יוצא לנו

יופי. נגמרו הבחירות והוקמה הממשלה ושר הביטחון רוצה שלום ורווחה ושלא יהיו עניים ושיהיה סבבה, ולא יהיו כאסמים ושהצבא שלנו הוא הכי, הכי. כי אנחנו הטובים והם הרעים, למה הם זורקים עלינו טילים?

"איזה שקט היה בבחירות..." אני אומרת לבתי שמקללת כל פעם שנשמע הצופר העצבני והצורמני.

ביום שישי יצאתי לקניות, הרמקול כמו שד מפחיד צרח "שחר אדום". אישה אחת שהצרחה הדמונית כל כך הפחידה אותה, תפסה בחולצתי וגלשה איתי לגומחת המקלט.

בפינת המקלט ישב בשקט עכברוש ענק, אני חייכתי אליו, אבל הוא לא זז.

"איך את צוחקת, את לא מפחדת"? היא שואלת.

"התרגלנו"... אני עונה.

"נו איפה הבום". היא שואלת בבהלה.

"תספרי עד חמש". אני מציעה ואני חושבת מה היא תעשה ואיך היא תגיב שתראה את העכברוש, ולא מעלה על דעתה שעוד מישהו מחכה כמוה לפיצוץ...

היום בדרכי לקופת חולים, לרגע נלחצתי. הבתים היו אחרי והשביל המפותל שמוביל למרכז הבריאות, נראה מה זה ארוך, כשנשמעה לפתע זעקת הנכאים של "שחר אדום", עמדתי מתחת לעץ האיקליפטוס הגבוה, נושמת מתוך לחץ, סופרת עד חמש, כשנשמע בום חלש, הבנתי שהשחר מאחורי, אבל מיד ראיתי את היונים עפות בסחרור, מבולבלות, אז  נשמע פיצוץ אדיר שהחריד את השכונה...

לקופת חולים הגעתי כל עוד נפשי בי, שומעת את הפקיד אומר לאורח שבא לעיר.

"מה דעתך על החגיגה"... ממש מצחיק.

"יש לנו הצבא הכי מוסרי, אנחנו לא רוצים לפגוע בחפים מפשע, אבל יוצא לנו ככה, סליחה..."

ומה איתנו? סליחה...