הזרקור (23) עם מנחם דורון

התחושה שהכתיבה היא חלק מהווייתי החלה פועמת בי בגיל 18. המניע הראשוני היה במות אבי, אז כתבתי את שירי הראשון.  כשאבי נפטר יבשו מעיינות הדמע, והפסקתי לבכות. המלים שנטפו על הנייר היוו תחליף לדמעות אלה. אחר כך החלו השירים להיכתב לפעמים מעצמם. אני אספתי אותם לאסופת המגירה. חלק גדול מהם אבד. להתעסקות בכתיבה היו עליות ומורדות. כשהייתי עד למאורע שדיבר אלי היה זה מתבטא בשיר. אך חלפו ימים רבים בהם לא משכתי בעט משוררים.
פרוזה לא כתבתי כלל, ומעולם גם לא ניסיתי עד לאחרונה.
המפנה החל כאשר הצטרפתי לאתר "דרך המילים", שם מצאתי חברה מחבקת ואוהדת שהשפיעה עלי לחדש את הכתיבה והייתה המנוע להמשכה.
כאמור עם הזמן החלתי גם לעסוק בכתיבת סיפורים, תופעה המדרבנת אותי להמשיך בכתיבה (קצת יותר משירה), ואף יצרה בי צורך לעבור מכתיבה למרחקים קצרים לכתיבה למרחקים ארוכים ומקווה שימצא לכך כל הזמן הדרוש.
 
     
5- האם יש לך איזושהי אמירה שהיית מעוניין להעביר בכתביך?
 
בשירה שלי אני מבטא שני מוטיבים – אהבה ומוות. בשירים העוסקים בקץ החיים, נושאים אמירה על המוות חסר הטעם אותו אנו חווים,  והאדישות אותה אנו מפגינים לאלימות הנארגת לתוך מרקם חיינו. בשני קטעים מתוך שנים משירי מופיעות אמירות אלה,  השיר הראשון הוא "לאחר שנדקר":
לאחר שנדקר ומת כך סתם
במבואת מועדונים,
נמחקו חייו חיים שלמים.
אבל הוא חי עוד קצת
בשורה של עיתון יומי,
בשורה כתובה
בדוח המשטרתי,
או ביומן האירועים בחדר המתים ...
בשיר נוסף " יד קפוצה" מופיע שוב אותו המסר, אותה האמירה
עוד ליל  מריבה,  סמוך לפאבים,…
יד קפוצה, אבחת סכין,
 קורבן מוטל, שותת דמים,
אם את בנה מבכה, ושערה מלבין.  
ואנו  קהל צופים אדיש
בתמונת המוות מביטים
לא קוראים לא זועקים,
רק היד אוחזת בשלט מחליפה הערוצים.
אני מרגיש שהפכנו לחברה עם יד קלה על ההדק או על להב הסכין, שחיי אדם הפכו הפקר, וקטילה היא עניין של מה בכך, זה מתחיל בכבישים ומסתיים במועדונים.
לצד הזעקה,  ישנה אמירה אחרת, אמירה  של אהבה, בין גבר לאישה, בין אדם לחברו, בין אדם לזולתו, אמירה המטיפה להביט בפניהם של האנשים להיות ערים למצוקותיהם, אם נהייה מעט יותר רגישים יהיו חיינו אולי מעט יותר מאושרים.
פונה אני אל עצמי ואל כל הקהלים…
ומבקש לפקוח עין אל אותם  האנשים
במבט של חן, ובחיוך מאיר פנים
אולי נהפוך פני אדם נוגים ואפורים
ליותר שמחים ומעט יותר מאושרים.
אנו צריכים לפתוח את סגור ליבנו, להסיר את האטימות הנועלת אותנו, אז נוכל להיות חופשיים יותר לתת ולקבל רגשות.
דמעת אהבתי
נוטפת
בתחינה
על סגור ליבך,
ועדיין
מ ת  ד פ  ק ת.

 
6- תחביבים נוספים משלך.
 
 בשנים האחרונות אימצתי לעצמי תחביב בנוסף לכתיבה והוא -  הציור. התחלתי בציור כאקט רפואי, כתהליך לפריקת מתחים. בסדנה לציור אינטואיטיבי, אך מייד לאחר מכן עברתי לצייר במסגרת מודרכת וגילתי אפשרויות הבעה בצורה ובצבעים. מעולם לא ידעתי כי חבויה בי יכולת לצייר אך לשמחתי ומאד במקרה גילתי שהיא קיימת אצלי. אני מאמין שיכולת ציור גלומה בכל אדם, צריך לעשות מאמץ קטן כדי לגלות את אותה. חבל שהרוב מרימים ידיים בשלב הטרום התחלתי תחת הסיסמה "לי אין כישרון/ אני לא יודע לצייר", האמת שבתחילה גם אני האמנתי בכך.   
אני עדיין מצייר במסגרת סדנאות, ומוצא בעיסוק זה רגעים של עשייה צבעונית המעניקה סיפוק וצורת ביטוי המשלימה את הכתיבה. אני מנסה בשלב זה לחבר בין המילים לצבע, אך עדיין לא הגעתי לתוצאות מספקות.
 
