היה מאוד חם בחוץ. פח הזבל הירוק הצמוד לבניין התחיל ממש להסריח. החמסין כנראה גרם לכול הזבל להחמיץ והריחות היו לא פשוטים. שכבתי במיטה והתלבטתי מה יהיה נורא יותר, חלון פתוח או סגור. בערך בשתיים עשרה החלטתי לסגור את החלון, מה שכמובן לא עזר. אני גר בקומה הרביעית ולא יכולתי שלא לרחם על אלו שגרו בקומות מתחתיי, מעניין אם הם מצליחים לישון חשבתי לעצמי. בשתיים לפנות בוקר החלטתי לרדת ל-AMPM לקנות לי משהו מתוק. לא ברור למה אבל הצחנה הכבדה עשתה לי חשק למתוק. שכבתי במיטה ודמיינתי שכבות של פרי או אולי פצפוצי שוקולד, שוקעות בתוך ים של קרם מרענן. הייתם מצפים שלנסות להירדם בתוך ביצה יוציא לכם את התיאבון אבל מתברר שמבקרה שלי ההפך הוא הנכון.
שמתי מכנסיים וגופייה וירדתי למטה. בכניסה לבניין ישבה צילה. צילה הייתה נרקומנית שקיבצה נדבות בפינת הרחוב בו גרתי. היא נראתה כאילו יצאה מסרט שואה, כחושה ומקומטת. יצאתי מהמעלית ומצאתי אותה נשענת על המדרגות במבואה ורועדת. היא לא ישנה ומצד שני גם לא הייתה ממש בהכרה. היה לה שיער בלונדיני מלא ויפהפה וחשבתי לעצמי שהיא בטח חמש עשרה שנה יותר צעירה ממה שהיא נראית. כול כמה ימים היא הייתה מבלה את הלילה בכניסה לבניין והנחתי שהיא פשוט עושה סבב בין הבניינים באזור. כנראה בגלל שבמזבלה בה אני גרתי לאף אחד לא ממש היה איכפת, זה היה אחד מהיעדים המועדפים עליה.
יצא לי להכיר אותה לראשונה בערך חודש לפני כן כשחזרתי מארוחת ערב אצל ההורים שלי. ביום שישי בלילה היא כמעט תמיד הייתה עומדת בפינה ועוברת בין המכוניות אם כוס פלסטיק או כול כלי קיבול אחר שמצאה. אף פעם לא נתתי לה כסף כי היה ברור לי לאן הוא יגיע. אבל באותו לילה אימא שלי שלחה אותי הביתה עם עוף ואורז שנשארו מארוחת הערב והחלטתי לתת לה את האוכל. עצרתי את הרכב בשוליים וסימנתי לה להתקרב.
"שבת שלום מותק" היא גמגמה.
"שבת שלום", השבתי "תגידי את רעבה?"
"וואלה לא ממש, למה מה יש לך להציע?". שלפתי את שקית הקרטון מהמושב האחורי והגשתי לה אותה. היא בדקה את תכולתה ונעצה בי מבט מעורב של הכרת תודה ואכזבה.
"האמת אני יותר בקטע של תרומות, אם זה בסדר מבחינתך", איזה פוליטיקאית חשבתי לעצמי.
"תשמעי כסף אני לא אביא לך, אבל האוכל ממש טעים ונראה לי שלא יזיק לך לאכול משהו", ניסיתי להישמע חביב ולא מתנשא אבל זה לא יצא ככה.
"אתה מוכר לי אתה יודע", היא שינתה נושא במפתיע, "אתה עובר פה הרבה נכון?".
"כן האמת שאני גר פה ליד".
"אז מה יש, כמה לירות אתה לא יכול לתת מדי פעם?", היא רטנה.
"אם יש תלונות תביאי תאוכל ואני איהנה ממנו", הייתי נחוש לא להיכנע למניפולציות שלה.
"טוב טוב סליחה, תודה על האוכל, ואגב אני צילה", היא הושיטה לי יד מלוכלכת ושברירית.
"אני שי ובכיף, שיהיה לך בתאבון", נרתעתי אבל לחצתי את ידה בכול זאת.
"פעם הבאה תביא כסף, כן?" היא חייכה וראיתי זכר לפנים הנאות שפעם היו לה. חייכתי, קרצתי לה ונסעתי. מאז אני רואה אותה כל הזמן ואנחנו מחליפים כמה מילים מדי פעם, כול עוד היא לא מטושטשת מדי.
חזרתי מה- AMPM עם שישיית מילקי שוקולד והנחתי אחד ליד צילה, שיהיה לה לארוחת בוקר. עליתי הביתה ופירקתי שלושה גביעים. היה מאוד חם והיה לי כאב ראש שסחבתי איתי כול אותו שבוע. אחרי שלושה מילקי הרגשתי קצת כבד וקיוויתי שאולי עכשיו אוכל סוף סוף להירדם. נשכבתי שוב במיטה הענקית שלי, ומהר מאוד הבנתי שהלילה הזה הולך להיות ארוך בהרבה ממה שציפיתי.
