סופסוף נעתרה נעמה להוריה, להציג בפניהם את "ידיד-נפשה", את גילי.
נחום, אביה של נעמה , כמנהגו, בערב שבת היה חוזר מבית הכנסת, מכין החלות, לצידן צלוחית המלח ועליהן מפית לבנה המעוטרת ברקמת יד, את הגביע והיין לקידוש, קבלת השבת כהלכה.
תמר, אמה של נעמה, נהרה אל דלת הכניסה... נעמה וגילי עמדו בפתח מחובקים ומצחקקים .
הבחור גבוה ותווי פניו החלקים, המגולחים בקפידה המבליטים צלקת קטנה ליד עינו הימנית, לא שיקפו נחת בעיני תמר, כעיני בתה, נעמה.
שיער ראשו קצוץ ומרוח בג'ל, שהקפיץ בלורית יפיפייה בשָׁטֵני, ועגיל.
העגיל קטן עם נקודה כחולה בתוך כדור זהב, נצנץ כיהלום מלוטש ללא רבב.
זה הוא, גילי
זה, העגיל של אבא.
לחיצת- ידו של גילי הייתה חמה אך חזקה, הובילה לנשיקה על הלחי הימנית של תמר, נלחצה אליו, כמעט נישקה לעגיל שלו.
העגיל הרטיט את ליבה, כצליל פעמונים במשב ריח מִבּושֶׂם גברי מושך, ריח הַבּושֶׂם של גילי. חשה תמר הנגררת אחריהם, תחושה של בשורות טובות באוויר.
אין זה סתם "ידיד –נפש".
גם נחום מיהר לפתח הבית בצהלות: "ברוך הבא, ברוך הבא, שבת שלום ומבורך! "
חיוכים, לחיצות ידיים, נשיקות והעגיל שלו.
"העגיל שלך" – לא התאפקה עוד תמר, ליבה עדיין ניתר סביב העגיל של גילי, ולא הקדישה כמנהגה, את מלוא שמחתה לשירת בעלה המהללת "שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון..." ו"אשת חייל מי ימצא..." ואולי זו הייתה רק היא, הקידוש וברכת ה"מוציא" נעשו בחפזה לארוחת המלכים שהכינה, כמו שרק היא יודעת להכין לכבוד השבת המלכה.
במנה הראשונה מנת הדגים, חרגה השבת, לכבוד האורח, הכינה פילה-אמנון ברוטב מרוקאי.
הסלטים שהוכנו כבר מיום חמישי: סלט תפו"א במיונז, כרוב לבן וכרוב אדום במיונז, גזר, סלק אדום ומטבוחה.
מנת הבשר-צלי ברוטב פטריות בתוספת תפו"א אפויים.
והריח שנדף מהפלטה, מן הסתם, יצר כיס אווירי כהסגר וולקני מעורר..
"אמא" נאנחה נעמה והרימה עוד טעימה מסלט תפו"א במזלגה "כן, זה העגיל של אבא שלך, של סבא עליו השלום."
נעמה, נעמה, נעימה,,הניף הסבא בעונג רב ובעדינות רבה את התינוקת בת ה-40 יום, במסיבה המשפחתית והמצומצמת. אך השמחה הייתה כפולה ומכופלת.
נעמה, כשם סבתה, אמא של תמר-נעימה, הייתה הנכדה הראשונה מבין כל הנכדים, בנים-זכרים.
וכן הייתה הבת היחידה לתמר ונחום. וכל רצונם היה לראות בחופתה...וכפי הנראה, נעמה לא מיהרה בנושא, השקיעה כל כולה בקריירה האדריכלות, עצמאית.
גילי עבד במשרדה רק כחצי שנה, ואם הוא עונד את העגיל של אבא, כנראה, שאין הוא סתם "ידיד-נפש"..-חישבה לעצמה תמר.
נראה שגם נחום -"אין זה סתם עגיל..אתה וודאי יודע..."
"הוא יודע, הוא יודע.."-אישרה נעמה-"סבא אליהו נתן לי אותו ביום המסיבה ה-40 יום להיוולדי.."
"אבל, את לא שואלת את עצמך, נעמה, נעימת ליבי, למה רק עגיל אחד בלבד?!"
באמת, למה
בנות מתהדרות בשניים, לא ?!
כל זמן הארוחה גילי חייך בביישנות מה ולא אמר דבר. טרם התרגל למשפחה המחבקת, העליזה ובעיקר המעלה זיכרונות בחמימות מופגנת.
"הנה, לעגיל יש שימוש ראוי! אבל, אבא ענד העגיל עד גיל המצוות. כל הכבוד לך,גילי אתה לא מתבייש, ובגילך.."
