ראיונות

הזרקור (23) עם מנחם דורון

   מנחם דורון – החיים כיריעת בד ענקית
 
החיים הם נשמת הטבע והיקום. הם מעניקים לנו את היכולת להרגיש, לראות ולחוות. החיים הם ציור על יריעת בד ענקית, עליה אנו נוקדים בנקודות כל חוויה. אם זאת חוויה בודדת או אוסף של חוויות מתמשכות. כל נקודה היא נקודת צבע, מאירה, זוהרת, או כהה ואפלה. הציור הפונקטואלי הזה הוא יריעת חיינו. וכשכל אדם מביט על היריעה האישית שלו  הוא רואה את חייו. האם חי אותם כפי שציפה, כפי שחלם או קיווה.
 
 
1- נא להכיר – מנחם דורון.
 
נולדתי בראשון לציון, שם עברתי את ילדותי ונעוריי.
למדתי בית הספר היסודי "חביב", בית הספר הוותיק בארץ . לא הייתי תלמיד מבריק או גאון קטן, הייתי בסך בכול ילד רגיל לחלוטין, גדול ממדים עם פני ילד. לאחר היסודי למדתי לגימנסיה הריאלית, תיכון שהיה מפוזר בין צריפי עץ, שדמה יותר למעברה מאשר לתיכון. שלוש שנים למדתי שם. בתקופה זו חלה אבי במחלה חשוכת מרפא באותם ימים. מחלתו של אבי ואשפוזו הממושך השפיעו על הבית ופגע בנו כלכלית. המצב המתדרדר השפיע עלי לרעה ופגע ברמת הלימודים. החלטתי להפסיק את לימודי בתיכון.
בהחלטה משותפת של אבי ושלי עברתי ללמוד בפנימייה הטכנית של חיל האוויר. כשסיימתי את הלימודים כעבור שנה, נפטר אבי. התגייסתי שנה לאחר מכן לחיל האוויר. במהלך השרות השלמתי את לימודי התיכון, נישאתי לרעייתי מרים, הולדנו שתי בנות מקסימות. שירתתי בצבא עשרים וחמש שנים, עברתי קורס קצינים, שימשתי בתפקידים טכניים ביחידות השדה ובמטה ח"א, השלמתי למודי טכנאי תעשיה וניהול, ניהול בכיר, הנדסת איכות ועוד.
בכל אותה תקופה זנחתי את נושא הכתיבה, והקדשתי את עיתותי לעיסוק
העיקרי שלי – השירות בצבא, אך מידי פעם הייתי מצרף יצירה או שיר לאוסף שבמגירה.
לאחר עשרים וחמש שנות שירות פרשתי מהצבא ועברתי לשוק הפרטי, השילוב בתחום הפרטי לא היה מוצלח, וחזרתי לעבוד שוב בתחום התעופה והמטוסים בחברה העוסקת בכך. כיום אני עדיין עוסק ומתעניין בתחום הזה.
במהלך השנים התווספו למשפחה, עוד חמישה נכדים, כך שהפכנו לתא משפחתי ההולך וגדל.
בשנים האחרונות התחלתי לעסוק יותר ויותר בכתיבת של שירה ופרוזה. חלק מהם  פרסמתי "בדרך המילים" - אתר שאימצתי כבית ליצירות שכתבתי, וכותבים בו אימצו אותי כשווה בין שווים. בנוסף לכתיבה אני עוסק גם בציור. אני מקווה שלכתיבה תהייה המשך ואצליח אף לפרסם קבצי שירים, סיפורים ואולי אפילו רומן אחד או שתיים.    
       
 
2- מהי הכתיבה עבורך ומתי גילית שיש לך זיקה אליה.
 