מצאתי את עצמי שוקע במיליון מחשבות, חלקן צלולות והגיוניות, וחלקן כל כך הזויות עד שגרמו לי לחשוב שאולי כבר נרדמתי ואני חולם. כנראה בגלל החום הכבד מצאתי את עצמי חושב על איזה סרט יפני שראיתי שבוע לפני כן בטלוויזיה. לסרט קוראים "קיץ אינדיאני" והוא התחיל נורא מונוטוני ומשעמם אבל כשהסתיים לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו. הוא מספר על כפר דייגים בצפון יפן, באי הוקאידו, שחווה גל חום כבד מאוד ולא אופייני לאזור. החום הנורא משפיע על שלל דמויות באופנים שונים ומשונים, וגורם לכולם נדודי שינה. בשלב מסוים מחליט טורו, בחור צעיר והדמות המרכזית בסרט, להציע לתושבי הכפר אלטרנטיבה ללילות הלבנים והבודדים. הוא עובר בין הבתים ומחלק מודעה בה הוא מזמין אותם לגן הגדול במרכז הכפר בו הם יוכלו להאזין לו מספר סיפורים עד אור הבוקר. בלילות הראשונים הוא יושב בגן היפהפה לבדו ואף אחד לא מגיע. הוא יושב כשלידו מונחות ערמות של ספרים ומחברות מלאות בסיפורים, חלקם אגדות יפניות מוכרות וחלקם סיפורים שכתב בעצמו. הוריו דואגים לו ומפצירים בו להפסיק לבלות את הלילות בגן. הם חוששים כי חוסר השינה המתמשך עלול לפגוע בו, אך טורו מתעקש וממשיך להתיישב על אותו הספסל מדי לילה, קורא בקול רם מן הספרים והמחברות ומחכה בסבלנות לאנשים שיבואו. לאט לאט רחבת הגן מתמלאת בתושבי הכפר, יש כאלה המגיעים לבד וכאלה המגיעים עם משפחותיהם. הם מביאים עימם מחצלות וכריות, פורסים אותם למרגלות הספסל עליו יושב טורו, ונשכבים. הוא מקפיד אף פעם לא לחזור על אותו הסיפור ועם הזמן קהל המאזינים שלו הולך וגדל. מדי פעם הוא מרים את עיניו מן הדפים ומגלה כי חלק מן האנשים נרדמו, אך גם כשכולם כבר ישנים הוא מחייך וממשיך בשלו, מספר סיפורים בקולו הרך והנעים עד הזריחה. בסצנה האחרונה בסרט הוא יושב על הספסל, מוקף בקהל גדול ששרוע על הרצפה וישן שינה מתוקה ושלווה. הוא מביט מסביב, מניח את ספרו ונשכב על הספסל. בריזה קרירה שוטפת את הגן והחום סוף סוף נשבר. המצלמה מתמקדת בפניו המחייכות, הוא פולט אנחה קלה, עיניו נעצמות והוא נרדם.
חשבתי על טורו וייחלתי למישהו שיבוא ויספר לי סיפור עד שאירדם ואשקע לתוך שינה עמוקה, למרות שבאותו שלב הייתי מסתפק גם בבריזה נעימה כמו בסרט, היה כל כך חם ומחניק. פתאום נתקפתי חרדה, חשבתי כמה זוועתי יהיה כשהשמש תזרח. דמיינתי את הדירה עולה בלהבות ומתכלה מהחום הנוראי, ואותי צלוי וחרוך, עדיין מנסה להירדם.
התגלגלתי במיטה והמחשבות רצו בלי הפסקה. חשבתי על כך שחצי שנה לפני כן ויתרתי על דירה עם מזגן בגלל שהייתה יקרה יותר במאתיים שקל מהפחון בו אני גר עכשיו. ידעתי שאני אתחרט על ההחלטה ולקחתי אותה בכול זאת. חשבתי על זה שמצד אחד אני צריך להסתפר, אבל מצד שני אני כבר ממש מתחיל להקריח אז אולי לא כדי שאסתפר. על זה שאני רוצה להתחיל לאכול בריא, אבל לא ממש מצליח. על שבכלל הייתי צריך ללמוד קולנוע או משחק במקום ראיית חשבון, ושאין סיכוי שאני אהיה רואה חשבון, כמה שנאתי את המקצוע המשעמם הזה. על זה שנורא רציתי להכיר מישהי, אבל כשבקושי יוצאים מהבית זה קצת בלתי אפשרי. חשבתי על החום וקיוויתי שישבר בקרוב אחרת צפויים לי הרבה לילות לבנים. חשבתי וחשבתי והתחלתי להשלים עם העובדה שלא אצליח להירדם.
חשבתי גם על מאיר שמת באותו שבוע בפתאומיות וכמה המום הייתי כששמעתי. מאיר היה הגנן של המשפחה במשך עשרים שנה וחבר קרוב של ההורים. הוא היה איש מאוד חולה שעבר שתי השתלות כבד. מאז שזכרתי אותו הוא נלחם על הבריאות שלו. ההידרדרות במצבו בחודשים לפני שמת לא באה לנו בהפתעה, אבל אף אחד לא ציפה שזה יהיה הסוף. הוא היה איש מקסים, ולקחתי את המוות שלו די קשה.
נזכרתי במשהו שהוא אמר לי בערך חודש לפני שמת. קפצתי לבקר את ההורים שלי וראיתי אותו יושב על המדרכה מול הבית שלנו ומתנשף, הוא לא נראה טוב.
"למה אתה יושב בחוץ?" יצאתי מהאוטו ושאלתי.
"אני מחכה לאבא שלך הוא אמור להגיע", הוא ראה את הדאגה על פניי ומיד ניסה להרגיע, "אני בסדר אל תדאג. מה איתך חמוד, מזמן לא התראינו".
"אני בסדר גמור, אבל אתה לא נראה כל כך טוב, בוא ניכנס". נכנסנו פנימה ומזגתי לו כוס מים קרים. למרות שניסיתי להתרכז בו, הוא התעקש והפציץ אותי בשאלות, הכול בשביל לא לדבר על עצמו. בסוף מצאתי את עצמי מספר לאיש על כמה שאני סובל בלימודים, וכמה משעמם לי בחיים ופשוט לא הפסקתי להתלונן.
"תשמע שייקה, יש לי רק עצה אחת לתת לך. האמת שזאת אפילו לא עצה", הוא השתהה, "פשוט תמיד תזכור שאתה בריא ושלא חסר לך כלום. שאין שום דבר שאתה לא יכול לעשות או להשיג. העיקר הבריאות, כול השאר שטויות וזאת ממש לא קלישאה. אם אתה לא נהנה ממה שאתה עושה, תשנה. אבל תמיד תהיה שמח בחלקך, אחרת אף פעם לא תהיה מבסוט".
