במישור הפיזיולגי כהנה, במישור הרגשי כהנה, בקוגניטיבי, נוירולוגי, והכל מתחבר לשטות אחת גדולה

עוד רגע והכל יהפוך לתמונה מטושטשת בצד כלשהוא של ראשו. כל הרעשים שמסביב יהפכו למין תקתוק שקט ואז לזמזום רך ולבסוף לשקט מלטף.
בשעות הקטנות האלה, שכבר כולם ישנים והירח כבר מת מזמן, הוא נותן לעצמו להביט קצת מסביבו -
הקירות מתקלפים,
המנורה שבורה אבל עדיין מהבהבת מדיי פעם, מנסה לחזור לחיים בעצמה אבל יודעת שזה לא יצליח, והרי ברור שיחליפו אותה באחרת אבל בכל זאת מנסה, כמו טיפשה,
החלונות מטפטפים את כל המילים שכתב אבל נבלעו במנגנון ההגנה המורעל הזה,
ובכלל, גם שאר הבית לא יותר טוב, אבל בנתיים הוא בחדר, ובבית שקט, הוא מעדיף לא לצאת.
לפחות יש סימני חיים קצת, עם כל הבלגן שמסביב אבל בכל זאת הדברים משתנים - מראה שאולי הוא בכל זאת הוא חי שם. אולי חי.
המסך מאיר על פניו - עיניו ריקות מתוכן, פרצופו מוזר, משהו בו מלא אימה, אבל השתקפותו במסך רגועה לחלוטין. הוא חסר תקנה, הוא כבר צריך לישון, אם היה יכול להירדם בכלל. והוא ספר כבשים אבל אחת תמיד חסרה ואפילו ניסה לשקוע במראות המרקדים מולו ריקוד אחרון וצבעוני, אופטימי כלשהוא, כשהוא סוגר את עיניו. הוא פשוט משוטט, אפילו לא מסתכל על כלום, רק מעביר את עיניו על המסך -
למעלה,
למטה,
ימינה,
שמאלה.
את הטלוויזיה הוא זרק מזמן מהחלון כי היא התלוננה שהוא לא מחליף ערוצים, אז הוא שאל ולא הבין למה הוא צריך להחליף ערוץ אם הוא לא רע בכלל ואז היא אמרה שהוא סתם מזדיין שלא עושה כלום והוא אמר שהיא צודקת, והתקרב אליה ונתן לה נשיקה וליטף אותה והיא גירגרה ומתה, רק בגלל שטלוויזיות לא אמורות לגרגר. הוא גרם להרבה אנשים לגרגר, רק שהם לא תמיד יצאו מהחלון. לפעמים הוא אפילו לא שם לב - רגע אחד לקחו חלב ופוף, הוא היה נופל על הרצפה ונעלם.
הוא באמת צריך להשיג מנקה. אבל אי אפשר בימים האלה, ובמיוחד לבית כזה גדול, והוא התחיל להאמין שהמנקה צריכה להציע לו לעבוד אצלו בסופו של דבר, או פשוט לבוא בהדרגה, אבל הן זן נכחד שמתחבא ביערות החשוכים ביותר והוא אף פעם לא היה הרפתקאני במיוחד. הוא לא טוב בניקיון, אז הוא לא ממש מנקה, למרות שהוא מתעקש סתם. הוא גם כבר לא ממש יוצא מהחדר, אבל לפחות הוא עוד קצת נקי, הוא יודע שגם מקור האור הקטן שלו יכבה בסוף והחדר יכוסה באבק ובלכלוך, אולי אפילו ממש עוד מעט, אבל יש לו מרפסת וגם חלון למקרי חירום, למרות שהוא חשב על החלון גם לא במקרי חירום.
זאת הבעיה בבית כלכך גדול, אתה לא יודע מי נכנס ויוצא ואפילו מתי. עם מי נכנס ויוצא הייתה לו פחות בעיה, כי תמיד היו מצלמות פה ושם וגם קצת אולי חוש שישי של מתי לנעול את הדת כדי שלא יברחו אבל הם תמיד יצאו איכשהוא, הוא לא הבין איך, כולם יצאו מתישהוא. רק הזמן, הוא, נוזלי כלכך, חמקמק כלכך, אויבו הגדול ביותר חוץ ממרשמלו, כי היצור הקטן והלבן הזה פשוט לא צריך להתקיים.
ואז, פשוט, הפסיקו להיכנס, סיפורי רוחות סופרו על הבית, ולפעמים בחגים היו באים אנשים כדי להפחיד אנשים אחרים אז היו דוחפים אותם פנימה והוא היה בא ואומר היי ובבקשה תשארו אבל בשקט והם לא שמעו ולא ראו אותו והוא לבש בשבילם תחפושת והנה הוא מופיע פתאום עם ממתקים ואז הם הלכו שוב פחות מפחדים אבל הם לא יחזרו והוא כבר לא נועל את הדלת כדי לא להפחיד אותם ואז אבק התחיל ליפול מכל מקום והלכלוך פרץ מהקירות והוא פשוט פרש לחדר עייף. באמת שהוא ניסה להתמודד עם הכל, אפילו הביא סמרטוט ושואב אבל זה לא עוזר נגד ביוב מפוצץ ומפלצות קקי בכל מקום, אז הוא וויתר, מה, הוא לא צ’אק נוריס, קורה, אם הוא יכל הוא היה חותך את הסמרטוט לכנפיים והיה הופך את השואב למנוע סילון ואז הוא היה עף מהחלון לעננים וישן שם קצת, כי ללכת לבית של מישהו אחר זה לא כלכך נחמד וגם לא יהיו לו בגדים.
זו כבר שעה באמת מאוחרת, הוא לא יודע מתי, אבל המילים כבר הפסיקו לטפטף אז אפשר ללכת לישון, ומחר בערב הכל יחזור - הטפטוף, המנורה, הירח שוב ימות על רקע ים ערפילי, אבל הוא יוצא למרפסת, ממש למבט אחרון, מסתכל על השמיים חסרי הכוכבים בגלל כל האור שמסתיר אותם. הוא זורק חתיכה ממנו על אחת המנורות, הוא לא יודע איזו, אבל היא פוגעת במנורה והיא נשרפת ביחד עם החלק. אין לו מספיק חלקים לכל המנורות, לצערו.
לפעמים הוא עדיין מצפה לראות, כמו שהיה ילד קטן, את כולם יוצאים החוצה ומכבים את המנורות, רק כדי לראות את הדובה הגדולה ואולי את העתיד המתוק שמחכה אי שם.
לרגע, הוא מצפה לראות שהוא לא היחידי שער.