עולם צעיר

תראי אותו

מתהלך בתוך הרחוב, מדדה צעדיו מצד לצד. משתהה, בוחן, מקשיב.

מעניין מה מצא שם

שם נתקל הזקן בחבורה.

אם תדקקי מבטייך, תבחיני בריתמה העוטה את גבם. היא כמו בגד. כל אחד לעצמו.

אמר להם הזקן, שלבו אותי במשחק.

השיבו לו כאילו היו אחד, לך זקן, המשחק שייך לצעירים!

אמר להם הזקן, נסו אותי. אני יכול לתרום הרבה. אתם, על גביכם הריתמה. אני,

על גבי תרמיל. הוא מקל עליי הליכה בעת צורך.

בתרמילי אוצרות. על אדנם מתנוסס המשחק שלכם. אני יודע את כלליו.

על פה אני יודע.

לא פעם שחקתי אותו. אם אלך מכאן ותרמילי איתי, מה יהיה על משחקכם...

השיבו לו כאילו היו אחד, לך זקן. התרחק מאיתנו. קצבך איננו מקצב.

אתה איטי. אתה פוחד, ואצלנו - אנו - נולדה הגבורה. ראה, כל אחד מאיתנו

הוא גיבור. אתה בנכחד. כבר אמרנו לך, העולם שייך לצעירים ואתה

מחוץ למשחק!

פנה הזקן והלך. השיח עם עצמו. אם לא רוצים, אני לא מעמיס עצמי.

המשיך בטיול אל מורד הרחוב. עצוב וקצת נדהם, תמה על פני הדברים.

עלה חיוך על שפתיו, ודימה נסיון לשחזר תהליך.

פעם אתה צעיר. המזדקן הוא תיכלתך.

דומה  לשתי נקודות קצה.

הקצה שבהתחלה, הולך לקראת, הלאה אל הקצה שבתכלית.

הלך. עבר. חלף על פני הדברים. הייתה בו הסברה, כי המבט בדרך כלל ממוקד

בנקודה מסויימת. היא מושכת עיין, מעלימה, מתעלמת מן השאר. אוליי זו

דרכם של חיים, קשה להתפרס לפנורמה רחבת היבטים.

הגיע אל העיקול, מעין צומת. לעיניו נגלה מראה מרהיב. גן ירוק בתערובת

חום בהיר. עיציו נישאים אל על, בחלקם יוצרים מחסה. מעין המשחק עם האור

ועם הצל. מציירים על האדמה כל מיני דמויות גיאומטריות, מן הפשוט אל המורכב.

בין ענפיהם עשירי העלווה נשמעים קולות מצייצים. כולם בעירבובויה

ולפעמים כאילו יש המנצח עליהם.

הלך הזקן אל הספסל ממול, במרחק מה מפיתחו של הגן. הוא שינן לעצמו, לא

יזיק אם אשב קצת ואנוח. אוליי הרוחות ינשבו ועלוות העיצים תבשר בואן.

פואמה - הזקן ואני - פרק יב.

© כל הזכויות של תוכן יצירה זו שייכות ל-ליאון