מהציורים החביבים עלי הם:  חמנייה בשדה חיטה,  פנדורה, ועץ המשאלות.
 
 

 

 

 

 

 

7- מה דעתך על האדם, טבעו ודרכי התמודדותו עם החיים.
 
כשאני חושב על האדם, על טבעו ודרכי התמודדותו עם החיים אני רואה לנגד עיני את אימא שלי. אישה קטנה עם נשמה ענקית, שלימדה אותי במעשיה מהי התמודדות עם החיים.
בגיל שלוש התייתמה מאם, ומרגעים אלה נדדה מבית לבית, בין משפחות של קרוביה שגם הם היו משופעים בילדים. לאימי מעולם לא הייתה ילדות ונעורים, את כולה השקיעה באחרים, דרך חיים שהשפיעה עליה בהמשך חייה.
בגיל 45 התאלמנה ונותרה עם שני בניה, ללא מפרנס, ללא פרנסה, ללא תמיכה כלכלית, וכמעט בחוסר כול. באותם ימים חשתי על בשרי מהי ההתמודדות האמתית עם החיים, ההתמודדות  לצורך הישרדות, למציאת פרנסה, להמשיך ולחיות. למדתי רבות מדרכה של אם  הרוצה להעניק אך אין לה ממה, מחפשת לתת  מעט אושר לילדיה.  למדתי ממנה  גם כי טבעו של האדם, להיאבק כנגד כול הסיכויים, להתמודד עם כישלונות, ליפול ולקום ולא להיכנע. התמודדות היא נקיטת עמדה, היא ביצוע שינוי מתמיד, היא צעידה קדימה, ללא קפיאה על השמרים. מאימי למדתי ענוה מהי, וכי הממון אינו הכול בחיים. החשוב מכול  לאדם הוא לדעת להעניק מעצמו, להעניק אהבה  וחום בכל עוצמתם, עצם הנתינה עושה אותנו מאושרים יותר. התמודדות של אדם עם החיים היא לא לבחול בדרך ולא להתבייש בעשייה, ואפילו אם זה הצורך  לעבוד בבתי זרים בעבור פרוטות על מנת לאפשר נתינה  טהורה ליקרים לנו, מבלי לבקש תמורה, זאת הייתה דרכה של אימי ואני מקווה שאני מקיים את  אשר למדתי ממנה. 
 
8- מהם החיים עבורך ומתי שווה לחיותם – הרהורים ומחשבות פילוסופיות על החיים.
 
לפני שלושה שבועות הייתי עד לתחילתם של חיים חדשים, נולדה לי נכדה חדשה. כשהבטתי בפניה האדמומיים ובאבריה הרכים, הבנתי עד כמה שברירים הם החיים, אך גם בגוף קטן ושברירי כזה נוצקו עוצמה ויכולת הישרדות שעמדו לה ברגעים הקשים ביותר בחייה, ברגעים בהם ניהלה את מאבקה הראשון להמשיך ולחיות, שעות ספורות לאחר לידתה. היא עשתה זאת  לא מתוך ידיעה, לא מתוך הבנה, אלא מתוך האינסטינקט והרצון להמשיך במתת הנפלא שהעניק לנו הטבע.     
החיים הם נשמת הטבע והיקום. הם מענקים לנו את היכולת להרגיש, לראות ולחוות. החיים הם ציור על יריעת בד ענקית, עליה אנו נוקדים בנקודות כל חוויה. אם זאת חוויה בודדת או אוסף של חוויות מתמשכות. כל נקודה היא נקודת צבע, מאירה, זוהרת, או כהה ואפלה. הציור הפונקטואלי הזה הוא יריעת חיינו. וכשכל אדם מביט על היריעה האישית שלו  הוא רואה את חייו. האם חי אותם כפי שציפה, כפי שחלם או קיווה.
אינני מדבר על החיים במובן הביולוגי של המילה, אלא בהיבט הרגשי שלהם. החיים מאפשרים לנו לארוג רשת רבת ערוצים בין האדם לסביבתו, בין אדם לאדם, בין אדם לטבע, בין אדם לעברו ובין אדם לעתידו. החיים נותנים לנו את ההזדמנות לחפש אחר האושר, למצוא אהבה, לחוש בתשוקה, להעניק חיים. החיים של הפרט הם יצירה הרמונית הפועמת יחד עם עוד הרבה פרטים היוצרים יחדיו תנועה הרמונית.
 
נכון שהחיים אינם תמיד סימפוניה ההרמונית, כמו כל דבר בעולמנו היחסי , ישנה גם מוסיקה צורמת, דיסהרמונית של משברים, של חולי, של חרדות ופחדים של עוני וחוסר כול. אך יחד עם כל זה אני מאמין, כי בכוחם של החיים להעבירנו את המשברים, ולהמשיך בחיינו. כי המתת הזה הוא היקר בעולם, ועלינו לקיימו  בכל מחיר.
 