"הוא הומו, אמא "–נעמה סיננה בין שיניה.תמר שמעה; גם נחום. היה מפתיע.
"זה מפריע לכם?!"-גילי לא הסיר עיניו מתמר ונחום, והיסס בבעיה שלא נראית לעין.
אך היה אפשר לחוש הנעיצה בבשר של עיוור, ואיש סביבו לא יופתע מהצריחה חוץ מ...נחום התעשת –"לא יודע, מה זה מפתיע..לא יודע, מה זה.."-נחום לא שמע, זה מפריע..
תמר ניגשה למטבח, שכחה מגבות, שכחה ניירות ניגוב, שתייה, היא צמאה, לא, היא לא רוצה לשתות..היא בכתה.
"אז לא תהיה חתונה"-קרסו חלומותיה, ונרות השבת עדיין הבהבו לנגד עיניה, לא איבדה תמר זיכרון העגיל שהביא רק מזל טוב במשפחה של אביה. והדמעות לא רפו...
"אמא"-חיבקה נעמה את תמר-"גילי בודד גם ככה, אנא ממך, הוריו נידו אותו מיום שסיפר להם, הוא אוהב בנים, גברים, כמותו."
אמא-הידקה נעמה חיבוקה-אמא...
"אמא לא בוכה בגלל גילי..למרות שגם אני חישבתי להיות סבא...תראו, תראו, עכשיו היא בוכה יותר.."
גילי ניגש ללחוץ ידו של נחום, נפרד לשלום. נעמה שילבה ידה בידו והתקרבו לכסא, תמר בכתה חרישית –"אני מצטער, גרמתי לך סבל, לא אחזור יותר לכאן.." קולו הלך וגווע, בולע ביישנותו, בולע חולשתו מול נשים רכות המפגינות חולשתן...בדמעות. לא ידע איך לנהוג כלפיהן, כלפי דמעות-אם.
גם אמו בכתה כך, ואביו יצא מדעתו. אך הוא עמד מולם וסיפר ואמר וטען –אני הומו.
אמו קמה ממקומה חיבקה- בכתה- וחיבקה, גם תמר קמה ממושבה חיבקה- בכתה- וחיבקה "תשמור על עצמך בני, תשמור על העגיל...
העגיל של אבא שלי.."
"סבא שלי, סַלְמָן, היה חייל בצבא העיראקי. שבועיים אחרי לידת חָבִּיבָּה, בתו הבכורה, הוצב הרחק אלפי מילין מביתו וממשפחתו, לכן, במשך 10 שנים נקרא "אֲבּוּ חָבִּיבָּה". הגיע פעמיים-שלש לחופשה בת יום-יומיים עד שנולד אליהו, וסיים את שירותו הצבאי לעם העיראקי.ואז דאגו הוא וסבתא לבל יאונה כל רע, בל עין הרע תכנס ביילוד הזכרי הזה, ודרשו בכל התפילות, ברכות וקמעות להיענות בקשתם. הכל סבב לבריאות הבן הזכרי באלפי מזל-טוב. אפילו העגיל מזהב טהור של 24 קראט לטש את אזנו של אליהו.שהכל יראו וידעו: בן-זכר הוא ומפונק. ילד פינוקים-אליהו.
עד גיל שלש-עשרה, עד עלייתו לתורה ענד את העגיל, העדות לזכות קיום, שמרה אמו את העגיל גם כשעלו לארץ, העגיל נשמר בתוך ממחטת-בד צחורה ופשוטה, כדי לא למשוך תשומת לב יתרה לתוכנה, גם בזמנים קשים שעברו...
שוטרים עיראקים ארבו ועכבו יציאתם בעלייתם למטוס, המוביל לארץ ישראל. השנה היא 1949.
גדודי השוטרים עמדו עם נשקיהם ואלותיהם ודרשו בתוקף מזקן עד טף, לפשוט ולפרוק כל התכשיטים, כל כלי הכסף והזהב וכן הכסף, כי אין בהם שימוש בארץ ההיא...
ובארץ, תקופת הצנע, תקיפות הערבים לבתיהם והמלחמות... הזמנים הקשים עברו.
וזכו לראות בניו
ובנותיו.
ועל ערש דווי, לא שכחו למסור הממחטה היקרה לבנם, יקירם אליהו."
כל הזכויות שמורות!
** הרקע לסיפור:
לאבא שלי/אליהו ז"ל אכן היה עגיל באוזן עד גיל שנתיים. והנקב היה עדות עד סוף ימיו.
