סליחה

סליחה

החיוך שנפרש על פניה הציף את עיני בדוק בלתי נראה. כל כך מוכר החיוך הזה, שאומר: "עוד רגע אפרוץ בבכי בלתי נשלט ואני כל כך לא רוצה שזה יקרה". לא היה בו שמץ של שמחה, בחיוך הזה שלה, רק כאב אינסופי ועלבון בלתי נסבל. הדוק בעיני הפך ללחלוחית שאיימה להיקוות לכדי דמעות גדולות, חמות, מלוחות שתזלוגנה במורד לחיי ותשווה להן מבע עוד יותר טיפשי.

מוזר, כמה מהר חולפת המחשבה במקום שאין מילים. פניה התעוו עוד יותר, כשניסתה לשמור על מסגרת החיוך. לרסן את התגובה המשתלטת. אט אט קפאו פניה, עיניה רשפו חיצים של קרח. בשקט כפתה את מילותיה לצאת סדורות, מדודות: "אז תלך" לאטה חרש ולא יספה.

מוזר, בכל התסריטים שלי, בכל ההדמיות שהרצתי בראש לפני, הייתי בטוח שצמד מילים אילה תהיינה משחררות. החופש בהתגלמותו. דמיינתי אותן כמו שער כפול ענק, מימי הביניים שנפתח בבת אחת ושפעת קרניים זוהרות מציפות אותי וגואלות מבור מחשכים. זהו שלא! צמד המילים ניתזו אלי צורבות, מצליפות, מצמיתות. חודרות באבחה אחת לגזע המח, ומתנקזות לכדי מילה אחת: "סוף"!

הסוף מביא איתו תובנה אחת ברורה: "שום דבר מרגע זה ואילך לא יהיה כמו קודם". האינטימיות האבודה, החיוך בזוית עיניה כשהיא עונה לי כבר בזמן שהשאלה רק מתנסחת לי בראש. מיליוני פריטי זיכרון שמשותפים רק לנו. מטבעות הלשון שהכרנו רק שנינו. כל אלה ועוד, כבר לא יהיו יותר.

מסך כבד ירד בינינו, פרגוד של קטיפה סמיכה, בולעת כל רחש, כל רגש. האוויר נהיה קלוש, דליל, מעיק.

 "סליחה" מלמלתי חרש, והתפוגגתי משם לאיטי.