כתיבת ספר.
פרק רביעי.
הבית של בת-אל היה עם בריכה פשוט ענקית ובכל מקום שיש מים תמיד תמצאו אותי כי אותי מים תמיד מרגיעים.
חמקתי באמצע הלילה דרך החלון של בת-אל אל אותה הבריכה, ושמתי את רגלי בתוך הבריכה וחשבתי לעצמי על אלכס,האם אני אזכה לראותו שוב אי פעם?...
"ליטל מה את עושה פה?"
קפצתי, לא הבנתי של מי הקול שמאחורי הרי כולם בבית ישנו ולא שמתי לב שבת-אל כנראה התעוררה ועקבה אחרי.
"סתם חושבת לעצמי."
"על אלכס?"
"כן אלא על מי את רוצה שאני אחשוב? על ג'וש?"
"למה לא? דווקא את וג'וש נראים לי ממש חמודים ביחד"
בת-אל הפשילה את מכנסי הפיג'מה שלה והצטרפה אלי, ואני עשיתי פרצוף של מה את חושבת לעצמך?.
"נו באמת מה זה הפרצוף הזה?"
"את באמת שואלת?"
"מה? סה"כ אמרתי שאת וג'וש נראים כמו זוג נחמד ביחד זה הכול."
"נו באמת את יודעת שיש לי חבר אז למה בכלל שאני אחשוב על ג'וש."
"אבל אלכס כבר לא בקשר איתך חודשיים שלמים."
"אני יודעת אבל..."
"מה אבל ליטל אין אבל...."
"לא יודעת אני חושבת שאת צודקת אני לא יודעת אני ממש מבולבלת."
"מה זאת אומרת?"
"ש... לא יודעת, אוף! להגיד לך את האמת?"
"את האמת? מה זאת אומרת את האמת?"
"האמת זאת אומרת שאני לא יודעת מה אני מרגישה כבר כלפי אלכס."
"מה את כבר לא אוהבת אותו יותר?"
"לא, אממ... כן, זאת אומרת אוף, לא יודעת, בגלל כל החודשיים האלה ועכשיו גם ג'וש נכנס שוב לחיים שלי ואני כבר לא יודעת."
"מה זאת אומרת שוב נכנס לחיים שלך?"
"עזבי נו מה זה משנה?"
"זה משנה"
"טוב אז ככה, היינו פעם ידידים ממש טובים ואפילו אהבנו זה את זו אבל לא ממש הודנו בזה, טוב נו לפחות כך אני אהבתי אותו. את כל מה שאמרתי, שהוא היה הידיד הכי טוב שלי, שהייתי יכולה להתנהג אליו כמו יומן סודי ואישי זה ממש לא נכון. בשבילי הוא עוד היה הרבה יותר מזה, אני לא יודעת איך אוכל להגדיר זאת."
"להגיד לך משהו?"
"מה כבר יש לך להגיד בעניין?כל דבר שתגידי לא יעזור פה."
"טוב יש לי הרגשה שבקרוב את תראי את אלכס והכל יסתדר כבר מעצמו."
"אני מקווה שכך."
"מה את לא מאמינה לי?"
"מה יש כבר להאמין?"
"אני מגדת עתידות."
"את מה?"
"מגדת העתידות אני חוזה את העתיד."
"אני לא מבינה."
"מגדת עתידות אממ... איך אומרים את זה באנגלית.... נו ליטל את שלוש שנים בארץ ואת לא יודעת מה זה מגדת עתידות?"
בת-אל הסתכלה עלי בפרצוף מעוות.
"נו לא?"
"אויש נזכרתי fortune teller."
"אהה זה ברור שאני יודעת מה זה."
"יואו אני אשתגע בגללך את והאנגלית שלך...."
"חחח.... את לא מגדת עתידות וחוץ מזה מגדת עתידות זה סתם בולשיט!!!"
"זה לא בולשיט או לפחות לא אני."
"תוכיחי לי את זה..."
"אוקי אממ... בואי ניראה זוכרת את המבחן בתושב"ע."
"כן נו זה שאת אמרת שאת מקבלת בו בין 60-50, לא?"
"כן, נו זה."
"אז מה איתו?"
"את יודעת כמה קיבלתי בו?"
"לא,באמת לא אמרת לי, כמה קיבלת בסוף?"