כילד הייתי מכור לקריאה, אבי תמיד הפתיע אותי בספר חדש, במיוחד כאשר הייתי חולה ומרותק למיטה. בלעתי ספרים מכל הסוגים, ספרי הרפתקאות, ספרי מדע, סיפורי אגדות וגבורה. בכתיבה עצמה לא עסקתי, למרות שניסתי במסגרת בית הספר לכתוב חיבורים כיד הדמיון הטובה עלי, אך כתיבה זאת נחלה כישלון חרוץ, והמורים שהיו שבויים בסטנדרטיים שלהם לא התייחסו אליה.
חיזוק ליכולת שלי בתחום קיבלתי, כאשר נדרשתי להכין חיבור לשיעור בספרות בכיתה י',  אך משום מה שכחתי לכתוב – או אולי התעצלתי. בשיעור התבקשתי להקריא את עבודת הבית. קמתי כשבידי מחברת ריקה והקראתי "חיבור" שלא נכתב  במשך עשר דקות וסיימתי מבלי שמישהו הבחין בכך. מאז הרגשתי שיש בי יכולת להתעסק במילים ולכותבם. 
את הכתיבה גילתי למעשה, כשהייתי כבן 18, כשאבי נפטר. עד לאותה עת הייתי קורא פעיל וכותב סביל. את שירי הראשון כתבתי על אבי. ביטוי לצער והתסכול שהרגשתי. אחר כך הופיעו המילים שיצרו את השירה שלי. הכתיבה הייתה כתיבת בוסר, לא הצלחתי ליצור את הסגנון  האישי שלי . לכן כתבתי בעיקר למגירה, שם שכבו שירי לבטח. בתקופת השירות הצבאי המעטתי לכתוב. נהגתי לכתוב שירה במקרים מיוחדים בהם רציתי למחות או לזעוק בקול זעקה אילמת, (סליחה, בעת השירות הרביתי לכתוב מכתבי אהבה לחברתי שלימים הייתה רעייתי).    
אחרי שפרשתי מהצבא הרגשתי שהצורך לכתוב מקנן בי יותר ויותר, הרגשתי צורך להביע את עצמי, אפילו בפני עצמי, לתת דרור לתחושות ורגשות שביקשו להשתחרר מבפנים.
דחף הכתיבה קיבל ביטוי מעשי ותיעול  בשני אירועים, האחד בעת היכרותי את גלי צבי ויס במסגרת סדנה לכתיבה והשני כאשר התודעתי לאתר "דרך המילים" שבו החילותי לפרסם שירים שכתבתי. קבלת הפנים החמימה, התגובות וההתייחסות לכתיבה, דרבנו אותי להמשיך ולכתוב, וחשוב יותר לקרוא את יצירותיהם של האחרים, שללא ספק מהווים מקור השראה.
במקביל לכתיבת שירה, וכתוצאה מהסדנאות בהם השתתפתי, התחלתי לכתוב פרוזה, ואני חש כיצד אני נסחף יותר ויותר לעולם הזה, עם חלום החבוי עדיין להגיע גם לכתיבת רומן.
 
3- מהם מקורות ההשראה שלך הן בפרוזה והן בשירה.
 
מקרות ההשראה משתנים בהתאם לתקופות חיים. אך הסופרים והמשוררים שלהם הייתה ההשפעה היותר דומיננטית הם מתקופות העבר שלי. בתקופות אלה אהבתי לקרוא סיפורים של סומרסט מוהם, או. הנרי, גי דה מופאסאן  ו - א. דה בלזק, ראימון דניון. היו אלה סיפורים בעלי היבט מיוחד על החיים אך עם מבט מחוייך אוהב וסלחני, וממש אהבתי לקוראם.

מבחינת השירה -  הושפעתי בתחילת דרכי בכתיבה משירתו של שאול טשרניחובסקי, שהקרינה לדעתי תחושה של חופש.  משורר נוסף שהטמיע בי את חותמו היו יהודה עמיחי, אך השראתם הייתה דומיננטית בעת בו חיפשתי דרך לביטוי העצמי. בתקופה הכתיבה הבוגרת,  דהיינו ארבע או חמש השנים האחרונות, אני מחפש את מקורות ההשראה בחיים עצמם, מתוך התבוננות אל הנעשה בסביבת חיינו הקרובה, כי שם לדעתי נמצאים מקורות ההשראה האמיתית. 
 
4- מתי חשת יותר מכל שהכתיבה היא חלק בלתי נפרד ממך.