הבושה שהרגשתי באותו הרגע קשה לתאר. לא יכולתי לחסוך מהבן אדם המסכן הזה את הרחמים העצמיים שלי. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו ולא הפסקתי להתלונן.
התחושות האלו חזרו אליי בעודי מתהפך במיטה. חשבתי על מה שמאיר אמר לי ועל כך שעד היום לא הגעתי לשום הישג ולא עשיתי שום דבר טוב או משמעותי בחיים שלי, פרט להצטיינות עקבית ומרשימה בבכיינות. פתאום התמלאתי תחושת ריקנות. מין חנק מכאיב שמתנפל עלייך ולא מרפה. חור פעור בבטן שניזון ומתרחב מהרחמנות העצמית, מהחרדות ומהבדידות.
חשבתי שוב על טורו ועל החיוך שלו בסוף הסרט. כל הזמן רדפתי אחרי הרגשה שתניב חיוך כזה, רציתי לחוות את הזיכוך שהוא מרגיש כשהוא רואה את כולם ישנים מסביבו, ייחלתי שתחושת הטיהור והניקיון הזאת תחליף את הריקנות שלא עוזבת אותי. קינאתי בו על רוחב הלב, על האמונה בעצמו ובסיפורים שלו, על העדינות והסבלנות. והכי הרבה קינאתי בו על שהצליח לעזור לאנשים ובכך למצוא משמעות לחיים.
בתחילת הסרט טורו הוא בחור מתבודד שנשר מלימודי מוזיקה בקונסרבטוריום בסאפורו וחזר הביתה להורים מאוכזבים, ללא חברים או אהבה. הגדולה של הדמות הזאת היא התהליך שהיא עוברת, היכולת לדחוף את עצמו קדימה ולהתחזק גם כשלא היה לו במה להיאחז. הכוח הזה הוא קונספט בדיוני בעיני. היכולת לתת כל כך הרבה כשכול מה שאתה מרגיש מהסביבה ומעצמך היא אכזבה, לא באמת קיימת במציאות. במציאות בני אדם כמו טורו פשוט מרחמים על עצמם, כמוני.
אולי זה היה בגלל המחשבות על מאיר וטורו, או אולי סתם הייתי ממש חסר מנוחה, אבל החלטתי לקום מהמיטה ולעשות עם עצמי משהו, משהו מועיל. אחרי התלבטות קצרה ירדתי שוב למטה. השעה הייתה ארבע בבוקר. מצאתי את צילה באותה פוזיציה בה הייתה קודם, נשענת על המדרגות ורועדת.
"צילה", לחשתי לה בזמן שנענעתי אותה בעדינות. " צילה קומי".
בהתחלה היא לא הגיבה אבל אחרי כמה משיכות וקריאות היא פתאום קפצה בבהלה כאילו מישהו פיצץ לה בלון ליד האוזן.
"מה משעמם לך אתה, מה אתה רוצה?" היא מלמלה.
"בואי תוכלי לישון אצלי כמה שעות, יהיה לך יותר נוח".
"עזוב אותי, מאוד נוח לי פה".
"בואי בואי, אני גם יכין לך משהו לאכול" התעקשתי.
"מה אתה אמא שלי, כול הזמן דוחף לי אוכל זה, אני מנסה לשמור על הגזרה אתה לא מבין", היא רטנה, פתאום ראיתי שהחולצה הדקה שלה מלאה כתמי ריר, "אני לא צריכה אוכל, אוכל לא מרגיע לי ת'קריז וכשאני רעבה אני אוכלת אל תדאג לי".
החלטתי לשנות אסטרטגיה, התיישבתי לידה והדלקתי סיגריה.
"טוב אז אפשר לשבת איתך?" שאלתי.
היא הביטה בי המומה, מנסה לפענח מה בדיוק אני רוצה ממנה. הרי בדרך כלל אנשים עשו הכול בשביל להתרחק ממנה כמה שיותר מהר. היא הייתה רגילה למבטי הרחמים, הרתיעה והגועל, ולא למחזרים עקשניים שמפריעים לעוויתות והסיוטים הליליים שלה.
"אם אני יעלה איתך, אתה תניח לי?" היא שאלה.
הנהנתי, אספתי את המילקי שהשארתי שם כמה שעות לפני כן, ועלינו אליי הביתה.
צילה התנדנדה לי בין הרהיטים ולבסוף התיישבה על הספה הגדולה מול המקרר. היא נעצה בי מבט ריק ועצוב.
"אם אתה חשבת לזיין אותי אז... שום דבר לא בחינם כן, התחת שלי לא זול".
"אני אוותר על התענוג, אבל הספה שלך עד מתי שתרצי ואם את רוצה את יכולה גם להתקלח, יש לי פה בגדים נקיים בשבילך".
"סחתיין עלייך צדיק... מה הלאה? תשים לי טבעת ונלך לרבנות", היא גיחכה ונשענה אחורה, "ממש צדיק אתה תאמין לי".
היא לבשה מעיל זמש כתום ומרופט, וגופיית סבא מוכתמת דרכה ראו לה את השלד. חשבתי אולי להביא לה מצעים, אבל כנראה שלא הייתי מספיק רחב לב בשביל לתת לגוויה המטונפת שלה לחלל לי סט מצעים נקי.
"אז מה את אומרת מקלחת ולישון או פשוט לי..." לפני שהספקתי לסיים את המשפט היא פשטה את המעיל ושלפה מתוכו מזרק ושקית קטנה עם חומר. המזרק היה משומש וסביב השקית הייתה מלופפת גומייה, לא נשאר בה כמעט כלום.