"53 רואה שאני מגדת עתידות?"
"נו באמת, זה לא ניקרא, את יכולת לחשב את הציון שלך לפי כמות הנקודות שהמורה לתושב"ע כתבה על המבחן שמראה כמה כל שאלה שווה."
"טוב תחשבי מה שאת רוצה אבל אני אומרת לך שזה נכון."
"יואו תיראי מה השעה." דחפתי לה את השעון מול העיניים.
"עכשיו 1:00 לפנות בוקר אז?"
"עוד מעט דינה וגלית אמורות להגיד לנו איך הלכה האסיפה ומה הפתרון לבעיית האיומים."
"ו... מה את רוצה להגיד בזה?"
"את רוצה באמת לפהק להן מול הפרצוף סבבה לך אני לא רוצה."
"טוב נו אז בואי נכוון את השעון המעורר לשעה אממ... 7:00 בערך."
"ניראה לך עד שאנחנו נתארגן, תכווני לשעה 6:30."
"אוקי יאללה בואי."
הלכנו בחזרה לחדר של בת-אל, וחזרנו לישון, לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי "האם אני באמת אראה את אלכס שלי בקרוב, האם בת-אל צודקת? מתי כל הסיוט הזה יגמר? מעניין מי עומד מאחורי כל הסיוט הזה?", לאט לאט ראשי התרוקן ממחשבות ומדאגות ועיני החלו להיעצם בכוחות עצמם.
בבוקר שלמחרת , כשהגענו לבית-הספר גלית ודינה תפסו אותנו לשיחה (אותנו זה אומר אני,הילה,בת-אל,ומוריה). כשהגענו לקרן רועי הילה סקרה את השטח כדי לבדוק שאין אף אח ד. לאחר אישור מהילה מוריה פתחה את החדר הסודי שלנו ואחת אחת נכנסנו.
פתחתי את המחשב וחיכיתי שהמסך יעלה, "אז מה הפיתרון לבעיית האיומים?" שאלה בת-אל.
כשהמסך עלה פתחתי את המסנג'ר והתחברתי, אלכס היה מחובר.
פתחתי את חלון השיחה שלי עם אלכס,
-היי
"וואי ליטל היי זה בהחלט המילה הראשונה שאת צריכה להגיד לחבר שלך אחרי שלא ראית אותו כבר חודשיים כל הכבוד." העירה לי בת-אל בציניות אבל בטון הכי רציני שלה.
"יופי לך בת-אל רק תחכי אני רוצה לראות אותך שאותו דבר יקרה לך עם מקס, ורק לידיעתך שזה כבר עוד מעט שלושה חודשים."החזרתי לה כדי לא להישאר חייבת.
"טוב דיי בנות" ניסתה גלית להפסיק את ה"וויכוח" שפרץ.
"סליחה המורה תמשיכי" אמרתי לגלית תוך כדי הסתכלות אל תוך המסך של המחשב בציפייה לתשובה מהחבר שלי שנמצא אי שם בפריז.
"טוב אז הפתרון שלנו לבעיית האיומים הוא שאנחנו שולחות אתכן לפריז להיות שם עם אלכס." אמרה דינה.
"מה זאת אומרת אוותכן, מי זה בדיוק אתכן?תפרטו בבקשה" אמרה בת-אל בחוסר סבלנות.
"אוותכן זאת אומרת את, הילה, ליטל, מוריה, ג'ושוע ומקסוואל" אמרה גלית בנעימות.
"מי?"
"מקסוואל השם המלא של מקס" , אני ומוריה הסתכלנו על בת-אל וישר ידענו לפי החיוך שלה מי הולך להיות הקורבן הבא לירידות הציניות שלה.
באותו הרגע נשמע צליל, אותו הצליל הוא הצליל שמודיע שמישהו (במקרה שלי אלכס) שלח לך הודעה במסנג'ר.
"יש סוף סוף הוא ענה" פלטתי בטעות מרוב התרגשות.
דינה וגלית היו בשוק מן הפליטה הקטנטנה שלי והסתכלו עלי כמו על אחת שנפלה מן הירח.
מוריה ובת-אל שהבינו ללבי הגניבו לי חיוך קטן.
פתחתי את חלון השיחה וראיתי את הודעתו של אלכס
-היי מה המצב?
