניסה לכבוש או לקחת מידינו את הגן היקר.
ובכל זאת באנו וחתמנו על הסכם דו-צדדי וליבַּנּוּ בינינו הבנות. לחצנו ידיים ונפרדנו כידידים וכעת, כל אחד מאיתנו משקיף מעל לחומה, לעבר השטח המפורז – ומעבר לו. צופים בערגה אל הצד שממול, מתבוננים מרחוק בצעדים הכבדים ובגב השפוף ומתייסרים תחת נטל ההפרדה.
מדי פעם עלינו לערוך מחוות מדיניות זה כלפי זו ואז קשה המצב שבעתיים.
הסכנה האורבת במחוות שכאלה, האהבה החבלנית, שמאיימת לזנק במפתיע ולטרוף את הקלפים, מחכה בדיוק להזדמנות שכזאת.
היא לא תחרחר מלחמה, היא לא תתגרה בניצים – כי מעולם לא היו יריבים. המחבלת הנחושה תעולל נזקים גדולים בהרבה! היא לא תרחם עלינו ותביא אותנו למצב רתיחה. המתח יהיה קשה מנשוא ובסוף נתנפל זה על זו, מורעבים וצמאים, משתוקקים וכמהים לשוב אל מפגש הפסגה.
באותם רגעים יפרצו הגבולות, החומות יפלו וביצורים יקרסו ולרגע קטן של אושר נגיע שוב אל גן העדן הקסום שיצרנו. לשעה קצרה יפתחו שערי שמיים והאהבה תעלה מתהומות השאול בהם שוטטה ותרווה את צימאונה בדמנו, הבוער מתשוקה.
בסוף מעשה נסדר וניישר הבגדים, נחזיר שרטוטים למקומם ונחתום מחדש על הצהרות וחוזים מדיניים. הגבולות יועמדו בשנית, בשלישית והשטח ישוב ויפורז.
ורק האהבה תמשיך להסתובב מורעבת וחסרת מנוחה, תפגין במצעדי מחאה כנגד המחדלים הפוליטיים שהמטנו על ראשה, תרסס כתובות נאצה על החומות הגבוהות, תקשור את עצמה אל הגדרות הדוקרניות ותשבות רעב עד יצטמקו פניה היפות, עד שתגווע ותחדל אהבתנו בליבנו לפעום.
עד הפיגוע הבא....