התחושה שהכתיבה היא חלק מהווייתי החלה פועמת בי בגיל 18. המניע הראשוני היה במות אבי, אז כתבתי את שירי הראשון.  כשאבי נפטר יבשו מעיינות הדמע, והפסקתי לבכות. המלים שנטפו על הנייר היוו תחליף לדמעות אלה. אחר כך החלו השירים להיכתב לפעמים מעצמם. אני אספתי אותם לאסופת המגירה. חלק גדול מהם אבד. להתעסקות בכתיבה היו עליות ומורדות. כשהייתי עד למאורע שדיבר אלי היה זה מתבטא בשיר. אך חלפו ימים רבים בהם לא משכתי בעט משוררים.
פרוזה לא כתבתי כלל, ומעולם גם לא ניסיתי עד לאחרונה.
המפנה החל כאשר הצטרפתי לאתר "דרך המילים", שם מצאתי חברה מחבקת ואוהדת שהשפיעה עלי לחדש את הכתיבה והייתה המנוע להמשכה.
כאמור עם הזמן החלתי גם לעסוק בכתיבת סיפורים, תופעה המדרבנת אותי להמשיך בכתיבה (קצת יותר משירה), ואף יצרה בי צורך לעבור מכתיבה למרחקים קצרים לכתיבה למרחקים ארוכים ומקווה שימצא לכך כל הזמן הדרוש.
 
     
5- האם יש לך איזושהי אמירה שהיית מעוניין להעביר בכתביך?
 
בשירה שלי אני מבטא שני מוטיבים – אהבה ומוות. בשירים העוסקים בקץ החיים, נושאים אמירה על המוות חסר הטעם אותו אנו חווים,  והאדישות אותה אנו מפגינים לאלימות הנארגת לתוך מרקם חיינו. בשני קטעים מתוך שנים משירי מופיעות אמירות אלה,  השיר הראשון הוא "לאחר שנדקר":
לאחר שנדקר ומת כך סתם
במבואת מועדונים,
נמחקו חייו חיים שלמים.
אבל הוא חי עוד קצת
בשורה של עיתון יומי,
בשורה כתובה
בדוח המשטרתי,
או ביומן האירועים בחדר המתים ...
בשיר נוסף " יד קפוצה" מופיע שוב אותו המסר, אותה האמירה
עוד ליל  מריבה,  סמוך לפאבים,…
יד קפוצה, אבחת סכין,
 קורבן מוטל, שותת דמים,
אם את בנה מבכה, ושערה מלבין.  
ואנו  קהל צופים אדיש
בתמונת המוות מביטים
לא קוראים לא זועקים,
רק היד אוחזת בשלט מחליפה הערוצים.
אני מרגיש שהפכנו לחברה עם יד קלה על ההדק או על להב הסכין, שחיי אדם הפכו הפקר, וקטילה היא עניין של מה בכך, זה מתחיל בכבישים ומסתיים במועדונים.
לצד הזעקה,  ישנה אמירה אחרת, אמירה  של אהבה, בין גבר לאישה, בין אדם לחברו, בין אדם לזולתו, אמירה המטיפה להביט בפניהם של האנשים להיות ערים למצוקותיהם, אם נהייה מעט יותר רגישים יהיו חיינו אולי מעט יותר מאושרים.
פונה אני אל עצמי ואל כל הקהלים…
ומבקש לפקוח עין אל אותם  האנשים
במבט של חן, ובחיוך מאיר פנים
אולי נהפוך פני אדם נוגים ואפורים
ליותר שמחים ומעט יותר מאושרים.
אנו צריכים לפתוח את סגור ליבנו, להסיר את האטימות הנועלת אותנו, אז נוכל להיות חופשיים יותר לתת ולקבל רגשות.
דמעת אהבתי
נוטפת
בתחינה
על סגור ליבך,
ועדיין
מ ת  ד פ  ק ת.

 
6- תחביבים נוספים משלך.
 