כשראיתי את ההודעה של אלכס עשיתי פרצוף ונראיתי כמו אחת שבלעה לימון חמוץ " 'היי מה המצב?' מה קרה ליפיפייה או לכל שאר הכינויים החמודים שהוא היה נותן לי, לאן הם נעלמו." חשבתי לעצמי.
"ליטל הכול בסדר" שאלה דינה.
"כן הכול בסדר כואב לי טיפה הראש" תירצתי תרוץ לסיבה של הפרצוף שעשיתי.
כשגלית בדיוק פתחה את הפה להגיד את שאר התוכנית נשמעה דפיקה "אה יופי שאר הבנות הגיעו"
"שאר הבנות?"
"כן מוריה שאר הבנות זאת אומרת רננה, מור, קורל, רות , נופר , נופר ואורטל.
"למה הן כאן?"
"הן הולכות לאנגליה מצאנו שם רמז שיכול כנראה להוביל אותנו למציאת הטרוריסטים."
"אהה טוב."
הבנות נכנסו, היה טיפה צפוף בפנים בגלל שהחדר לא תוכנן להכיל 13 אנשים.
הזמנתי את אלכס לשיחת ווידיאו, ואני רק חיכיתי לרגע שהוא יאשר.
לאחר כמה דקות הוא אישר ושוב ראיתי אותו, אולי לא ראיתי אותו ברור כל כך אבל זיהיתי אותו, הוא לא השתנה בכלל הוא נשאר אותו האלכס יפה התואר, אותו שיער בלונד חום בהיר ואותן העיניים בצבע התכלת כשתמיד הייתי מסתכלת עליהן הן תמיד הזכירו לי את השמיים הבהירים.
"אלכס יש לנו כיוון בחקירה"
"באמת?, איפה?"
"אנגליה, בפעם האחרונה נשמעו איומים ברחוב מילל בנק 14, אז החלטנו לשלוח לשם כמה סוכנות מתלמדות ביחד עם סוכנת בכירה מהצוות ללונדון"
"אוקי"
לרגע הופיעה צללית שחורה במסך, אותה הצללית נעלמה באותה המהירות שהיא הופיעה.
"מי זה אלכס?"
"מה מי זה? איפה את רואה כאן עוד מישהו?"
"ראיתי מקודם צללית שחורה"
"לא רק אני פה ליטל"
"טוב כנראה אני טיפה עייפה"
"יאללה אני צריך לסגור אני הולך לבדוק דרך הסוכנות קצת על האירוע עם האיומים להית'"
"בי"
סגרתי את מצלמת האינטרנט ואמרתי, " תגידו גם אתן ראיתן את הצללית הזו?"
"לא ליטל, את כנראה עייפה וסתם דמיינת את זה"
"כנראה"
"טוב ליטל בת-אל עזבו את זה עכשיו מה אנחנו נגיד להורים שלנו? אני לא יכולה להגיד להם סתם ככה אבא אמא אני נוסעת לפריז עד לסוף השנה"
"נכון הילה צודקת המורה מה אנחנו הולכות להגיד להורים שלנו?"
חשבנו ואף אחת לא היה רעיון חוץ מלמוריה, "חילוף סטודנטים רק שאנחנו לא סטודנטיות אנחנו תלמידות אז נקרא לזה חילוף תלמידות."
"מה?" אמרנו כולנו ביחד.
"זה גאוני פשוט כל הכבוד מוריה, ההורים שלכן בטח ירשו לכן אתן כאילו תייצגו את הבית ספר בצרפת ואז וההורים שלכן בטוח ירשו ההורים של כולכן." גלית הצביעה על כולנו.
"הלו... משהי כאן יכולה אולי להסביר לי מה זה לעזאזל?"
"בת-אל שמרי על פיך זו לא צורת דיבור נאותה בשביל גברת צעירה כמוך, אסור יהיה לך לדבר כך בצרפת אותו דבר לגבי כולכן במיוחד לכן נופר , נופר, רננה , מור , רות ,אורטל , וקורל הבנתן באנגליה צריך לדבר בשפה יפה ואסור לכן לנבל את פיכן..."
"בת-אל אנחנו נתחלף עם תמידות מחו"ל אנחנו נלך לשם והן לפה רק שהן ילמדו ואנחנו נעבוד על החקירה, הבנת?"
