הדבר האחרון (חצי חיים)

אף פעם לא אמרתי: "תודה לכם הורים",

על דברים רגילים שיום יום מתקיימים.

תמיד חשבתי, שזה מובן מאליו.

שאם קשה באימונים, אז קל בקרב.

ישבתי לי לבד אל מול השקיעה,

לפעמים כמה דקות, לפעמים שעה.

ספרתי משימות, שהיה עלי לסגור,

וגם כמה חידות, שלא הצלחתי לפתור.

חידה אחת, נשארה לי בלב,

פתרונה לא אדע, וזה כל כך כואב.

אתם ההורים, שספגתם את חיי,

אף פעם לא אמרתי: "תודה לכם ודי".

יצאתי לצלם שדות צבעוניים,

כל יום משתנים שם, צבעים משונים...

אז זכרתי את אבי קוצר את החיטה,

איך ברחתי אליו, ישר מהכיתה.

מעולם לא חשבתי מסובך, יותר מידיי,

אבא תמיד אמר: "עזוב זה לא כדאי".

"עשה תמיד, מה שלבך אומר",

אך אלי פזל... שיחק אותה שומר.

כך גם אימי, פיזזה בין השורות:

"מה יגידו כולם, אם תיתן לזה לקרות"?

אמרתי לה: "עזבי, כאן כולם ידידיי,

ואז הצטערתי... שלא הודיתי לה ודי.

הדבר האחרון שנשאר לי לעשות,

לחשוב על הדברים, שעוד נשאר לי לראות,

לסנן, להתעשת, למעט בייסורים,

בקיצור, לבסוף, להודות לכם הורים.