"קודם נתרענן... ואז נישן" היא פלטה בזמן שהיא מתאמצת להוציא מהכיס האחורי של המכנסיים רצועת גומי שחורה, אותה היא קשרה במהירות סביב הזרוע הצנומה שלה. מדהים היה לראות שהיצור הזה שבקושי יכול היה ללכת, הפך תוך שנייה ליעיל ומיומן כל כך. לפני שהספקתי להביע התנגדות, היא הספיקה להוציא את כלי העבודה האחרונים מכיסים וכוכים שונים בבגדיה - פיסת אלומיניום משומשת ומצית.
"את זה את לא הולכת לעשות אצלי בבית" ניסיתי להישמע הכי תקיף שיכולתי.
"מותק, את זה אני הולכת לעשות, בית שלך או לא בית שלך, אם אתה רוצה להמשיך לארח אותי, דבש. ואם לא אז אני אלך לפינה שלי ויעשה את זה שם. סבחלה?".
"אז את יכולה לחזור למטה מבחינתי".
"מה החלטת לשגע אותי אתה, מה חשבת שאני עושה עם הזמן שלי משחקת דוקים?, זה מה יש מותק, אתה מעדיף שאני יתחיל להקיא לך פה בכול הדירה ולצרוח מכאבים?".
היה משהו בדברים שלה, כנראה שלא לקחתי את זה בחשבון כשהזמנתי אותה לעלות. היא צדקה, באמת לא היה לי מה לעשות. לא באמת התכוונתי לגמול אותה נכון? היא הייתה עושה את זה איתי או בלעדיי, והחלטתי שעדיף שזה יהיה אצלי איפה שאני אוכל לשים עלייה עין. השתתקתי והסתכלתי עליה מחממת את החומר ובמיומנות דוחפת אותו לווריד בולט ביד המחוררת שלה. היא פלטה אנחה ושוב נשענה אחורה, רק שהפעם זאת הייתה התמוטטות.
הלכתי לארון שלי, הוצאתי סדין כחול ומגבת וחזרתי מיד לסלון. היא שכבה בתנוחה עקומה כשהראש שלה רכון על המעקה. אחזתי בכתפיה והשכבתי אותה לאחור בעדינות. היה חום נוראי אבל בכול זאת כיסיתי אותה בסדין. הנחתי לידה את המגבת והלכתי לחדר שלי להביא את המחשב. היה לי לפטופ שחור וקטן, כיאה לכול סטודנט טיפוסי. לקחתי אותו יחד עם המטען וחזרתי לסלון. היה ברור לי שאם אני ישאיר אותה לבד, היא תיעלם ברגע שתוכל יחד עם כול מיני פריטים ששייכים לי. לא תכננתי לחזור לישון, הייתי ערני מידי בכול מקרה. חיברתי את המחשב לחשמל והדלקתי אותו.
השמש כבר החלה לעלות ואור כחלחל עמום קישט את הבית. סגרתי את התריסים בסלון וחזרתי לכתוב איזה עבודה שהייתי צריך להגיש בתחילת השבוע. צילה שכבה על הספה בדממה מוחלטת. היא לא זזה ובשלב מסוים התקרבתי בשביל לבדוק שהיא נושמת. היא לא חרחרה ולא הזיעה או רעדה וזה מאוד הדאיג אותי אבל החלטתי שכול עוד היא נושמת אני לא אפריע לה ואתן לה לישון, אם אפשר היה לקרוא לזה ככה. המשכתי לכתוב את העבודה במימון שהייתה כאב ראש רציני ואחרי בערך שעה נשברתי ועברתי לגלישה סתמית באינטרנט.
מהר מאוד מצאתי את עצמי כותב לליה. כול כמה שבועות הייתי יושב מול המחשב וכותב לה מכתב. ליה הייתה הבחורה היחידה שאי פעם אהבתי בחיים שלי. לא ראיתי או דיברתי איתה במשך יותר משנתיים אבל עדיין הייתי חושב עלייה כול יום, תופעה שהייתה כל כך מוזרה ומביכה בעיני שלא סיפרתי עליה לאף אחד. כול כמה זמן הייתי כותב לה מכתבים ובסוף מוחק הכול. זה היה מין הרגל משונה שלא הצלחתי להיפתר ממנו. אני חושב שאף פעם לא שלחתי לה אותם משתי סיבות. הראשונה היא שהתביישתי מזה שאני עוד חושב עליה, והשנייה היא שהייתי בטוח שאם היא תקבל ממני מכתב היא לא תגיב ולא ממש תתעניין.
הכרתי אותה בזמן שעבדתי ב"דידה" - בית הקפה מתחת לבית שלי. מלצרתי שם בערך חצי שנה והיא הייתה באה לשתות קפה בבקרים עם מיקה, הלברדור הלבנה שלה. היא הייתה מזמינה קפה הפוך ועוגת תפוחים ותמיד באה עם ספר קריאה. שקועה בספרים שלה היא כמעט ולא הייתה מביטה מסביב, מה שגרם לי לחשוב שיכול להיות שהיא קצת אדישה או מתנשאת, רושם שלא יכול היה להיות יותר מוטעה, בדיעבד.
היא הייתה מאוד שקטה ואני חושב שהסיבה ששמתי לב אליה מלכתחילה הייתה הכלבה שלה. התאהבתי במיקה עוד לפני שאני וליה בכלל דיברנו ותמיד שהן היו באות בבוקר הייתי מגרד לה בראש, והיא בתמורה הייתה מנשקת ומלקקת אותי. הוקסמתי מהכלבה הזאת ופיתחנו חברות אמיצה, אבל זה עדיין לא עורר את תשומת ליבה, או לפחות ככה חשבתי, עד שבוקר אחד התחלנו לדבר כשניגשתי לקחת הזמנה.
"אסור לה לפלרטט עם בחורים, אני לא מרשה" היא אמרה במפתיע והניחה את ספרה העבה על השולחן. שתיהן חייכו אליי, ליה חשפה את שיניה הלבנות והמושלמות, ומיקה את הלשון הורודה שלה.