 בשנים האחרונות אימצתי לעצמי תחביב בנוסף לכתיבה והוא -  הציור. התחלתי בציור כאקט רפואי, כתהליך לפריקת מתחים. בסדנה לציור אינטואיטיבי, אך מייד לאחר מכן עברתי לצייר במסגרת מודרכת וגילתי אפשרויות הבעה בצורה ובצבעים. מעולם לא ידעתי כי חבויה בי יכולת לצייר אך לשמחתי ומאד במקרה גילתי שהיא קיימת אצלי. אני מאמין שיכולת ציור גלומה בכל אדם, צריך לעשות מאמץ קטן כדי לגלות את אותה. חבל שהרוב מרימים ידיים בשלב הטרום התחלתי תחת הסיסמה "לי אין כישרון/ אני לא יודע לצייר", האמת שבתחילה גם אני האמנתי בכך.   
אני עדיין מצייר במסגרת סדנאות, ומוצא בעיסוק זה רגעים של עשייה צבעונית המעניקה סיפוק וצורת ביטוי המשלימה את הכתיבה. אני מנסה בשלב זה לחבר בין המילים לצבע, אך עדיין לא הגעתי לתוצאות מספקות.
 
מהציורים החביבים עלי הם:  חמנייה בשדה חיטה,  פנדורה, ועץ המשאלות.
 
 
 
 
 
 
 
7- מה דעתך על האדם, טבעו ודרכי התמודדותו עם החיים.
 
כשאני חושב על האדם, על טבעו ודרכי התמודדותו עם החיים אני רואה לנגד עיני את אימא שלי. אישה קטנה עם נשמה ענקית, שלימדה אותי במעשיה מהי התמודדות עם החיים.
בגיל שלוש התייתמה מאם, ומרגעים אלה נדדה מבית לבית, בין משפחות של קרוביה שגם הם היו משופעים בילדים. לאימי מעולם לא הייתה ילדות ונעורים, את כולה השקיעה באחרים, דרך חיים שהשפיעה עליה בהמשך חייה.
בגיל 45 התאלמנה ונותרה עם שני בניה, ללא מפרנס, ללא פרנסה, ללא תמיכה כלכלית, וכמעט בחוסר כול. באותם ימים חשתי על בשרי מהי ההתמודדות האמתית עם החיים, ההתמודדות  לצורך הישרדות, למציאת פרנסה, להמשיך ולחיות. למדתי רבות מדרכה של אם  הרוצה להעניק אך אין לה ממה, מחפשת לתת  מעט אושר לילדיה.  למדתי ממנה  גם כי טבעו של האדם, להיאבק כנגד כול הסיכויים, להתמודד עם כישלונות, ליפול ולקום ולא להיכנע. התמודדות היא נקיטת עמדה, היא ביצוע שינוי מתמיד, היא צעידה קדימה, ללא קפיאה על השמרים. מאימי למדתי ענוה מהי, וכי הממון אינו הכול בחיים. החשוב מכול  לאדם הוא לדעת להעניק מעצמו, להעניק אהבה  וחום בכל עוצמתם, עצם הנתינה עושה אותנו מאושרים יותר. התמודדות של אדם עם החיים היא לא לבחול בדרך ולא להתבייש בעשייה, ואפילו אם זה הצורך  לעבוד בבתי זרים בעבור פרוטות על מנת לאפשר נתינה  טהורה ליקרים לנו, מבלי לבקש תמורה, זאת הייתה דרכה של אימי ואני מקווה שאני מקיים את  אשר למדתי ממנה. 
 
8- מהם החיים עבורך ומתי שווה לחיותם – הרהורים ומחשבות פילוסופיות על החיים.
 
