לילה אחד, קצת לפני חצות, התייאשתי מלנהל איתו פטפוט קליל. התשובות שלו היו ארוכות בצורה יוצאת דופן והסתכמו בהברה אחת או שתיים. "כן, מאמי." "לא מאמי." ו – "מה אמרת מאמי?"
גם נסיונותיי הרבים לאכול איתו באותה שעה, הסתיימו במפח נפש. ולא משנה בכלל שהכנתי במיוחד את ה"מאכל האהוב עלינו", ושתמיד, אבל תמיד אמר לי "נכון שתחכי לי כל ערב ונאכל יחד?"
והפסקתי לקוות שהוא בכלל זוכר איך קוראים לי – וזה קרה קצת אחרי השידור הראשון של הפתיחה החגיגית והצבעונית של המונדיאל.
מילאתי את פי בפיהוק. זה לא עשה עליו רושם במיוחד. התמתחתי בצורה מפתה במיוחד, כמו שהוא אוהב שאני עושה בכל פעם שאני מתפנקת. אפילו ניסיתי את כוחי בהפקת קולות גרגור שיצאו לי יותר כמו חתולה נרגנית, ולא כמו החתולה המתוקה והמתפנקת שהוא מכיר. גם מאמצי אלו עלו בתוהו.
מול העיניים שלי, הגבר שלי, הגבר שחשבתי שהוא נורא חכם ואינטיליגנטי הפך להיות זאב בלהקה. אחד מתוך אלף זאבים - אם לא יותר - עם מכנה משותף מאוד.
פתאום הוא קורא לי "מאמי", ולעשרים אנשים שהוא לא מכיר הוא קורא "אחי". מזמן אבחנתי את המחלה הנוראית, אבל אף פעם לא היה לי האומץ להודות – "גברים וכדורגל – מצב המתאר שיתוק זמני של האינטיליגנציה על רקע מצוקה נפשית."
טוב, מזמן ידעתי שגברים וכדורגל זה צירוף תמים, נוח וספורטיבי. גברים נפגשים עם כדורגל כמו ילדים, חפים מכל זדון, כי בסך הכל, מה ילדים אוהבים? מסיבות ימי הולדת, כל החברים באים אליהם, יש הרבה פיצה והרבה קולה, ובמבה לקינוח... ואפשר ללכת לישון מאוחר וכייף כל כך. אבל אני יודעת טוב מאוד שנשים וכדורגל זה צירוף רע. מה זה רע, קטלני, מסוכן. כמו שיקאגו באפלת הליל. כמו מרחץ דמים באמצע העיר. כמו אירוע מוחי באמצע היום.
החלטתי ללכת לישון. מארדונה ופֶלֶה הם אטרקציה מלהיבה יותר ממני. בדרך למקלחת עודדתי את עצמי שזה רק חודש, ועברו כבר שעתיים ועשר דקות בדיוק, ותודה לאל שזה רק פעם בארבע שנים.
מלאתי מים באמבט הגדול. אפילו קצף מבעבע בצבעי וורוד שמתי, לפנק את עצמי ולעודד את רוחי, מזמן לא הזדמן לי להיות בזמן איכות עם עצמי. נצמדתי לכיור ומול המראה הוצאתי את עדשות המגע שלי, אחת מהן, השמאלית, לא העריכה את גודל המעמד כיאות – מארדונה וכל זה - וצנחה היישר לפתח הכיור. "מותק!" צעקתי. הוא לא ענה. "מותק... אני צריכה את עזרתך." ניסיתי שוב. הוא לא בא. כבר חשבתי שהוא לקה בהתקף של חרשות פתאומי. אחרי לפחות עשר דקות שמעתי אותו אומר, "מה מאמי?"
"העדשה נפלה לי לכיור, בוא תסתכל אם אפשר לעשות משהו..." דממה. נכון, משחקי מונדיאל ... אבל, זה באמת מקרה חירום! "מותק...?!" אני קוראת בהיסוס, יתכן שהוא לא שמע אותי. "אחר כך." הוא מחזיר בתשובה, מה שמוכיח שכן שמע אותי, ומייד הוא מוסיף את הקוד הנלווה במצבים כגון אלה, ולכל אירועי הספורט הרשמיים. "מאמי."
"מה אחר כך?" אני חוטפת עצבים. "אם לא תפרק את הסיפון עכשיו העדשה הזו איננה, ואני לא יכולה לראות חצי מטר בלעדיה." אין תגובה. הולנד משחקת. ופתאום אני מבינה שטעיתי בגדול. הדרך הכי שגוייה להתנהג עם גברים זה לנסות להבין אותם. מה יצא לי מזה? הרגלים של רונלדיניו מדליקות אותו יותר ממני... וזו עובדה! האישיות המזוייפת שלי התפרקה בחריקה, ומתחתיה הגיחה ברוב הוד והדר "אני" האמיתית, שנראתה באותו רגע בדיוק כמו אוהד כדורגל – אבל של הקבוצה היריבה!! הלכתי לסלון בצעדים נחושים, עם עדשה אחת בעין, ועדשה שנייה בסיפון, שמי יודע מה עלה בגורלה. "אם היית גבר," אני אומרת לו. "היית קם עכשיו ומפרק את הסיפון." הוא עשה את עצמו לא שומע. מה שנקרא בלשון המדעית "שמיעה סלקטיבית". וכמה לא אהבתי את הרעיון כשזה בא מהכיוון שלו. הרי את זה הוא למד ממני! הלו!! כדור הארץ אליך, שומע? ושוב אני מנסה..."אם היית..." אבל הגבר שלי קטע אותי, הוא העיף לעברי מבט מרפרף, בלי למצמץ אפילו פעם אחת. "...הייתי יורד עכשיו למוביל הארצי ומחפש לך את העדשה..." השלים את המשפט שגווע בגרוני עוד בטרם יצא לאוויר העולם. מי אמר שאנחנו לא משלימים אחד את השני? "נורא מצחיק..." נעלבתי. הגבר שלי עוטה שוב על פניו את אותו מבט מעורב ברחמים – על כי אני לא מבינה גמורה בכדורגל - וחוסר סבלנות שמבקשת - מתחננת - שארד לו מהווריד המרכזי, ושאחרי המשחק - שיסתיים קרוב לוודאי בשעה שתיים בלילה - הוא יהיה כולו שלי. "מותק." הוא אומר בסבר פנים שלא כל כך מובן לי. "תביני, כדורגל זו שפה בינלאומית. ממש עכשיו יושב לו בטאג'יקיסטן מישהו שמתלהב בדיוק מאותו דבר..." מה כבר יכולתי להגיד לו? עדיף לשתוק, כי כל מה שאומר לו, בכוונה או לא בכוונה, יתפרש אחרת. אז מה אכפת לי מהאוהדים בטאג'יקיסטן, ומה אני אשמה שגברים באשר הם מתלהבים תמיד מאותו דבר - נשים, בירה וכדורגל, ובמקרה הספציפי רק כדורגל. ולא סתם, אלא כדורגל בקנה מידה עולמי – מונדיאל. שקועה ברחמיים עצמיים התפללתי שגרמניה תנצח, והתנחמתי בעובדה שעברו כבר שלוש שעות ושבע שניות.