"תשמעי אנחנו כבר לא בשלב הפלרטוטים, אני לא יודע אם שמת לב אבל יש בינינו קשר רציני כבר המון זמן, זה לא איזה סטוץ היא באמת חשובה לי". לא היה ברור לי מאיפה זה בא, אבל הצלחתי להצחיק אותה. התכופפתי ומיקה ליקקה לי את הפנים בהתלהבות.
"מה כול הלקוחות אומרים כשאתה מגיש להם קפה ועוגה ספוג בריר של כלבים?" היא שאלה.
"האמת שהם לא שמים לב בדרך כלל, תגידי יכול להיות שאת מקנאה בנו?".
"להפך אם אתם רוצים לבלות קצת זמן לבד אני אשמח לתת לך אותה לכמה ימים, יש לי הרגשה שאחרי שתבלה איתה קצת יותר, אתם תחליטו להיפרד". הפעם היא הצחיקה אותי.
"איך קוראים לה?" שאלתי.
"מה היא לא אמרה לך כבר", היא חייכה.
"לא רואים עלייך שאת כזאת צינית מרחוק".
"סתם אני מצטערת, קוראים לה מיקה".
"ואיך קוראים לך?"
" אני ליה נעים מאוד", היא הושיטה לי את ידה.
"מיקה וליה... שמות יפים, אני שי ונעים מאוד להכיר אתכן, אתן אחלה צמד". לחצנו ידיים, היא ביקשה הפוך ועוגת תפוחים ובזה הסתיימה השיחה הראשונה שלנו.
היה לה יופי פשוט אבל עוצמתי, שיער זהוב ועיניים כחולות חודרניות. היא הייתה רזה על סף כחושה ותמיד נראתה קצת מוזנחת. היא לא שמה איפור ולא משכה תשומת לב, אבל אחרי שהכרתי אותה לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייה. היא המשיכה להגיע לבית קפה בבקרים יחד עם מיקה ובכול פעם היינו מדברים קצת יותר. בגלל שהייתי פחדן מדי בשביל להציע לה לשתות איתי משהו, החלטתי באחד הימים כשהבאתי לה חשבון להוסיף פתק ובו מספר הטלפון שלי. לא ידעתי מה לכתוב אז החלטתי להיות מאוד ישר ותמציתי. כתבתי לה ששתיהן מדהימות והייתי רוצה להזמין אותן לשתות איתי קפה. אני לא בדיוק זוכר את הנוסח המדויק, אבל כנראה שזה עבד כי אחרי כמה ימים היא התקשרה וקבענו להיפגש. נפגשנו בגן מאיר, היא באה עם מיקה ואני באתי עם עצם ענקית עטופה בסרט אדום שקניתי במיוחד לכבוד האירוע.
אחרי אותה פגישה דברים קרו מאוד מהר, מהר מדי כנראה. מצאנו את עצמנו מבלים את כול הזמן הפנוי שלנו יחד. אני חושב שכשמתרגלים להיות לבד ולחיות את המחשבות והרגשות שלך עם עצמך, למצוא מישהו אחר שמתחבר ומבין את העולם הפנימי שלך ורוצה שתחלוק אותו איתו זה דבר מאוד שעלול להביא לתחושת אופוריה שגויה, תחושה מסוכנת והרסנית שפועלת מבלי שאף אחד מהמעורבים בהכרח שם לב. זה מה שקרה לי עם ליה. אני התרגלתי להיות גלמוד, תמיד כשניסיתי באמת לדבר עם אנשים הרגשתי כאילו אני דובר שפה זרה וכשפגשתי אותה חשבתי שמצאתי את הבן אדם היחיד בעולם שמבין את השפה שלי.
ליה הייתה מורה ליוגה וסטודנטית לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. היא הייתה לומדת בבית במהלך היום ומעבירה סדנאות ושיעורים בסטודיו בערבים. אני עזבתי את הקפה וגם התחלתי ללמוד באותה התקופה. לא אהבתי את הלימודים מהרגע הראשון, וכתוצאה מכך לא ממש השקעתי בהם. הייתי מפספס את רוב השיעורים ומצאתי את עצמי יושב רוב היום בבית ולא עושה הרבה. הייתי מחפש עבודה במהלך היום ואת הערבים והלילות היינו מבלים יחד. במשך החודשיים שלי איתה הייתי מאושר וממש לא צפיתי שזה יגמר בין רגע כפי שקרה, חשבתי שאנחנו חווים ומרגישים את אותם הדברים, הסתבר לי שטעיתי בגדול.
לא היה התחלה של הסוף, פשוט היה סוף, חד וחלק. קשה לי להסביר עד היום מה קרה בדיוק אבל עדיין היה ברור לשנינו שמה שזה לא היה, זה הספיק בשביל להפריד בינינו.
הכול השתנה בשנייה, שנייה שבה הבנתי כמה נאיבי הייתי. הגעתי אליה מאוחר באחד הלילות אחרי שחזרה מהסטודיו ומצאתי אותה יושבת על הספה ובוכה. כשהגעתי מיקה קפצה עליי כאילו חיכתה לי שאבוא להציל את המצב, אבל הנוכחות שלי רק הסעירה את ליה עוד יותר. היא סיפרה לי שחבר שלה ממנו נפרדה בערך שנה לפני שהכירה אותי נהרג בתאונת דרכים וממש לפני שהגעתי הודיעו לה. חיבקתי וניחמתי אותה ודקלמתי את כול הקלישאות המוכרות והריקות. אמרתי לה שהיא חזקה ושאני אוהב אותה, שתתן לזמן לעשות את שלו, שהכול יהיה בסדר ועוד כול מיני. היא חיבקה אותי חזק אבל הרגשתי כבר אז איך היא מתרחקת ממני. הלכנו לישון וכשקמתי בבוקר מצאתי אותה יושבת במרפסת עם כוס תה ומביטה אל הרחוב. לקח לי כמה שניות להתעורר ומיד התיישבתי לידה והדלקתי סיגריה.