לפני שלושה שבועות הייתי עד לתחילתם של חיים חדשים, נולדה לי נכדה חדשה. כשהבטתי בפניה האדמומיים ובאבריה הרכים, הבנתי עד כמה שברירים הם החיים, אך גם בגוף קטן ושברירי כזה נוצקו עוצמה ויכולת הישרדות שעמדו לה ברגעים הקשים ביותר בחייה, ברגעים בהם ניהלה את מאבקה הראשון להמשיך ולחיות, שעות ספורות לאחר לידתה. היא עשתה זאת  לא מתוך ידיעה, לא מתוך הבנה, אלא מתוך האינסטינקט והרצון להמשיך במתת הנפלא שהעניק לנו הטבע.     
החיים הם נשמת הטבע והיקום. הם מענקים לנו את היכולת להרגיש, לראות ולחוות. החיים הם ציור על יריעת בד ענקית, עליה אנו נוקדים בנקודות כל חוויה. אם זאת חוויה בודדת או אוסף של חוויות מתמשכות. כל נקודה היא נקודת צבע, מאירה, זוהרת, או כהה ואפלה. הציור הפונקטואלי הזה הוא יריעת חיינו. וכשכל אדם מביט על היריעה האישית שלו  הוא רואה את חייו. האם חי אותם כפי שציפה, כפי שחלם או קיווה.
אינני מדבר על החיים במובן הביולוגי של המילה, אלא בהיבט הרגשי שלהם. החיים מאפשרים לנו לארוג רשת רבת ערוצים בין האדם לסביבתו, בין אדם לאדם, בין אדם לטבע, בין אדם לעברו ובין אדם לעתידו. החיים נותנים לנו את ההזדמנות לחפש אחר האושר, למצוא אהבה, לחוש בתשוקה, להעניק חיים. החיים של הפרט הם יצירה הרמונית הפועמת יחד עם עוד הרבה פרטים היוצרים יחדיו תנועה הרמונית.
 
נכון שהחיים אינם תמיד סימפוניה ההרמונית, כמו כל דבר בעולמנו היחסי , ישנה גם מוסיקה צורמת, דיסהרמונית של משברים, של חולי, של חרדות ופחדים של עוני וחוסר כול. אך יחד עם כל זה אני מאמין, כי בכוחם של החיים להעבירנו את המשברים, ולהמשיך בחיינו. כי המתת הזה הוא היקר בעולם, ועלינו לקיימו  בכל מחיר.
 
 
9- מהם האירועים – אישיים או חברתיים – אשר הותירו בך חותם בל ימחה.
 
מספר של אירועים ומאורעות  הותירו בי את חותמם, חלקם קשורים במוות ובשכול של הקרובים אלי.
האירוע הראשון  שנחרט בזיכרוני הוא מימי ילדותי. עמדתי ברחוב ליד חצר ביתי. הייתי כבן חמש. ברגע מסוים ראיתי שתי שריוניות, שעצרו ברחוב, ומתוכם יצאו חיילים חובשי כומתות אדומות, היו אלה "הכלניות" – החיילים הבריטים שהטילו עוצר ופשטו על הרחוב. אני זוכר שהתמלאתי בפחד, ברחתי אל החצר סגרתי את השער, קיוויתי כי מאחורי הגדר אהיה בטוח ומוגן. הייתה זו הפעם הראשונה בה הרגשתי תחושת הפחד.
 
אירוע נוסף השאיר בי חותם, היה במות אבי. שנה וחצי היה אבי מאושפז בבית חולים עד שנפטר. תחושת לב של אימי הביאה אותנו לבית החולים בשעות הבוקר המוקדמות, כך שהספקנו עוד להיפרד ממנו.
מותו של אבי השאיר אותי במצב של אי ודאות,  חרד לבאות, מאוכזב מהאמונה מאשים את אלוהים של מנע את מותו.  מאז לא בכיתי. אהבתי את אבי והערצתי אותו, וברגע מסוים הכול נמוג ונעלם. אבי היה בן 46 כשנפטר. האירוע הזה התניע את ראשית התעסקותי בכתיבה.
 
אירוע אחר שהשפיע עלי ביותר והותיר בי חותמו - היה הירצחו של יצחק רבין. ברגע מותו הרגשתי כי תמה תקופה, תקופה של אמונה בדרך, של תיקווה של צפייה לעתיד אחר חסין ומוגן. ברגע מותו הרגשתי כי מבחינתי הגיעה לקיצה תקופת התום והאמונה באדם. מאותה תקופה אני מרגיש  שחל שינוי לרעה בהתנהגות הלאומית שלנו, אני מרגיש שיסודות חיינו מושתתים על ערכים מזויפים, של חיפוש והאלהת ערך הממון והחיים הנהנתנים על פני טובת הכלל. 
  