"אהה... כן, טוב."
"המורה הכנתי את הטופס תראי אם הוא בסדר, אוקי?"
"אוקי, תראי לי אותו מוריה."
בס"ד
להורי התלמידה___________________
שלום!
ברצוננו להודיע לכם כי בתכם זכתה בכבוד הגדול לנסוע ולייצג את בית סיפרנו
בתוכנית חילופי תלמידות.
בתכן תלון במלון חמישה כוכבים ב צרפת/אנגליה תחת ההשגחה הטובה ביותר.
תוכנית היא עד סוף השנה הנ"ל.
בית ספרנו ישמח מאד אם תאשרו את נסיעתה של בתכם.
בתודה רבה.
הרכזת החברתית
גלית שזיפון.
חתימה:
Galit sezipon
____________________________________________________________________
אני מאשר/ת לביתי ______________ להשתתף בתוכנית חילוף תלמידות .
חתימת ההורה: _____________
"כל הכבוד מוריה זה מצוין."
כשהגעתי לנמל התעופה מזי ומוריה כבר היו שם.
הפנים של מוריה קרעו אותי מצחוק, איך יכולתי לשכוח היא הרי לא סובלת את מזי, בקושי יכולתי להגיד שלום.
"שלום לך ליטל צהריים טובים, האם דיברת עם בת-אל הילה מקס או ג'וש?"
"אממ... הילה דיברה איתי היא בת-אל והבנים מגיעים ביחד עוד בערך חמש דקות." החזרתי תשובה למזי מתאמצת בכל כוחי לחנוק את הצחוק שאיים להתפרץ החוצה.
"ליטל אני צריכה דחוף לשירותים בואי איתי!" אמרה לי מוריה בפנים אדומות.
"כן אממ... המורה לא אכפת לך לשמור לנו על התיקים שלנו נכון?"
"אעשה זאת בשמחה ליטל אבל תמהרו בבקשה."
כשהגענו לשירותים מוריה סוף סוף פתחה את הפה והתחילה לדבר "תגידי את נורמאלית? מה הגעת כל כך מאוחר אני עוד שנייה חנקתי אותה."
"I am sorry מוריה אבל היו פקקים, מה היא כבר עשתה לך?"
"אל תשאלי אפילו"
"אבל אני שואלת נו come on תגידי לי."
"טוב נו, אז ככה כשהגעתי היא התחילה להגיד לי כזה 'מוריה מה שלומך? איך בלימודים? איך המשפחה? החברות?'"
"אוי ואבוי מוריה מה זה אסור לתת לה להסתובב חופשייה, מה זה צריך להכניס אותה לבידוד ! איך נותנים לה להסתובב בחופשי?"
"סתמי כבר ליטל, אוף איתך על כל דבר יש איזו שהיא הערה את יודעת שזה מעצבן אותי"
"נו, זה היעוד שלי, בשביל זה אני חיה רק כדי לעצבן אותך ולהצחיק אותך"
"טוב נו יאללה סתמי כבר את"
"את זה כבר אמרת מקודם מוריה"
"אררר... ליטל אני נשבעת לך שאני לא יודעת מה אני אעשה לך..., טוב לא משנה עזבי את יודעת איזה מורה נסעה לאנגליה עם שאר החבורה?"
"כן, נו זאת זאתי המורה החדשה ללשון, נו איך קוראים לה זאתי?"
"נועה ארגוב?"
"כן, זאתי המפקדת"
"המפקדת?!"
"כן אל תשאלי"
"נו איזה רעה תגלי לי, שפכי!"
"טוב נו, זה סתם כינוי ש רוני נתן לה, הוא פעם אחת בא לבקר את אחד המורים שלימדו אותו בישיבה ואז הוא ראה אותה מתי כשהיא נכנסה לשיעור ובגלל זה הוא החליט לתת לה את הכינוי הזה המפקדת הזאת. טוב נו מה את רוצה זה אח הגדול המפגר שלי לכי ותביני אותו."
"כן אהה אין מילה שיכולה לתאר אותו."
"סליחה אני זוכרת שבכיתה ז' ראיתי בשיעור אנגלית את כל המחברת של מלאה בשם שלו 'רוני המלך' וכ"ו."
"אוף תסתמי כבר ובואי מזי תרצח אותנו."
סוף פרק