"היי...", לחשתי בעדינות וליטפתי אותה "איך את מרגישה?".
"אני רוצה שתלך", היא אמרה בקרירות ואפילו לא היססה, "אני צריכה להיות לבד ואני רוצה שתלך, בבקשה".
לא יודע למה אבל היה לי ברור מהרגע שראיתי אותה יושבת על הספה ערב לפני כן שהיא כבר לא איתי. היא לא סיפרה לי על הבחור שנהרג עד אותו הערב וגם אחרי האירוע היא לא אמרה עליו כמעט כלום, אבל ידעתי שמה שלא היה ביניהם לא באמת נגמר וגיליתי את זה רק בגלל מה שקרה. נורא רציתי לעזור לה אבל הרגשתי חסר אונים וידעתי שהיא לא רוצה אותי לידה ושלא הייתה שום דרך בה יכולתי להתקרב אליה. חשבתי גם על כך שבעצם לא ידעתי עליה כמעט כלום, והייתה צריכה לקרות כזאת טרגדיה בשביל שאני אגלה פרט כול כך גדול. אהבתי אותה אבל גם הרגשתי נבגד ומרומה. בלי להגיד מילה נכנסתי פנימה, התלבשתי והלכתי, וזאת הייתה הפעם האחרונה שהייתי אצלה. היחסים שלנו נגמרו בלי ריב או מאומה, היא לא אמרה לי במילים מפורשות שהיא לא רוצה שנתראה יותר. היא לא אמרה לי שהיא לא אוהבת או כן אוהבת אותי, לא ניסיתי לשכנע אותה להיות איתי ולא דיברנו על ההתנתקות שלנו. פשוט קרה משהו שאי אפשר היה להסביר או לדבר עליו ותחושת האופוריה כבתה כמו נורה שרופה, שלרגע קצר מאירה על כול החדר ותוך שנייה יש חושך והיא לא תידלק יותר לעולם. ניסיתי להתקשר אליה לשאול לשלומה אבל היא לא ענתה וכמה ימים אחרי שהשארתי אותה לבד במרפסת היא שלחה לי הודעת טקסט וביקשה שלא אתקשר וכשהיא תרגיש מוכנה אנחנו נדבר. ידעתי שהיא לא תתקשר יותר ושאנחנו לא נדבר יותר.
מה שמוזר הוא שלמרות שהיא לא רצתה לראות אותי וגם אני כעסתי עלייה מאוד, לא משנה כמה זמן עבר פשוט לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה. עד הלילה המוזר ההוא, הרגשתי שהשיחות איתה היו האמיתיות היחידות שהיו לי בחיים, אך בין רגע התקשורת הכול כך כנה ואמיתית הזאת נהרסה ולא ממש הצלחתי להבין למה. אולי אם הייתי פחות פחדן אז הייתי מגלה. נראה לי שהמכתבים היו ניסיון להסביר את עצמי ובתקווה לקבל ממנה הסברים, אבל כל פעם שכתבתי לא הצלחתי להתנסח והתבלבלתי. לא הצלחתי לכתוב את כול מה שרציתי שהיא תדע וכשהייתי מסיים תמיד התמלאתי בתסכול וכעס והייתי מיד מוחק הכול. הכי פחדתי שיום אחד ניפגש ואני אמלמל ואתבלבל כמו שהיה קורה לי במכתבים האלה. נורא רציתי לראות אותה, אבל גם קיוויתי שזה אף פעם לא יקרה, כי סביר להניח שהייתי אומר את כל הדברים הלא נכונים, את כול הדברים שלא הייתי צריך להגיד. כזה אני, כל כך מחושב עד שזה מגיע לרגעי האמת בהם אני מקבל פחד במה ומתרסק.
ישבתי מול המחשב וכבר היה בוקר. ניסיתי לכתוב לליה עוד מכתב שעתיד היה להימחק אבל הפעם לא הספקתי להתקדם מעבר לכמה משפטים. צילה התעוררה, או יותר נכון חזרה להכרה.
"תגיד", היא הפתיעה אותי, הייתי שקוע במחשב וחשבתי שהיא ישנה, " אם עץ נופל ביער הוא עושה רעש?".
לא היה לי שמץ של מושג למה היא מתכוונת אבל החלטתי לשתף פעולה.
"ברור", עניתי בביטחון, "למרות שאולי זאת שאלה מכשילה, למה בדיוק את מתכוונת?". הנחתי את המחשב על השולחן והאמת ששמחתי שהיא התעוררה כי התחלתי להיות ממש עייף וקיוויתי שהיא תרצה ללכת.
"הוא לא עושה רעש אם אף אחד לא מקשיב, אתה מבין? הוא יכול להתרסק הכי חזק בעולם אבל הוא לא יעשה רעש אם אף אחד לא מקשיב".
"אני לא חושב שאני מבין אותך בדיוק, את העץ או... מה?" שאלתי כי באמת לא ממש הבנתי את המטאפורה.
"אתה חושב שכשאני אמות מישהו ישים לב?" היא שאלה והקול המעושן שלה קצת נסדק.
כשהגיתי את הרעיון הגאוני לעלות אותה אליי הביתה דמיינתי כול מיני תרחישים, אבל שיחת נפש סוחטת דמעות בשבע בבוקר לא הייתה באף אחד מהם.
"אני בטוח הייתי שם לב, את ישנה אצלי על הספה".
"לך תזדיין" היא רטנה. כנראה שהומור לא יעבוד פה חשבתי.
"יש לך משפחה?" שאלתי.
"הייתה לי פעם, היום אני כבר לא בטוחה וגם אם כן הם לא מתגעגעים אליי, מבחינתם אני כבר מתה, אתה מבין".