הולדת בכור נכדי היה אירוע שחרט בי זיכרון בל ימחה.  ברגע הברית, החזקתי אותו בידי כשאני עוטה את טליתו של אבי, באותו רגע הרגשתי כיצד נרקם קשר הדורות,  ונוצר גשר בין עבר לעתיד.
 
 
 
10- אילו יכולת לחיות את חייך בשנית, מה היית משנה אם בכלל?
 
אם הייתי יכול לחיות את חיי בשנית,  הייתי חי אותם אחרת. הייתי מנסה לדבוק בחלום שהיה לי ולהגשימו בכל מחיר. בעת ילדותי ונעורי חלמתי ללמוד רפואה, ולהיות רופא. חלום חיי זה לא התגשם. אם הייתה בידי האפשרות הייתי עושה הכול כדי להגשים חלום זה.
אינני מצטער על הדרך שבה בחרתי בכורח הנסיבות, אני מצטער שלא הספקתי להגשים את כל הדברים שרציתי. אני מצטער של התחלתי בכתיבה בתקופה מוקדמת יותר, עכשיו כשאני עוסק בזה יותר ויותר, וחש בחדוות היצירה, נראה לי שלא יוותר לי הזמן לומר את אשר יש לי לומר לעצמי ולאחרים.
 
11- למה אתה מתגעגע יותר מכל?
 
אחי הצעיר ממני בשבע שנים, נפטר לפני כחמש שנים. היה בינינו קשר מיוחד, קשר של יתמות. הייתה בינינו אהבת אחים דוממת ושתקנית. מעולם לא דיברנו על אהבת אחים, אך המבט בעיניים היה בו כדי לומר הכול. אהבנו לשבת שנינו בחצר ביתו לעת ערב, על ספל קפה ולשוחח להתייעץ או להתווכח.
ביום שבת בשבע בבוקר העיר אותי הטלפון כאשר הודיעו לי שאחי הלך לעולמו, ואני לא נפרדתי ממנו,  לא אמרתי לו עד כמה אני אוהב אותו.
 
אני כל כך מתגעגע אליו...
 
12- מהו המוטו של חייך.
 
-         להיות ישר עם עצמי ועם אחרים.
-         לכבד כל אדם באשר הוא אדם, מבלי להתייחס למוצאו, מעמדו או אמונתו.
-         לא להיכנע ולהרים ידיים. כי לכל כישלון יש גם תקומה.
-         לתת מבלי לבקש תמורה.
-         להניח את הראש על הכר לעת שינה, ולהירדם עם מצפון נקי כשל תינוק. 

 
 
חמשת היצירות האהובות ביותר על מנחם דורון:
 
 
השיר "מסע אל הזיכרונות" נכתב על בסיס מספר שורות שמצאתים כתובות על פיסת נייר בין ניירות שאחי נתן לי.  משורות אלה כתבתי את השיר הבא -  האם הייתה זו נבואה המגשימה את עצמה?
 
מסע אל הזיכרונות
 
בואי נפסע אל עברנו
אל זיכרונות של תום ילדות,
אולי, רק פעם אחת נוספת
בטרם נשכב, כדי למות.
 
מסע על פני עונות הזמן
נוצרים שבבי חלום יקר,
משחר יום על פני  ימים
אל ראשית עונת הסתיו הקר. 
 
נפליג הרחק אל אשדות המים
ניסוב בינות חורשות ילדות,
אשוב אשק את שפתותיך,
בערגה ותום ימי בגרות.
 
נחזור נביט אל נעורינו
ימים אשר חלפו בלי שוב,
אולי נראה שוב את דמותנו
בטרם אל זקנת ימים נשוב.
 
הביטי, אל מרבד פרחי הבר,
אשר ליווני כל עת ילדות,
הם אשר ילוונו גם
בדרך זו כדי למות.
 
 השיר השני נקרא "עקדה" הוא נכתב בעקבות פיגוע תופת שבו התפוצץ מפגע מתאבד בתחנת אוטובוס וגרם למותם של מבוגרים וילדים. במיוחד זכורה לי סבתא שנהרגה יחד עם נכדה. השיר משווה בין העקדה  התנכית, לעקדה המודרנית, עקדה שבה מימשנו את המושג קורבן.
 