 
9- מהם האירועים – אישיים או חברתיים – אשר הותירו בך חותם בל ימחה.
 
מספר של אירועים ומאורעות  הותירו בי את חותמם, חלקם קשורים במוות ובשכול של הקרובים אלי.
האירוע הראשון  שנחרט בזיכרוני הוא מימי ילדותי. עמדתי ברחוב ליד חצר ביתי. הייתי כבן חמש. ברגע מסוים ראיתי שתי שריוניות, שעצרו ברחוב, ומתוכם יצאו חיילים חובשי כומתות אדומות, היו אלה "הכלניות" – החיילים הבריטים שהטילו עוצר ופשטו על הרחוב. אני זוכר שהתמלאתי בפחד, ברחתי אל החצר סגרתי את השער, קיוויתי כי מאחורי הגדר אהיה בטוח ומוגן. הייתה זו הפעם הראשונה בה הרגשתי תחושת הפחד.
 
אירוע נוסף השאיר בי חותם, היה במות אבי. שנה וחצי היה אבי מאושפז בבית חולים עד שנפטר. תחושת לב של אימי הביאה אותנו לבית החולים בשעות הבוקר המוקדמות, כך שהספקנו עוד להיפרד ממנו.
מותו של אבי השאיר אותי במצב של אי ודאות,  חרד לבאות, מאוכזב מהאמונה מאשים את אלוהים של מנע את מותו.  מאז לא בכיתי. אהבתי את אבי והערצתי אותו, וברגע מסוים הכול נמוג ונעלם. אבי היה בן 46 כשנפטר. האירוע הזה התניע את ראשית התעסקותי בכתיבה.
 
אירוע אחר שהשפיע עלי ביותר והותיר בי חותמו - היה הירצחו של יצחק רבין. ברגע מותו הרגשתי כי תמה תקופה, תקופה של אמונה בדרך, של תיקווה של צפייה לעתיד אחר חסין ומוגן. ברגע מותו הרגשתי כי מבחינתי הגיעה לקיצה תקופת התום והאמונה באדם. מאותה תקופה אני מרגיש  שחל שינוי לרעה בהתנהגות הלאומית שלנו, אני מרגיש שיסודות חיינו מושתתים על ערכים מזויפים, של חיפוש והאלהת ערך הממון והחיים הנהנתנים על פני טובת הכלל. 
  
הולדת בכור נכדי היה אירוע שחרט בי זיכרון בל ימחה.  ברגע הברית, החזקתי אותו בידי כשאני עוטה את טליתו של אבי, באותו רגע הרגשתי כיצד נרקם קשר הדורות,  ונוצר גשר בין עבר לעתיד.
 
 
 
10- אילו יכולת לחיות את חייך בשנית, מה היית משנה אם בכלל?
 
אם הייתי יכול לחיות את חיי בשנית,  הייתי חי אותם אחרת. הייתי מנסה לדבוק בחלום שהיה לי ולהגשימו בכל מחיר. בעת ילדותי ונעורי חלמתי ללמוד רפואה, ולהיות רופא. חלום חיי זה לא התגשם. אם הייתה בידי האפשרות הייתי עושה הכול כדי להגשים חלום זה.
אינני מצטער על הדרך שבה בחרתי בכורח הנסיבות, אני מצטער שלא הספקתי להגשים את כל הדברים שרציתי. אני מצטער של התחלתי בכתיבה בתקופה מוקדמת יותר, עכשיו כשאני עוסק בזה יותר ויותר, וחש בחדוות היצירה, נראה לי שלא יוותר לי הזמן לומר את אשר יש לי לומר לעצמי ולאחרים.
 
11- למה אתה מתגעגע יותר מכל?
 
אחי הצעיר ממני בשבע שנים, נפטר לפני כחמש שנים. היה בינינו קשר מיוחד, קשר של יתמות. הייתה בינינו אהבת אחים דוממת ושתקנית. מעולם לא דיברנו על אהבת אחים, אך המבט בעיניים היה בו כדי לומר הכול. אהבנו לשבת שנינו בחצר ביתו לעת ערב, על ספל קפה ולשוחח להתייעץ או להתווכח.
ביום שבת בשבע בבוקר העיר אותי הטלפון כאשר הודיעו לי שאחי הלך לעולמו, ואני לא נפרדתי ממנו,  לא אמרתי לו עד כמה אני אוהב אותו.
 
אני כל כך מתגעגע אליו...
 
12- מהו המוטו של חייך.
 
-         להיות ישר עם עצמי ועם אחרים.
-         לכבד כל אדם באשר הוא אדם, מבלי להתייחס למוצאו, מעמדו או אמונתו.
-         לא להיכנע ולהרים ידיים. כי לכל כישלון יש גם תקומה.
-         לתת מבלי לבקש תמורה.
-         להניח את הראש על הכר לעת שינה, ולהירדם עם מצפון נקי כשל תינוק.