"למה את מדברת ככה, אם הם לא יודעים איפה את אולי תנסי ליצור איתם קשר, הם יכולים לעזור לך". ניסיתי לעודד אותה אבל הייתי נאיבי.
"אתה יודע", דמעות החלו לזלוג על הפנים הכחושות שלה, "כשעץ נופל ביער מלא עצים יותר יפים ויותר גבוהים ויותר ירוקים, אף אחד לא שם לב אליו. לאף אחד לא איכפת כי הוא כל כך קטן ועלוב ורקוב. אנשים לא מסתכלים עלייך מוטל על הרצפה כשיש כל כך הרבה יופי מסביב, כל כך הרבה עצים גדולים ובריאים. אתה שוכב זרוק בקיא של עצמך וכולם מדלגים מעליך כאילו אתה בכלל לא שם", היא שכבה על הספה בתנוחת עובר, הפנים שלה רטובות מדמעות ואני הקשבתי לה בשקט, "כשהייתי ילדה קטנה אבא שלי היה קורא לי פרח, הוא היה אומר 'את הפרח הכי יפה, את מאירה לי על כול הגן'. אתה מבין, פעם קראו לי פרח והיום מה נהיה ממני, אתה חושב שאם הוא היה רואה אותי ככה הוא היה קורא לי פרח. היינו שישה ילדים במשפחה ורק לי הוא קרא פרח, לאף אחד מהאחים והאחיות שלי הוא לא קרא ככה, רק לי. אני נולדתי למשפחה חרדית אתה מבין? אבא שלי רב, או היה רב, בישיבה בירושלים וגדלתי בעולם שכולם בו לבשו שחור ודיברו על תורה וקדושה כול היום. אנשים כל הזמן התפללו אבל אף אחד לא באמת דיבר אם אף אחד אחר, כולם כל כך חכמים אבל חרשים ואילמים. אתה יודע היו באים אלינו הביתה כול מיני אברכים ומסתכלים עליי, ואבא שלי היה מחייך ואומר 'תצטרכו ללמוד בשביל להרוויח אותה, היא מיוחדת'. הייתי אחות בכורה, ובעיניו לא היה עוד מלבדי, אתה מבין, אבל זה לא היה אמיתי כי אני הייתי פרס, סתם פרס בסופו של דבר. עם כול האהבה והמחמאות המזויפות, סתם פרס בשביל להשוויץ בו כמו מכונית יקרה. הייתי הכי יפה, הילדה הכי יפה בסהנדריה, מה לעשות...."
בשלב זה הקול שלה נשבר סופית והיא פרצה בבכי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי או שמעתי מישהו בוכה. אבל אני לא זוכר את עצמי מזדעזע כל כך כמו עם צילה. זה היה בכי של כאב פיזי, כאילו מישהו מכאיב לה, אבל היה לי ברור שהמקור ליבבות שלה בא עמוק מתוך הבטן והנשמה האבודה. שזאת לא הגופה המתנוונת, אלא הצלקות שהשאירו עליה סדרה אינסופית של פניות לא נכונות והבדידות והבושה. זה היה בכי שהקפיץ אותי כל כך עד שבאותו הרגע כול מה שיכולתי לחשוב על הוא להציל אותה. לא ידעתי איך לעשות את זה או אם זה בכלל אפשרי, אבל זה כל מה שרציתי, הכול בשביל לשכך אפילו במעט את היגון הכול כך מזוקק וחד שהתפרץ מתוכה.
כשמסתכלים עליה מתהלכת בין המכוניות ומקבצת נדבות היא נראית כמו יצור מכוכב אחר, כל כך מעוותת ורזה ומלוכלכת. זה לא משחק לטובתה בגלל שלפעמים פשוט לא מבחינים שמדובר בבן אדם. כשהשלד שלה מתקרב אל החלונות היא מעוררת יותר רתיעה ובחילה מאשר רחמים, ואנשים יעשו הכול בשביל שלא תתקרב ותדביק אותם בלכלוך ובטומאה שלה.
יש לבני אדם את היכולת להפגין המון חמלה ורצון טוב כשמדובר בחיות חמודות או ילדי רחוב עניים, אך צילה לא הייתה יפה או חמודה. כול מה שרואים כשמביטים בה מתנדנדת ברחוב הוא עד כמה נמוך בן אדם יכול לשקוע ועדיין להישאר בחיים. אנחנו רואים את הסיוט הכי גדול שלנו, את הדבר שמפניו אנחנו הכי חוששים.
אולי בגלל זה כל כך הופתעתי לגלות שהיא עוד לא איבדה צלם אנוש. שבסך הכול מדובר באישה מסכנה ובודדה עם חיים הרוסים שחיפשה אוזן קשבת יותר מכול דבר אחר, אפילו יותר מלהרגיע את הקריז. מישהי שרצתה לספר את הסיפור שלה כדי שידעו שלא תמיד הייתה כזאת, שפעם מזמן היא הייתה הפרח הכי יפה בגן ושככה היא רוצה שיזכרו אותה.
"איך אני יכול לעזור לך?, תגידי לי, אני רוצה לעזור, מה אני יכול לעשות בשבילך?" שאלתי אותה.
"אף אחד כבר לא יכול לעזור לי צדיק, אני אבודה ממזמן", צילה גיחכה ואמרה, " אתה רוצה לעזור לי תפסיק לתת לי אוכל ותן לי כסף, אני צריכה לחזור לרחוב ולהמשיך לגרד מנות, לגרד עד שלא יהיה מה לגרד, אתה מבין מותק? מגרדים עד הסוף, עד שנגמרים".
היא ניגבה את הפנים השבורות והלחות שלה והרימה את עצמה מהספה.