העקדה
ראה בני את ההרים,  
הבט אל הר המוריה,
מזבח לאלוהי אבנה,
מנחת עולם, וזבח עד
כמצות אלוה אשר אמר.
ראה אבי הבט סביב
הנה המזבח אשר הקמת,
גם האש והמאכלת,
אבל, אמור נא לי אבי,
ולעולה, איה השה  .
מבין הרים נשמע הקול
הד דברו של אל עולם
שמע אלי אבי הבן,
אל הנער אל תישלח ידך,
כי אין חפץ לי בדם,  אדם,
ופדות לבן
האיל הוא קורבן...
 
ראה בני את ההרים
הבט אל עבר הר גילה
מזבח לאלוהים ניבנה
למנחה, ומנוחת עולם,
שם בין הצמתים וסלעי ההר.  
 
ראה אבי הבט סביב
אל המזבח אשר הוקם,
ראה, הנה היא המאכלת,
גם האש והתבערה,
אבל, אמור  נא לי אבי,
היכן השה או העולה.
 
מבין הרים נדם הקול,
ולא נשמע מבין צמתים,
ולא ארע הנס, ולא עצר הזמן,
ולא היה השה, ולא נראה האייל,
רק האש, המאכלת והקורבן.
 
בשיר התחדשות אני מתאר אהבה שהייתה ושקעה  כביכול לתהום השכחה. אך אהבה קיימת ושרירה לעולם ואינה יכולה לטבוע בתהומות השיכחה, יש בה את החיות לקום ולהתחדש, כמו עוף החול.
 
התחדשות
חצבתי דמותך,
   מאבני לבבי,
          במקב נעורים,
              ואזמל חלומות.
                   אלי המרחב
                      פורשת כנפיך,
                             פסלתיך, באבן גרניט.   
רוחות של הזמן,
 שחקו את דמותך,
          סופות החיים,
              כיבו את אישך,
                      כלו השנים,
  פיזרו אפריך,
                             עד נמוגת, חלפת,
                                                ולא היית.
 
לפתע,
   שבת ונבראת,
      מרחם עבר, ספוגה,                                    
                        בערגת חלומות.
                        מאבן הסלע,
                            מאש ועפר, קמת,
       הופעת וחיית.
 
השיר הבא נכתב בהשראת ברית המילה של בכור נכדי -  עדן,  כסנדקו הנחתי אותו על ברכי וטליתו של אבי הייתה מונחת על שנינו, ויצרה קשר בין הדורות.
 
בהתקדש יום
בהתקדש יום,
נורא היום נורא המקום,
והקהל רכונים נטויים
עיניהם נישאות,
בקולם תחינה בעת תפילה,
קול נדרי בהיפתח
ונעילה באחריתה.
 
מה נורא היום, מה נורא המקום,
ובקהל ניצב גם אבי,
כה איתן כה חסון,
ואני בצלו בצל תפילתו
כה נפחד כה קטון.
 
בעוד ליבו נישא בתפילה
הניח ידו על כתפי,
ובקצות טליתו, ( אשר לי הוריש במותו)
כיסה את גווי וראשי.
 
כחלוף הימים,
ביום בריתו של נכדי,
עטפתיו בטלית מורשת אבי,
כבני, כנכדי כאני עצמי.
 
ניחוחו של אבי והעיתים החולפים
הקיפוני סביב דוממים מביטים
כאשר היינו אבי, אני, בתי ונכדי,
קשורים בגלידי טליתות
בחבלי השנים בקשר דורות.
 
היצירה האחרונה  מבין החמש היא שיר תודה לכותבים של דרך המילים.  השיר נקרא "סמטת דרך המילים":
 
בסמטת דרך המילים,
ביסטרו קטן מוצנע,
באפלולית הדרך;  אורו מבליח,
קולות ,מילים, דברי  שירה.
כוסית אלי כוסית נוגעת משיקה,
ויין הניגר אל לב,
מבעיר מילים פורחות,
בלהט ותשוקה.
קולות קריאה דברי שירה
מילים כתובות תלויות  ברשת,
נאמרות בלי קול, ביד ברואים
המסבים אל שולחנות ביסטרו,
  בדרך המילים.

 

תגובות