שמחות קטנות

שמחות קטנות

אני מנוייה לעיתון יומי,

כן, זה השיגעון שלי מאז גיל עשרים.

לא יכולה להתחיל את היום

בלי להתעדכן בכל האסונות, השחיתויות

וצרות של אחרים.

אבל העמוד הראשון אותו אני פותחת

זה עמוד מודעות האבל,

וזאת משתי סיבות:

האחת, כדי לוודא ששמי לא מופיע,

והשנייה, כדי לראות מי ממכרי הלך לעולמו

ובאלו נסיבות.

כשאני רואה ששמי עדיין נעדר מהעמוד

עם המסגרות השחורות,

הקלה מציפה אותי

כי יש סיכוי שבכל זאת אגיע לגבורות

וזה בהחלט מותרות.

ככל שמתרבים שמות המכרים במסגרת,

הלב נצבט לרגע, ולעצמי אני אומרת

שהזמן חולף במהירות ואני ככל הנראה מזדקנת.