"אבל תודה על האירוח, אני אבוא שוב" היא אמרה בציניות וחייכה אליי חיוך שאני אף פעם לא אשכח. חיוך על פרצוף שבור מאכזבות ולח מדמעות, חיוך עייף וחולה ורעב ועצוב כל כך. היה נדמה שהיא לא מתורגלת, שהיא לא חייכה כל כך הרבה זמן עד שהיא כמעט ושכחה איך עושים את זה. הרגשתי שזאת הדרך שלה להודות לי על המחווה הקטנה וחסרת המשמעות שלי.
באמת רציתי לעשות משהו, באמת רציתי לעזור לה, אבל מה כבר יכולתי לעשות. הוצאתי כמה מצרכים מהמקרר ופתחתי לה את הדלת.
"מה אני יעשה עם תפוחים" , היא נבכה עליי, "חאלס אתה עם האוכל, חאלס!".
מיד כשיצאנו לפרוזדור, הבזק האנושיות הזה מיד נעלם והיא חזרה לסורה. חזרה לרחוב וחזרה להתנהג בהתאם.
"את לא לבד", אמרתי בעוד היא מתחילה לרדת במדרגות. אני לא יודע אם התכוונתי לזה באמת, אבל פלטתי את זה בכול זאת, "אם את צריכה משהו, אני פה". היא כבר לא הגיבה ואני נכנסתי הביתה.
עבר שבוע מאותו לילה חם ומוזר ושוב מצאתי את עצמי בדיוק באותו מצב – יום שישי בלילה, אני לבד במיטה ובחוץ חום אימים. פח הזבל הירוק שוב הסריח יותר מהרגיל ושוב לא הצלחתי להירדם. בשבוע שחלף לא הפסקתי לחשוב על צילה. על השעות שבילינו יחד ועל החיוך האבוד שלה לפני שיצאה חזרה לרחוב. היא שאלה אותי אם כשעץ נופל ביער הוא עושה רעש ואם כשהיא תמות מישהו ישים לב, ואני לא ידעתי מה לענות לה. חשבתי הרבה על זה הרבה ולא הייתה לי תשובה. ניסיתי לדמיין יער מלא עצים אבל ריק מאדם, יער עצום ויפהפה אך דומם וקודר. ניסיתי לדמיין עץ קטן ומסכן נופל ביער כזה ולא הצלחתי. כנראה שאם אין בעולם אף אחד שיאהב אותך וישים לב אלייך אתה בעצם לא קיים וצילה היא בסך הכול רוח רפאים בלתי נראית ומבחינתה היא כבר איננה.
היא פרצה בבכי והלכה אבל היו עוד המון דברים שרציתי לשאול אותה. לא ידעתי באיזה גיל היא עזבה את הבית, לא ידעתי מתי התמכרה לסמים והאם אי פעם הייתה נשואה. לא ידעתי אם היו לה ילדים או חברים. בעצם לא ידעתי כמעט כלום חוץ מהמעט שהספיקה לספר לי. לא ראיתי אותה בכלל בשבוע שחלף והתחלתי לחשוש שלא אראה אותה יותר, שהיא נעלמה ושלא אספיק לשאול את כול השאלות האלו. היא לא עמדה בפינת הרחוב והיא לא ישנה במבואה בלילות.
שכבתי במיטה והדלקתי את הטלוויזיה. זפזפתי בערוצי הסרטים וראיתי ש"קיץ אינדיאני", הסרט היפני אותו ראיתי שבועיים קודם לכן שוב משודר, ולמרות שהיה כבר לקראת סופו, החלטתי לצפות בו בכול זאת. באחד הסצנות האחרונות בסרט ראיקו - בתו של מנהל בית המרחץ הגדול בכפר – שואלת את טורו מאיפה הגה את הרעיון של הסיפורים ואיך ידע שזה יצליח.
"אני יכול לספר לך סוד?" טורו שואל את ראיקו והיא מיד מהנהנת בסקרנות.
"אני יודע משהו שאף אחד לא יודע. זה לא החום שמונע מאנשים לישון, זאת הבדידות. החום הכבד הוא רק תירוץ, הוא שמוביל אותם לגן בלילות. הוא שמוציא את כולם מן הבתים והוא זה שממיס את הבושה והמבוכה, אבל נדודי השינה... הם מהבדידות האיומה. איתי ועם הסיפורים שלי היא איננה, ולכן הם נרדמים וישנים בשלווה".
בסרט לא כל כך ברור אם ראיקו מבינה על איזה בדידות טורו מדבר, אבל הרגשתי שאני מבין אותו טוב מאוד. התחלתי לחשוב שיכול להיות שגם בשבילי החום הוא רק תירוץ ושזאת הבדידות שמשאירה אותי ער. שאיתה אני מתעטף כול לילה, והיא חברה הכי נאמנה שלי. חשבתי שבעצם הסרט מספר על גאולה, גאולה רגעית מאותה מחלה חשוכת מרפא שלא עוזבת אותנו לעולם. שאלו רגעי החסד הקטנים של אנשים כמו טורו שמאפשרים לנו לישון בשקט, גם כשקר וגם כשחם, הם אלו שמשאירים אותנו בחיים.
לא חיכיתי שהסרט ייגמר, מיד קמתי ויצאתי לחפש אותה, את צילה. ידעתי מה אני צריך לעשות והייתי חייב למצוא אותה.
כשירדתי למטה לא צורך לחפש. היא שכבה על המדרגות בכניסה ולא זזה. היא חיכתה לי שאבוא לשמור עלייה, שאבוא להקשיב לה ולבכות איתה ולאהוב אותה. ראשה היה מוטל על המעקה וידיה פרוסות לצדדים.
"צילה...", לחשתי, "צילה... זה שי, קומי". אחזתי בכתפייה בעדינות אבל היא לא הגיבה. ליטפתי את ראשה והיא לא זזה. "צילה..." נשקתי לה על הלחי וחיבקתי אותה...
אך היא כבר לא התעוררה.
